הבוקר, כשעברתי בשדרה שמול קריית הממשלה בירושלים, שמתי לב לשינוי מהותי שנעשה בשלטים שתלו שם פעילי "מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים". בשלטים המקוריים נכתב "מחזירים אותם הביתה עכשיו", אך ידיים אלמוניות, מצוידות במכלי צבע שחור, מחקו את המילה "עכשיו" מן השלטים, שכעת קוראים: "מחזירים אותם הביתה". וכך, הדחיפות שבהחזרת החטופות והחטופים, הנמצאים בסכנת חיים בשבי חמאס, התחלפה בבקשה כללית ולא דוחקת בעליל.
ברור כי מחיקת המילה "עכשיו" מן השלטים לא נעשתה בידי ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו, אך אין ספק כי רוחו שורה עליה. כפי שסבורים רבים, רה"מ נתניהו אינו רוצה להחליט עכשיו על החזרת החטופים, החלטה שיש לה מחיר כבד עבור המדינה וגם עבור ממשלתו, ושעלולה להביא לנפילתה, והוא מעדיף לדחות אותה לעתיד שבו המחיר של עסקת חילופים – החיצוני ואולי גם הפנימי – עשוי לרדת.
למעשה, מדובר במאפיין כמעט קבוע של מדיניותו של בנימין נתניהו מאז נבחר לראשונה לתפקיד ראש ממשלת ישראל ב־1996: אין כל צורך לקבל החלטות "עכשיו", ובמיוחד אם אפשר לדחות אותן אל מעבר לאופק הנראה לעין. אך נראה שקל מדי לתלות את האשמה בהתנהגות זו רק בנתניהו, אף שצריך להודות שבתקופת שלטונו הארוכה הוא פיתח את הדחיינות לכדי אומנות.
אכן, הדחיינות היא מאפיין של (כמעט) כל מנהיגי ישראל מ־1967. מאז הניצחון הצבאי במלחמה ועד היום, מנהיגים (ומנהיגוֹת) אלו מעדיפים לדחות החלטות והכרעות, חלקן כואבות וגורליות, לעתיד בלתי־ידוע. בין אלה ניתן לציין החלטות לגבי גבולות המדינה עם שכניה (למעט מצרים וירדן), אך במיוחד עם הפלסטינים. אך ניתן לציין גם החלטות בנושאים חשובים אחרים, כמו יחסי דת ומדינה, יחסי התחום הביטחוני והתחום הצבאי והיחסים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית (יהודים וערבים, חילוניים, דתיים וחרדים ועוד). למעשה, כל ההכרעות הפוליטיות בנושאים אלה נדחות למרות – ואולי בגלל – היותם של נושאים אלו קריטיים עבור המדינה ועבור אזרחיה.
אם מחפשים את שורשי הדחיינות ניתן למצוא אותם אצל ראש הממשלה לוי אשכול. בפגישה שקיים בחוותו של נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון, זמן לא רב לאחר מלחמת ששת הימים, ביקש המארח לשמוע מן האורח "באיזו ישראל הוא מעוניין", אך לאשכול לא הייתה תשובה.
אם מחפשים את שורשי הדחיינות מ־1967 ואילך ניתן למצוא אותם אצל ראש הממשלה לוי אשכול. בספרו החשוב The Accidental Empire: Israel and the Birth of the Settlements, 1967-1977, גרשום גורנברג מספר על פגישה שהתקיימה בחוותו של נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון לבין ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, זמן לא רב לאחר המלחמה. במהלך הפגישה, ביקש המארח לשמוע מן האורח "באיזו ישראל הוא מעוניין" (What kind of Israel do you want), אך לפי גורנברג, לאשכול לא הייתה תשובה. ואומנם, ניתן לומר כי מאז ועד היום לא השכילו מנהיגי ישראל, מימין ומשמאל, לנסח מענה ברור לשאלה בסיסית זו, ובהיעדרו הדחיינות היא המדיניות.
הדחיינות יתרונות רבים לה. החלטות "עכשיו" מחייבות פשרות וויתורים, חלקם כואבים, בעוד דחיית ההחלטות ללא קץ מונעת זאת. זאת ועוד, דחייה עשויה להשתלם אם הנסיבות משתנות לטובה. כך למשל, הנשיא ג'ונסון, שקושייתו נותרה ללא מענה, התחלף כעבור זמן לא רב, וגם נשיא נוסף ברק אובמה, שלא היה נוח כל כך למנהיגי ישראל, התחלף בנשיא טראמפ, שלא זו בלבד שלא דרש מהם תשובות אלא סלל עבורם "כביש עוקף" בדמות "הסכמי אברהם". גם כיום יש להניח כי בישראל יש מי שמצפים כי הנשיא ביידן, התוהה לגבי "היום שאחרי" המלחמה בעזה, יתחלף בנשיא "נוח" יותר, כלומר כזה המעדיף את הדחיינות על פני ההחלטיות.
ובינתיים, ועד "שיבשילו התנאים", רה"מ נתניהו דוחה את כל מי שדורש החלטות "עכשיו". חשוב לציין כי אין מדובר רק במשפחות החטופים, הדואגות לחיי יקיריהן, שנחטפו בעיקר עקב מחדלי המדינה והעומד בראשה, אלא גם בסוכנויות דירוג אשראי בין־לאומיות המגלות דאגה למדינת ישראל ולכלכלה שלה, במנהיגים בולטים במדינות המערב המגבים את ישראל במלחמתה מול חמאס אך מעוניינים לדעת מה מטרותיה, ואפילו הרמטכ"ל הרצי הלוי, שהתריע מפני התפוררות הצבא ערב ההצבעה על "חוק הסבירות", אך נופנף בידי נתניהו וחבריו כזבוב טרדן.
ובינתיים, מוחקים בצבע שחור את ה"עכשיו", והשאלות הקשות נותרות ללא מענה.
