מהקטסטרופה הנוכחית והמיידית שתושבי עזה חווים וכמוהם כלל הפלסטינים נוכח המלחמה של ישראל וחמאס – אבדות בנפש, נזקים לרכוש, קריסה של ארגוני הבריאות והרווחה, רעב ועוני – לא ניתן להתעלם. ממדי האסון בטווח הזמן המיידי מקשים על הסתכלות קדימה לטווח הרחוק יותר. בדו"ח שפורסם מטעם המכון למחקרים פלסטיניים ושנכתב בידי מג'די אל־מאלכי, הכותב עוסק באותן השפעות ארוכות טווח, שאומנם לא קשה לצפות אותן, אך דומה כי לאיש אין פנאי לעסוק בהן כעת. הדו"ח עוסק בעיקרו בהשפעות הכלכליות של המלחמה על הציבור הפלסטיני ברצועת עזה, בגדה המערבית ובכלל, שעתידות להימשך זמן רב לאחר סיום המלחמה.
מספר העובדים הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה עמד ערב המלחמה על כ־1.16 מיליון. מספר זה כולל 868,00 עובדים מהגדה המערבית וכ־292,000 עובדים מרצועת עזה. הסקטור המרכזי שמעסיק עובדים הוא המגזר הממשלתי, שבו מועסקים כ־121,000 עובדים בגדה ו־84,000 עובדים ברצועה. ההגבלות שהטילה ישראל על הכלכלה הפלסטינית עוד טרם המלחמה לצד כפיפות המגזר הממשלתי הפלסטיני לכלכלה הישראלית לאורך השנים, החלישו את היכולת לקלוט כוח אדם פלסטיני בשוק העבודה המקומי. דבר זה הוביל להסתמכות הולכת וגוברת על שוק העבודה הישראלי, שהתעצמה במיוחד בשנים האחרונות. התלות שנוצרה בין הכלכלה הפלסטינית לזו הישראלית היא כלי מרכזי בחיזוק ההכפפה של הראשונה לאחרונה, והיא מחריפה את הפגיעות של הכלכלה הפלסטינית.
סקרים מטעם הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה מצביעים מצד אחד על אחוזי אבטלה גבוהים – במיוחד בעזה; ומאידך על עלייה מתמדת במספר העובדים שמועסקים בישראל (כולל בהתנחלויות). שיעור האבטלה בקרב בני 15 ומעלה בעזה ובגדה גם יחד עומד על 24%. אולם נתון זה כשלעצמו אינו משקף את הפער הגדול בין הגדה לרצועה – בעוד שיעור האבטלה בגדה המערבית הוא 13%, ברצועה מספר זה מאמיר לכדי 45%. לצורך השוואה, בישראל שיעור האבטלה בקיץ 2023 לפני המלחמה עמד על כ־3.6%. בקרב הפלסטינים, ניכרים גם הבדלים בין גברים לנשים בשיעור האבטלה: שיעור האבטלה בקרב גברים הוא 32%, בעוד השיעור בקרב נשים עומד על 59%.
מנגד, כאמור, נכון לפני המלחמה התקיימה עלייה מתמדת בהעסקת עובדים פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה בישראל: מכ־50 אלף עובדים בשנת 2013 ל־178 אלף בשנת 2023. נתון זה כולל 153,000 עובדים מהגדה המערבית ו־25,000 עובדים מרצועת עזה. כלל העובדים הללו הם כ־20% מתוך כוח העבודה הפלסטיני, ורובם עובדים בסקטור הבנייה, השירותים או החקלאות.
מאז פרוץ המלחמה, וכבר מיומה הראשון, ביטלה ישראל את כלל אישורי העבודה של העובדים הפלסטינים מהגדה ומהרצועה, ועובדים ששהו בתוך ישראל ב־7 באוקטובר נעצרו על ידי המשטרה. עובדים אלה, שהגיעו לישראל באישור, נכלאו למספר שבועות במרכזי מעצר, ולאחר מכן הוחזרו לגדה או לרצועת עזה.
התלות בשוק הישראלי
סגירת שוק העבודה הישראלי בפני פלסטינים יש משום פגיעה חמורה מאוד בכלכלה הפלסטינית. פגיעה כזו התרחשה בעבר, אם כי ייתכן שלא באותו היקף, בתקופות מתוחות אחרות כגון האינתיפאדה השנייה, שבה הוטלו סגרים תכופים על הגדה ופלסטינים רבים איבדו את עבודתם בישראל. העובדים הפלסטינים בישראל מכניסים לכלכלה הפלסטינית כ־3 מיליארד דולר בשנה, שהם כ־15% מההכנסה הכוללת של הרשות. אובדן מקור הכנסה זה גורם, וימשיך לגרום, למשבר חברתי וכלכלי חמור, שהשלכותיו יימשכו הרבה לאחר תום המלחמה. על אף שלעיתים הדבר מצטייר כך, התלות אינה לחלוטין חד־צדדית. גם ישראל עצמה מסתמכת במידות שונות על עובדים פלסטינים, ובענפים מסוימים – כמו ענף הבנייה – קשה לראות איך היא תסתדר ללא מציאת פתרון כלשהו בהקדם.
על פי מחבר הדו"ח, אם לא יימצא פתרון תעסוקתי כלשהו עבור העובדים המפוטרים, הדבר צפוי להעלות את שיעור האבטלה ל־30% בגדה ולכמעט 90% ברצועה. בפרט, עתידים להיפגע ענפי הבנייה, החקלאות, התיירות, המסעדנות וכדומה. לאור המצב הקטסטרופלי בעזה והסבירות הנמוכה שישראל תאפשר לעובדים אלה לחזור לעבוד אצלה – על אף שהיא זקוקה להם – לא נראה שתימצא להם עבודה בקרוב, בוודאי לא בתחומי הקו הירוק. מנגד, באזורים ספציפיים הכוללים לדוגמה את אזור התעשייה עטרות, מודיעין עילית והתנחלויות נוספות, קיבלו כמה עובדים פלסטינים אישורי עבודה זמניים, אך הם מועסקים בתנאים קשים.
על פי ההערכות, אם המלחמה תתארך עוד, מס ההכנסה על הכנסות עובדים פלסטינים שעובדים בישראל ירד לאפס. מדובר במס שישראל מעבירה לרשות על פי פרוטוקולי פריז. נושא זה עלה לאחרונה לשיח הציבורי בישראל עקב ההחלטה שהתקבלה בלחץ השר בצלאל סמוטריץ' לא לכלול בכספי הסילוקין, שהם למעשה החזרי מיסים על עבודתם של עובדים פלסטינים ועל תנועת סחורות שישראל מעבירה לרשות, את החלק המגיע לרצועת עזה. ראוי לציין כי כספים אלה הם כ־75% מתקציב הרשות. ישראל משתמשת בכספים כמנוף לחץ על הרשות הפלסטינית, והרצון שלה לבטל או לעכב את העברת הכספים – או לכל הפחות את חלקם – מחריף את המשבר הכלכלי הפלסטיני. זאת בין היתר משום שהרשות לא הסכימה לקבל את הכסף ללא החלק המנוכה. סירובה של הרשות גורם לה להימצא בפועל במצב הדומה לפשיטת רגל, שכן היא איבדה את מקור ההכנסה המרכזי שלה. רוב הכסף המדובר אמור לשמש לתשלום משכורות לפקידי הרשות, שלא קיבלו משכורת כבר חודשיים – היא נאלצה ללוות כסף מבנקים פלסטיניים כדי לשלם לעובדים לפחות חלק ממשכורותיהם.
חורבן פיזי של מקומות התעסוקה
הנושא הכלכלי כמובן מורכב יותר מאשר אובדן מקום העבודה של עובדים ספציפיים, גם אם הם רבים. חורבן הכלכלה הפלסטינית מאז תחילת המלחמה נובע לא רק מהיעדר האפשרות של פלסטינים לעבוד בישראל אלא גם מן ההרס המקיף של מתקני תעשייה ושל מפעלים שנוצר כתוצאה מההפצצות הישראליות בעזה, מחסימת הדרכים לגדה ומהטלת עוצר על תושבים בגדה, שמונע ממי שעבודתו נמצאת בעיר אחרת בגדה להגיע למקום העבודה. על פי הערכות, כמצוין בדו"ח, ישנה אפשרות שהפסדי התמ"ג בסוף החודש השלישי למלחמה יעלו ל־12% מהתמ"ג, אחוז שהוא שווה ערך ל־2.5 מיליארד דולר.
בהקשר זה, ישנו הבדל משמעותי בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה. תושבי הרצועה מופצצים ללא הרף, רבים מהם איבדו את בתיהם או נעקרו מהם. עד לסוף החודש הראשון של המלחמה, אבדו ברצועת עזה 61% מאפשרויות התעסוקה, כלומר 182,000 משרות. לאחר חודשיים של מלחמה, אבדו כ־90% מהמשרות. גורלם של תושבי הגדה טוב יותר בינתיים – שם אבדו בחודש הראשון של המלחמה 24% מאפשרויות התעסוקה, כלומר 208,000 משרות, שיעור זה זינק ל־60% לאחר חודשיים. בגדה המערבית אומנם אין הרס פיזי של מפעלים או מוסדות בהיקף נרחב, אולם ישנן הגבלות תנועה שצה"ל מטיל בדמות מחסומים בין ערים שונות, שלעיתים מונעים גם ממי שעוד מחזיק בעבודה להגיע אליה. זאת נוסף על תקיפות אלימות מצד מתנחלים כלפי רכבים פלסטיניים, שהתגברו מאז תחילת המלחמה ומטילות חשש מפני נסיעה בדרכים. קשיי התנועה בתוך הגדה הובילו לעצירת העבודה במפעלים שונים בתעשייה ובחקלאות וכן לביטול הלימודים – או לקיומם מרחוק – בחלק מהאוניברסיטאות, צעדים שבתורם גורמים לאנשים נוספים לאבד את עבודתם. כמה מחקרים המוזכרים בדו"ח מצביעים על כך שלהגבלות המוטלות על תנועה יש השפעה גדולה על הזדמנויות תעסוקה ושכר. לדוגמה, אחד המחקרים מעיד כי הימצאותו של מחסום צה"לי במרחק של דקה מאזור כלשהו מפחיתה את שכרם של תושביו ב־5.2% בשנה בממוצע.
עוני בקרב כל תושבי הרצועה ובכשליש מתושבי הגדה
עקב כך שהרוב המוחץ של כוח העבודה בעזה מושבת לחלוטין, שאזור צפון הרצועה הפך לבלתי־ראוי למגורים, ושכ־1.9 מיליון אנשים נעקרו מבתיהם לכיוון מרכז הרצועה ודרומה – הפכה הרצועה למחנה פליטים ענק שכל תושביו נתונים בעוני מחפיר, ומרבית המשפחות בו אינן מסוגלות לספק את צורכיהן הבסיסיים. המצב הכלכלי של המשפחה העזתית הממוצעת היה בכי רע עוד לפני המלחמה – בשנת 2022 חיו 1,422,955 איש, כלומר 61% מהתושבים בעוני כאשר שליש מהם סובלים מעוני המוגדר כקיצוני ואינם מסוגלים לספק בעצמם את צורכיהם הבסיסיים. כלל המשפחות שנהנו עד כה מתמיכה סוציאלית כלשהי מטעם המשרד לפיתוח חברתי איבדו את הסיוע מאז תחילת המלחמה. מעגל העוני התרחב, וכעת הוא כולל כמעט את כל תושבי רצועת עזה. הערכות מסוימות מדברות על שיעור עוני כולל של 96% מהתושבים בסוף החודש השלישי למלחמה. עקב ההבדל בשיעורי התעסוקה בין נשים לגברים, העוני צפוי להשפיע במיוחד על משפחות שבהן הגבר נהרג במלחמה.
לא ברור איזה פתרון, אם בכלל, יימצא לכלל הבעיות החמורות הללו שמתוארות בדו"ח, ושצפויות להשפיע לעוד דורות ארוכים. בעולם, ובפרט בישראל, לא נדמה שמישהו מפגין חשיבה לטווח זמן שאינו מיידי, שלא לדבר על תוכנית רצינית לשיקום הרצועה. לאור זאת, הדו"ח מסתיים במסקנה הפסימית שלמרות האסון הכלכלי שניתך על הפלסטינים מאז תחילת המלחמה – חרף ההרס הכביר, עקירת משפחות מבתיהן, סגירת שוק העבודה הישראלי בפני פלסטינים וכתוצאה מכל אלה דחיפת רוב מוחלט של תושבי עזה לתוך עוני קיצוני – עדיין אין אף גורם רשמי שתומך באותם עניים ומובטלים, ואין אף תוכנית לאומית רצינית למאבק בקשיים הכלכליים שעתידים לבוא או רעיונות להפיכת הכלכלה הפלסטינית לתלויה פחות בזו הישראלית. תוכניות כאלה, שכיום אינן בנמצא – מלבד הממד ההומניטרי והמוסרי הברור שבהן – אמורות להיות אינטרס מובהק של כולם ובפרט של ישראל.
