הקשר למערב הוא אחד ממקורות כוחה העיקריים של ישראל, אך הוא עשוי להפוך לאחד החלשים שבהם. לעומת התמיכה הצבאית, המדינית והכלכלית הנרחבת, יש דפוס מערבי שישראל מעדיפה ונמשכת אליו – מהו הדפוס הזה?
נכון שהקולוניזציה שנלוותה לישראל מאז הקמתה אינה ייחודית לה. כמה מדינות בעולם קמו באותו אופן, ביניהן ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה, דרום אפריקה וזימבבווה (רודזיה לשעבר). אולם יש גם הבדל משמעותי, ועיקרו שהניסיון הקולוניאלי הזה התרחש בתקופות מוקדמות יותר, שבהן ערכי העולם המודרני לא התקיימו. לעומת זאת, ישראל הוקמה כמדינה מאוחר יותר, והקולוניזציה שלה הופיעה במקביל לסיום הקולוניזציה המערבית, לגינוי הקולוניזציה מצד המערב הדמוקרטי ולהתנערות ממנה.
הדבר משתקף בסתירה בין המגמה המערבית לעקור ולסגת מהקולוניות לאחר מלחמת העולם השנייה, ובין ההגירה של אירופאים (ושאינם אירופאים) לפלסטין. שם הם הקימו מדינה זרה לאזור, ובעקבות זאת גירשו את התושבים הפלסטינים והחליפו אותם. הדבר מעיד על כך שהמערביות שאפיינה את ישראל היא מערביות ישנה וקולוניאלית שנסדקה בזמן ובתהפוכותיו עד שהצאצאים רחקו ממה שיצרו אבותיהם.
אולם המדינה העברית נותרה תלויה ועומדת. עם פרוץ המלחמה הקרה, מעט לאחר הקמת ישראל ב־1948, ראינו אותה מאמצת עמדות אטלנטיסטיות נוקשות ומוטות: החל בתמיכתה במשטרים צבאיים דיקטטוריים שנטו למערב וכלה בידידות שחיברה אותה עם מדינות ועם גורמים גזעניים באפריקה. התייצבותה של מצרים הנאצריסטית (וסוריה הבעת'יסטית) במחנה הנוטה לאיחוד הסובייטי חיזקה את המגמה הישראלית הזאת, ותרמה להרחקת הישראלים משורשיהם הסוציאליסטיים והקיבוציים. שנה לאחר שנה התחלפו חבריה הקרובים של ישראל: מהדמוקרטים בארצות הברית לרפובליקנים, מהלייבור הבריטי לשמרנים. כיום היא מתפייסת עם כמה זרמים ימניים קיצוניים, תוך שהיא מעלימה עין מהאנטישמיות בעברם הקרוב.
סוף המלחמה הקרה חשף באופן ברור את עמדתם של הישראלים. מדינות המערב נסוגו מהקשרים המביכים עם עריצים ועם גזענים שהם נזקקו להם במסגרת המאבק הקיומי בסובייטים, ואילו ישראל לא נסוגה מהם ולא הייתה נבוכה. רק דבר אחד מיתן את טבעה הקולוניאליסטי של המערביות הישראלית – הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלה, שגם היא מערבית. זאת אף שהדמוקרטיה המלאה שמורה ליהודים בעוד האזרחים האחרים נהנים מדמוקרטיה חלקית, ובשנים האחרונות התחזקה המגמה הזאת.
אם כן, דמותו של המערב בישראל כוללת שלושה מרכיבים: עבר קולוניאלי, פיתוח צבאי וטכנולוגי ודמוקרטיה פרלמנטרית. לולא המרכיב האחרון, היה השילוב של שני המרכיבים הראשונים הופך למרשם קטסטרופלי לברבריות מודרנית מוחלטת. בכל מקרה, יש להניח שדמות המערב שאליה המדינה העברית שואפת תמשיך להתקיים לאורך זמן במסגרת המאבק בין הגורמים שצוינו.
לעומת זאת, קשה לומר שיש למערב ולדמותו קיום בתרבות הערבית השלטת. אפשר לומר שזה סטירי לדבר על כך בכלל, אם כי הסטירה היא על חשבוננו, ומושא הסטירה לא יהיה מוכן לסבול אותה.
במשוואה הישנה, שלפיה הציונות וישראל הן בה בעת יצירי המערב והשולטות בו, יש סתירה פנימית, שכן חציה השני של המשוואה, קרי שליטת ישראל והציונות במערב, אינו נקי מאנטישמיות. כיום אנו ניצבים בפני משוואות שאין להן כל משמעות מועילה: אם הציונות וישראל הן יצירי המערב, מדוע אנו מתפלאים על התמיכה המערבית בישראל במלחמתה בעזה? הרי היוצר לא יוותר על יצירתו. את אותו הדבר אפשר לומר על הצהרתנו על מותו המוסרי והערכי של המערב, ועל כך שהדמוקרטיה שלו שקרית – הרי כל ההפגנות, העצומות והוויכוחים מתנהלים רק במערב. חלקנו מכריזים על שקיעת המערב ועל התנוונות השפעתו לצד עליית סין, רוסיה ואחרות, ובה בעת אנו פונים לעזרה דווקא למערב ולא לכוחות עולמיים אחרים. זו הוכחה ניצחת נוספת לכך שאנחנו מציירים את דמותו של המערב כאילו אנחנו עיוור באפלה האוחז בעט משובש. הגינויים שאנו משמיעים בשם הדמוקרטיה אינם אמינים כלל, משום שמצבנו אינו מעודד אחרים לראות בנו מרצים מבריקים לדמוקרטיה. צברנו מוניטין שלילי מאוד באזורנו בדיכוי אכזרי של עמינו ושל מיעוטים אתניים ודתיים. נגד הדיכוי שחלק מאיתנו הפעיל נגד אחרים מקרבנו השמענו רק גינויים רפים, שלא לדבר על התנגדות לדיכוי הזה.
אי לכך אני מטיל ספק בכך ש"ביקורת האוריינטליזם" שאנו נוטים אליה היא מענה לצורך עמוק שלנו. להיפך, זהו מענה לצורך השטחי שלנו בהתחמקות מביקורת על ה"התמערבות" או מביקורת על הפגם בהבנתנו את המערב, בהבנתנו את העולם ובסופו של דבר בהבנתנו את עצמנו.
הדימוי של המערב בישראל ייראה כנקודת תורפה רק לאחר שהמערב יתנתק מאוד מעברו הקולוניאלי. אולם באזור שלנו אין התנתקות כזו מסיבות שונות, שהחשובה בהן היא ישראל. על כן, שינוי תודעתי בקרבנו בהתייחס למערב עשוי לדחוף את המערב לשינוי הדימוי שלנו בקרבנו, כפי שהשתנה במקומות אחרים בעולם שהפגינו הבנה שאנחנו לא הראינו. כדאי שיהיה לנו מה לעשות ולומר במישור זה.
חאזם סאריה הוא אינטלקטואל ערבי לבנוני בעל שם. המאמר המלא פורסם באתר היומון הערבי א־שרק אל־אווסט ב־10 בינואר 2024. גרסה עברית מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגם מערבית: עמיר טאובר
