בתקופה האחרונה חתמה מצרים, או שהיא מנהלת משא ומתן, על הסכמים לסיוע כלכלי עם קרן המטבע הבין־לאומי, האיחוד האירופי ומדינות המפרץ. הסכמים אלה אמורים לעזור למדינה להיחלץ ממשבר כלכלי גדול שאליו נקלעה בעקבות מגפת הקורונה, מלחמת רוסיה-אוקראינה ולאחרונה המלחמה בעזה. סיוע זה אמור לאפשר למצרים להתמודד עם אינפלציה ועם צניחה של הלירה המצרית בצד דשדוש בצמיחה הכלכלית של המדינה המצמצם את אפשרותה לסייע לאזרחיה שצונחים אף הם מתחת לקו העוני. זהו תמצית הנרטיב העולה מהדיווח החדשותי השוטף על כלכלת מצרים בימים אלו כאשר מבין השורות עולה המסר ואולי התקווה שמצרים תיחלץ מהמשבר בעקבות סיוע כלכלי מסיבי שכזה ותצא לעתיד כלכלי טוב יותר.
עבור מי שמסתכל על ההיסטוריה הכלכלית של מצרים בחמישים השנים האחרונות, המשבר הכלכלי והחילוץ הפיננסי הנוכחי אינם בגדר חדש. מאז שנות השבעים של המאה ה־20 מצרים נמצאת במשבר סדרתי שכזה ונעזרת בכל פעם מחדש בתמיכה מסיבית חיצונית כדי להיחלץ ממנו, רק כדי להיכנס פעם נוספת למשבר כלכלי נוסף. לכל אחד מהמשברים הללו היו סיבות מיידיות, ועם זאת לא ניתן להתעלם מכך שהמשברים הללו הפכו לחלק מובנה ולמציאות קבועה של הכלכלה המצרית.
כלכלה קפיטליסטית היא כלכלה משברית – כזאת שחווה תקופות של צמיחה כלכלית מהירה בצד צמצום צמיחה והקטנה בפעילות הכלכלית. תהליכי הליברליזציה של שנות השבעים והשמונים במצרים והנאוליברליזציה שהמדינה חווה מאז שנות התשעים הפכו את כלכלת המדינה לחלק מהכלכלה הקפיטליסטית הבין־לאומית על המשבריות שבבסיסה. ואולם מצרים התנהלה ככלכלה במשבר גם בתקופות של צמיחה כלכלית מהירה, ומשבר תמידי זה הוא אבן פינה בכלכלה המדינית שלה.
משבר כלכלי במצרים הוא אמצעי של המדינה לייצר רנטה או הכנסה שאיננה נובעת מפעילות כלכלית ישירה ושמקורה מחוץ למדינה. מהו ההסבר לכך?
במחצית המאה האחרונה ותחת שורה ארוכה של רפורמות, חוותה מצרים שינוי כלכלי משמעותי אך ללא שינוי פוליטי ניכר. בתוך כך, האליטה הפוליטית במצרים והנשיא העומד בראשה צריכים להמשיך ולתחזק רשתות פוליטיות-חברתיות קיימות או קואליציה חברתית רחבה מספיק שתתמוך במצב הקיים. במצב זה, שינוי מבני עמוק בכלכלה המקומית, כדוגמת גידול בשקיפות הכלכלית גם באשר לצבא כשחקן כלכלי מרכזי, הקלה בפיקוח המדינה על יזמות פרטית או צמצום דרסטי בהיקף התעסוקה במגזר הציבורי – איננו בא בחשבון שכן הוא מסכן את היציבות הפוליטית של הנהגת המדינה. שינוי כלכלי במצרים התאפיין לרוב ביישום הדרגתי וחלקי של רפורמות שמטרתו הייתה לעשות את מה שניתן במסגרת מה שדרשו גופים בין־לאומיים וממשלות מערביות ומפרציות בתמורה לעזרה הכלכלית, אך ללא שינוי המצב הפוליטי הקיים. הגאופוליטיקה של מצרים העצימה את יכולתה של הנהגת המדינה להשתמש ברנטה של כספי החילוץ. תעלת סואץ, השלום עם ישראל והתמיכה ביציבות פוליטית אזורית, כולל מניעת הגירה לאירופה, הם בין הגורמים המאפשרים למצרים גישה למשאב זה.
בולטת במיוחד בסיוע המובטח היא הזרמת כספים אדירה בסך 35 מיליארד דולר מאיחוד האמירויות למצרים. מדובר לכאורה בעסקה כלכלית שבמסגרתה תמכור מצרים לאיחוד האמירויות שטח אדמה על חוף הים התיכון מערבית לאלכסנדריה לצורך השקעה בפיתוח של מסחר ותיירות. עם זאת, גובה הסכום זהה כמעט לעלות המימון של החוב החיצוני במצרים השנה (כ־30 מיליארד דולר). המהירות שבה יועבר סכום עתק זה למצרים רומזת גם היא על כך שמדובר בחילוץ כלכלי יותר מאשר בעסקה רווחית. במסגרת הזאת, איחוד האמירויות מיישמת מודל חדש של חילוץ תמורת בעלות על קרקע כדי לא להראות שהיא מזרימה פעם נוספת משאבים עצומים למעין בור ללא תחתית שהוא החוב הציבורי במצרים. הרכישה והפיתוח העתידי אמורים ליצור רושם של פרויקט כלכלי בר־קיימה, שבהמשך יציף גם את הכלכלה המצרית, ובתוך כך להעביר את המסר שמצרים פתוחה לעסקים. זאת במיוחד נוכח העובדה שבמצרים לא יצאו לפועל ניסיונות הפרטה של מיזמים בבעלות ממשלתית.
ניתן לצפות שהסיוע הכלכלי המסיבי החדש ימשיך לייצב את המערכת הפוליטית במצרים וכן את המשבר המובנה בכלכלה המצרית עצמה על הקושי שהוא יוצר עבור חלקים גדולים בציבור המצרי. קושי זה הוא מחיר שההנהגה המצרית מוכנה לשלם כל עוד היא מעריכה שהמשבר הפוליטי שהמשבר הכלכלי מביא הוא תחת שליטה. בהקשר זה, מצב כלכלי רע הוא טוב לעסקים שמנהלת המדינה, והביקורת הציבורית המקומית והבין־לאומית על גידול בעוני במצרים מסייעות לה בכך. במקביל לכך, עולה השאלה עד כמה ניתן להמשיך וללכת על הסף מבחינה כלכלית, ובתמורה לזכות בסיוע חיצוני? יתרה מכך, עד מתי יהיו המחלצים מוכנים לממן את מדיניות הרנטה של המדינה המצרית? נכון לעכשיו ואם לשפוט על פי ההיסטוריה הכלכלית של מצרים עד כה ועל פי הסכומים העצומים שהמחלצים הסכימו להשקיע לאחרונה בכלכלה המצרית, המחיר של יציבות מדינתית במצרים ושל יציבות אזורית בכלל נמצא בעלייה, בניגוד לכלכלתה של המדינה בזמן האחרון.
פרופ' רלי שכטר הוא מרצה וראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
