התקפתו של חמאס ב־7 באוקטובר, התפרצות של אלימות ברברית שהחרידה את העולם, דרדרה את ישראל אל תוך מערבולת אלימות פראית. התגובה הישראלית חסרת התקדים השמידה אחוז ניכר מן הבתים ברצועת עזה, הרגה עשרות אלפים, הפכה מיליונים לפליטים – והיד עוד נטויה. ברם, למן הרגע הראשון היה ברור שהאלימות לא תצטמצם בגבולות שבין ישראל לרצועת עזה – כבר מהרגע הראשון, התחילה ישראל להתכתש עם חזבאללה הלבנוני על גבולה הצפוני – מה שהוביל לפינוי של כמעט כל תושבי צפונה של ישראל (ומן הצד השני, לפגיעות רבות בנפש וברכוש בצד הלבנוני של הגדר). ברגעים הראשונים של המלחמה, היה נראה שתפרוץ בכל רגע מלחמה אזורית – שתערב בתוכה את ישראל בתמיכה אמריקאית מצד אחד, ומצד שני את חמאס, חזבאללה ואת שאר בעלי בריתה של איראן ואף את איראן עצמה. נשיא ארה"ב ביידן מנע כנראה במו ידיו תרחיש כזה (תוך לחץ כבד הן על חזבאללה הן על ישראל). למרות זאת, ככל שהתקדם הקונפליקט, היה ברור שמעורבים בו כלל בעלי הברית האיראנים – הפועלים עתה כ"ציר התנגדות" לכל דבר ועניין: לא רק חמאס וחזבאללה אלא גם המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים (אנסאר אללה) בתימן. כל הללו הפנו את נשקם, שמקורו, רובו ככולו, בתמיכה כספית וצבאית איראנית, אל עבר ישראל; במקרה של החות'ים, הם אף שיבשו את הסחר העולמי כולו על ידי איום מתמשך על ספינות העוברות בים האדום. ארה"ב, שנגררה להתערבות צבאית ישירה כנגד איום זה, לא נותרה ללא פגע – באחת התגובות על ההתנקשות של ישראל בבכיר חמאס סאלח אל־עארורי בלב בירות, טווח בסיס אמריקאי בירדן על ידי מיליציות שיעיות בעיראק, שהרגו ופצעו מספר חיילים אמריקאים. גם איראן עצמה פעלה ישירות והשתלטה על מכולת נפט במפרץ עומאן.
מאמר של נרג'ס באג'וגלי ושל ואלי נסר שהתפרסם בכתב העת האמריקאי Foreign Affairs מבקש לעמוד על ההשלכות של ההתגבשות של "ציר ההתנגדות" במלחמה הנוכחית. הכותבים טוענים שמלחמת עזה היא שתרמה לראשונה לגיבוש האפקטיבי של הציר כברית צבאית מצד אחד, ואף סייעה לו לזכות לתמיכה עממית משמעותית במזרח התיכון ובדעת הקהל המערבית. התגבשות הציר בחודשים האחרונים היא אינה פחות מ"איום ישיר על הסדר האזורי שהמערב יצר וביצר במזרח התיכון בעשרות השנים האחרונות", כלשונם.
מהו הציר ומי עומד מאחוריו?
ראשית, יש לעמוד על טיבו של הציר. מדובר כאמור על שורה של בעלות ברית של איראן. יש להדגיש שבכל המקרים, מדובר בקבוצות מקומיות שלהן אינטרסים מקומיים משמעותיים ובסיס של ממש באוכלוסייה המקומית, והקשר ביניהן מועט. ראשיתו של הציר במדיניות שקידם המפקד הקודם של כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניות (עד 2020, אז התנקשה בו ארה"ב) קאסם סולימאני. סולימאני החל לקדם את הקמתו של הציר כבר לאחר פלישת ארה"ב לעיראק ב־2003. הרשת התבססה על ניסיון קיים – זה של איראן במלחמתה מול עיראק, וזה של חזבאללה במלחמה מול ישראל. האסטרטגיה של סולימאני מלכתחילה הייתה ליצור רשת גמישה של אלמנטים עצמאיים ומספיקים לעצמם שיחומשו ויאומנו על ידי איראן. בהמשך, בעזרה איראנית, חלק מבעלי הברית (חזבאללה, חמאס, החות'ים) גם רכשו יכולות ייצור עצמיות מרשימות.
מעבר לעצמאות הצבאית של כל אחת מבעלות הברית הללו, הן כולן אוחדו לא על ידי כפיפות פיקודית או נאמנות לאיראנים אלא למטרה אידאולוגית משותפת – עוינות לישראל, לארה"ב ובאופן כללי למה שנתפס כקולוניאליזם מערבי עוין שמטרתו לשעבד את אזור המזרח התיכון למטרותיו הוא.
הברית האידאולוגית הזו, הכותבים מרגישים, איננה מצוצה מהאצבע – היא מתבססת על הכרה של בעלות הברית בכך שהאינטרסים שלהם משותפים, ושענייניה של בעלת ברית אחת נוגעים גם לכל האחרות. רוצה לומר, האידאולוגיה הזו, של התנגדות לאמריקאים ולישראלים, מבוססת על מציאות היסטורית ומדינית מוצקה ואמיתית מאוד.
בשל כך, המטרות הקונקרטיות של הציר התפתחו בהתאם להתפתחויות האזוריות. בהתחלה, חזבאללה ואיראן שיתפו פעולה ביצירת מיליציות מקומיות בעיראק שייאבקו בשליטה האמריקאית. עם עליית דאעש בעיראק והתערערות משטר אסד, יצרו איראן וחזבאללה מיליציות נוספות שייאבקו בדאעש, בכוחות שאיימו על משטר אסד ובמיליציות הסוניות שערערו על השליטה השיעית בעיראק. במלחמת האזרחים בסוריה, לראשונה נלחמו כוחות של חזבאללה, של איראן ושל המיליציות בעיראק ובסוריה יחדיו – וכך חידדו את המטרות האסטרטגיות והעמיקו את היכולות הצבאיות של הציר. באותו זמן, החלה איראן לטפח את הברית עם החות'ים ולהכניס אותם לברית ה"התנגדות".
עם השנים, התעצם הציר והפך לכוח אזורי של ממש, בעל יכולות צבאיות ואסטרטגיות מרשימות. הדבר קרה, בין השאר, בתגובה לתוקפנות האמריקאית הגוברת באזור – שהסתיימה בביטול הסכם הגרעין ובחיסול סולימאני. תוקפנות זו דחפה את איראן לגבש את הרשת הרופפת של בעלי הברית שלה לידי רשת השפעה קוהרנטית ומתואמת, שכאמור מתפרסת על כל האזור מן הים התיכון עד המפרץ הפרסי. יכולות אלו באו לידי ביטוי מחריד בהצלחת המתקפה של חמאס. התקפה זו שיקפה גם אספקט אחר – את הדה־צנטרליזציה הגוברת והולכת של הציר תחת יורשו של סולימאני – אסמאעיל קאא'ני – כפי שמטעימים הכותבים; על אף שקרוב לוודאי שבעלות הברית בציר ידעו על התוכניות ועל היכולות שפיתח חמאס ושבאו לידי ביטוי במתקפתו, וגם תמכו בה באופן עקרוני, חמאס הוא זה שהחליט על העיתוי ועל המימוש של המתקפה.
על אף שבעלי הברית משרתים במידה רבה את האינטרסים של איראן, לכל אחד מהם אינטרסים מקומיים רבי־עוצמה – עובדה נוספת שבאה לידי ביטוי באופן שבו התגלגלו הדברים בזמן שלפני מתקפת חמאס ולאחריה. עבור חמאס, המתקפה נועדה ככל הנראה להפוך על פיו את הסטטוס קוו הנוכחי, שהלך והפך את המאבק הפלסטיני לבלתי־רלוונטי עם הזמן – מגמה שהגיעה לשיאה עם ההתקדמות להסכם בין סעודיה לישראל. מטרה זו, יש לומר, הצליחה במידה רבה. עם זאת, עבור הציר האלמנט העיקרי הקובע את אופי תגובתו הוא דווקא ההפתעה – לא רק של העיתוי של מתקפת חמאס אלא של ההצלחה שלה, ובעקבות זאת – של התגובה הישראלית חסרת התקדים בחריפותה כנגד עזה. החברים בציר צפו כנראה התרחשות מוגבלת הרבה יותר – פריצה שתיבלם מהר עם מספר מועט של חטופים ישראלים.
הצלחה זו ועוצמתה של התגובה הישראלית הובילו לשינוי דרמטי של המציאות עבור הציר. המתקפה שירתה באופן עקרוני את האינטרסים של בעלות הברית האחרות בציר – בייחוד של איראן וחזבאללה, שביקשו להחליש את ישראל ולגרום לה להעסיק את עצמה במלחמה בעזה, וכך להרחיק את תשומת הלב שלה מן המאבק בהן. כאמור, המטרות האלו כבר אינן "תופסות" במציאות החדשה שנוצרה בעקבות המיס־קלקולציה של 7 באוקטובר – התגובה של ישראל, המשבר ההומניטרי ולא פחות מכך תשומת הלב העולמית שינו את הסיפור. הציר שינה את מטרותיו בהתאם – לדעת הכותבים, הפעולות של איראן, חזבאללה והחות'ים מבקשות להרתיע את ישראל ואת המערב מהרחבת המלחמה ולאותת שחברות הציר מוכנות להילחם אם יידרשו לכך ולהיאבק כנגד ניסיונות ישראלים אמריקאים להחלישן צבאית.
עם זאת, זהו רק חלק אחד של האסטרטגיה של הציר – לראשונה במאבק זה, הציר מפעיל באפקטיביות קמפיין מדיה אפקטיבי תוך שימוש ברשת נרחבת של פרסומים וחשבונות באמצעי התקשורת ובכלל הרשתות החברתיות. קמפיין זה לווה בשינוי טקטוני ברטוריקה של החברות בציר – מרטוריקה אסלאמית אזוטרית וקיצונית למדי, לרטוריקה המדברת ישירות לאוזני המערב במונחים המוכרים להם כמו "חוק בין־לאומי", "ג'נוסייד" ו"אנטי־קולוניאליזם". הודעת החות'ים בדבר האיום על ספינות המפליגות בים האדום ציטטה את אמנת הג'נוסייד של האו"ם, והכריזה שזו נותנת לה לגיטימציה לפעול כנגד הג'נוסייד המתרחש בעזה.
משנאת המערב לתנועה אנטי-קולוניאליסטית עולמית
אם בתקופת ה"מלחמה בטרור", שנפתחה במערב עם נפילת מגדלי התאומים, זוהו אנשי הציר האסלאמיסטים עם טרור ועם שנאת המערב, כעת הם הצליחו למצב את עצמם כמימוש (ואולי יש להוסיף מימוש-מחדש) של תנועה אנטי־קולוניאליסטית עולמית. כך, ההתקפות של ארה"ב על חלק מבעלות הברית, כמו למשל בעיראק, נתפסות בארה"ב, ובמערב בכלל, במידה רבה כחלק מקמפיין אימפריאליסטי אגרסיבי. מפגינים בלונדון (שגם השתתפה בתקיפות נגד החות'ים) קראו קריאות בשבח החות'ים, וסרטונים של דובר חמאס אבו עוביידה ושל חמושים חות'ים רוקדים על סיפונה של הספינה שחטפו נפוצו ברחבי הטיקטוק.
הפעלה מוצלחת זו של "הכוח הרך", הכותבים מציינים, היא חסרת תקדים בהיסטוריה של הציר. מנהיגיו, בייחוד נסראללה וחמינאי, מנהיגה של איראן, היו מודעים היטב לכוחן של אסטרטגיות שכאלו – אך נכשלו בהפעלתן עד כה. ההשערה היא שהציר יודע שהוא איננו יכול להביס את המערב צבאית, ועל כן מבקש לקדם שינוי בדעת הקהל המערבית פנימה, שיערער את הלגיטימציה של המערב להיאבק בו צבאית. נראה שכעת אסטרטגיה זו זוכה להצלחה חסרת תקדים. נסראללה התגאה בפומבי בכך שישראל נתפסת כיום כרוצחת ילדים וכמי שאחראית לג'נוסייד הגדול ביותר במאה ה־21. בהמשך לכך, הוא ביקש לקשור במפורש בין ישראל לבין התמיכה האמריקאית בה ולצייר את ארה"ב כאחראית, לא פחות מישראל, למעשים הנעשים בעזה – בשל התמיכה הצבאית והמדינית האדירה שלה בישראל והמעורבות האינטימית שלה בהליכי קבלת ההחלטות הישראליים סביב המלחמה בעזה. "המלחמה בעזה היא מלחמה אמריקאית, הפצצות אמריקאיות, ההחלטה אמריקאית – כולם יודעים זאת כעת", כך דבריו של מנהיג חזבאללה.
אם כן, נראה שבכל החזיתות הקונפליקט הנוכחי מעצים את הציר והופך אותו לאיום ממשי יותר ויותר עבור ארה"ב – הוא נהנה מפופולריות אדירה בבית בגלל מה שנתפס כעמידה עיקשת נגד המערב ובעד הפלסטינים, מכוח צבאי מתואם ואפקטיבי, והופך לפופולרי יותר ויותר אף בדעת הקהל המערבית. הדבר היחיד שארה"ב יכולה לעשות כנגד מגמה זו הוא פתרון "שורשי" של הבעיה – רוצה לומר, סיום המלחמה ופתרון צודק של הסוגיה הפלסטינית. אחרת, המערב וארה"ב נמצאים במלכוד – אי־אפשר להתעלם מן העוצמה הגואה של הציר, אך כל פעולה צבאית שתרחיב את הקונפליקט לחזיתות נוספות נתפסת מחוץ ומבית כבלתי־לגיטימית וכתוקפנית, ועל כן תחזק ותבצר עוד יותר את מעמדו של הציר. לעומת זאת, פתרון של הסוגיה הפלסטינית, שהיא המוקד של מה שנתפס כקוניונקטורה ה"קולוניאליסטית" של המערב במזרח התיכון, ישמוט את הקרקע מתחת לעצם הלגיטימיות של הציר ומן הסיבה לקיומו. בינתיים, נראה שהקבוצות השייכות לציר, והציר כברית, רק הולכים ומתחזקים.
מעבר להתחזקותו של הציר, עורר הקונפליקט האלים הנוכחי פחדים ישנים יותר מפני התפרצות-מחדש של אלימות שהילכה אימים על המזרח התיכון כולו – זו של תנועות הג'יהאד העולמיות. בין אלו לבין הקבוצות הנתמכות על ידי איראן במסגרת הציר יש הבדלים מסוימים: בייחוד, בניגוד לקבוצות הנתמכות על ידי איראן, לתנועות הג'יהאד אין בסיס מקומי אלא אופי בין־לאומי בולט, ובמקרים רבים גם כמה מרכזים. הדבר המלכד את הקבוצות הללו הוא יותר מכול – אידאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית. הקבוצה הבולטת מבין אלו היא כמובן המדינה האסלאמית (דאעש), שהילכה אימים על סוריה ועל עיראק, ואף כבשה שטחים נרחבים בהן. אך דאעש היא רק אחת מבין קבוצות רבות ומגוונות שהיו קיימות באזור.
הרקע להתפרצות הקודמת של כוחות כאלו היה אירועי 2011 במזרח התיכון – "האביב הערבי". כך מזכיר לנו מוראד בטל א־שישאני במאמר שפורסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, עיתון ערבי שבסיסו בלונדון. ב־2010, רגע לפני פריצת האירועים, הוא מזכיר לנו, היה נראה שהקבוצות הג'יהאדיסטיות-האסלאמיות הרבות שאפיינו את שנות התשעים ואת תחילת שנות האלפיים נמצאות בשפל של כל הזמנים לאחר שחוסלה הנהגתה של "מדינת עיראק האסלאמית", הארגון שירש את "אל־קאעדה בארץ שני הנהרות". באותה עת, בעיראק מיליציות מקומיות סוניות התאגדו והחלישו את הארגונים הג'יהאדיסטיים עד מאוד. רבים היו סבורים שסופן של קבוצות אלו הגיע. הנסיגה של הקבוצות הללו לוותה בהתארגנויות מקומיות של בודדים, שביצעו פעולות לבד, ללא זיקה ארגונית ברורה; למשל בתימן, ג'יהאדיסטים רצחו את שר הפנים הסעודי, וג'יהאדיסטים אחרים ניסו לפוצץ כמה מטוסים באוויר. יוצאים מן הכלל אלה העידו על הכלל – היחלשות מכריעה של ארגוני הג'יהאד. אחרי האביב הערבי הכול כמובן השתנה – דאעש בעיראק ובסוריה השתלטה על שטח שגדול יותר משטחה של הממלכה המאוחדת.
התנאים להידרדרות ולצמיחה-מחדש של תנועות הג'יהאד, א־שישאני מסביר, מרובים – תמיכה, מימון, גיוס, תנאים מרחביים (מחנות אימון למשל) ותמיכה עממית, מורל וכו'. עם זאת, במוקד העניין עומד מה שהוא לדעתו הגורם החשוב ביותר – הנרטיב שסביבו מתגבשת התנועה.
לדעת א־שישאני, אם המלחמה תסתיים בניצחון מכל סוג שהוא לאיראן ולבעלות בריתה, האפקט שלה יהיה לחזק את המודל הארגוני שתיארנו לעיל כמאפיין את בעלות בריתה של איראן – ארגונים בעלי בסיס מקומי חזק. לדעתו, הדבר נכון גם לגבי ארגונים על פי דגם זה שאינם בעלי ברית של איראן, כמו חזית א־נוסרה בסוריה. זו על אף שהיא נאבקת כנגד איראן ובעלות בריתה, חולקת דגם דומה – מקומי ולוחם בשטח. במצב שכזה, סביר מאוד שהתחזקות של תנועות ג'יהאד עולמיות אינה באה בחשבון. אולם במצב שבו חמאס תפסיד את המלחמה, ייתכן שייפתח פתח מחודש לעלייתן של תנועות הג'יהאד העולמיות תוך היאחזות בנרטיבים של הסבל של הפלסטינים המוסלמים בעזה כקטליזטור וכמוקד שיעורר את הזעם ואת התסכול של צעירים מוסלמים ברחבי העולם.
נרטיבים אלו, א־שישאני מדגיש, מצטרפים לתנאים נוספים שעשויים לתרום לצמיחה-מחדש של תנועות שכאלו – ככלל לדעתו, המצב ברוב מדינות ערב בכי רע – הוא מתאפיין באופן כללי בעוני, אבטלה, דיכוי, חינוך גרוע וכו'. כל אלו, המשפיעים במיוחד על הדור הצעיר, הם גורמים נוספים שעשויים להצטרף למאורעות ולנרטיבים העולים מהם ולתמרץ צעירים להצטרף לתנועות ג'יהאד. תנועות הג'יהאד, אף שמצבן היום בכי רע, עדיין קיימות בכמה כיסים בעיראק ובצפון סוריה, ואף שהדבר נשכח פעמים רבות – גם על פני שטחים נרחבים באפריקה. למרות זאת, א־שישאני חוזה כי הדבר לא יהיה כה פשוט; לדעתו, להתגבשות כזו של נרטיבים דרוש זמן רב. אך יותר מכך, האפקטיביות שלהם תלויה בהתפתחויות שעשויות לחול בסוגיה הפלסטינית ובדרך שבה היא נתפסת. למרות גורמים מעכבים אלה, א־שישאני מעריך שייתכן שיעלה דגם נוסף הדומה במידת מה לארגוני הג'יהאד העולמי – זה של "המפגע הבודד", הפועל בהשראת אידאולוגיה אסלאמית אך ללא קשר ארגוני ברור. זאת בגלל חולשתם הארגונית הנוכחית של ארגוני הג'יהאד לצד קיומם של תנאים פוטנציאליים לצמיחה של אידאולוגיה ג'יהאדית ורדיקלית בעקבות המלחמה בעזה.
על האביב הערבי ועלייתן של תנועות אידאולוגיות-אסלאמיסטיות
ואכן, גם כותבים נוספים רואים במלחמה בעזה גורם שעשוי לתרום להתפתחותו של דגם זה של ג'יהאד. כך מעריך אחמד עבד אל־חלים במאמר שפורסם באתר דרג', אתר תקשורת עצמאי. גם עבד אל־חלים מזכיר לנו שהאביב הערבי הוא במידה רבה "נקודת האפס" עבור ארגוני הג'יהאד העולמי הקיימים כיום. האביב הערבי, הוא מזכיר, לווה בכמויות עצומות של אלימות כלפי אוכלוסייה אזרחית – במאבק בין הממשלות לארגונים החמושים שעלו ב־2011 נהרגו מאות אלפים ומיליונים הפכו לפליטים במדינתם ומחוצה לה. הסיבות לאלימות שהתעוררה בקרב האוכלוסייה כנגד המשטר הן רבות, אך למשל בסוריה לדעתו אלימות זו הייתה תגובה לאלימות שהפעיל משטר אסד על אזרחים בתמיכת איראן ובעלות בריתה שבאזור. בניגוד למקרה זה של תנועות שהתנגדו לאלימות המשטר, לווה האביב הערבי גם בעלייתן של תנועות אידאולוגיות-אסלאמיסטיות סלפיות, כמו דאעש וחזית א־נוסרה. אך גם עלייתן של תנועות אלו התאפשרה על ידי האלימות הפראית שהמשטרים הפעילו כנגד האזרחים שלהם – שיצרה מיליונים שהמדינה הפכה עבורם לאויב.
באופן כללי, התאפיין הזמן שסביב האביב הערבי בתקוות להקמתה של מדינה מוסלמית עולמית. לא רק דאעש ותנועות חמושות בסוריה ובלוב אלא גם "האסלאם הפוליטי", שהגיע לשלטון במצרים ולמעמד פוליטי חזק ביותר בתוניסיה, היו שותפים במידת מה לחלום הזה. רבים חשבו בשנים אלו שהוא ניתן למימוש. דבר זה הוביל את ההגירה האדירה של לוחמים שהצטרפו לתנועות ג'יהאד ברחבי המזרח התיכון, בייחוד בסוריה ובעיראק – חלקם ממדינות אירופיות. היבט זה מזכיר לנו שכמו אירועי עזה, גם אירועי האביב הערבי הכו גלים במערב – גלים שנוצלו באפקטיביות על ידי כוחות קיצוניים במזרח התיכון, שהיו מיומנים בשימוש במדיה חדשה. לא רק העלייה של האידאולוגיה האסלאמית אלא גם הכישלון של מדינות אירופה ליצור אינטגרציה של צעירים מהגרים ממדינות מוסלמיות ועליית הימין הקיצוני הקסנופובי במערב – דחפו צעירים רבים לזרועות הג'יהאד.
לכאורה, אם כן, גם האלימות הנוכחית שהמשטר בישראל מפעיל כנגד העזתים, על תוצאותיה ההרסניות, עשויה להיות הכנה לעלייתן של תנועות ג'יהאדיסטיות. למרות זאת, עבד אל־חלים איננו סבור שיש לכך סיכוי להתרחש. זאת בגלל הכישלון המוחץ של האידאולוגיות האסלאמיות שעלו בעקבות האביב הערבי עם הכישלון של הארגונים השונים המייצגים אותן. ה"אסלאם הפוליטי" במדינות צפון אפריקה דוכא לחלוטין על ידי המשטרים הסמכותניים הנוכחיים הקיימים שם; דאעש בסוריה ובעיראק הובס לחלוטין, ואפילו חזית א־נוסרה הפכה למעשה לתנועה פוליטית ולא לתנועה צבאית. במובן זה, לדעת עבד אל־חלים, האסלאם הפוליטי מצוי בתקופה "פוסט־מודרנית" – בדומה לתקופה הפוסט־מודרנית במערב, שהתאפיינה בהתפרקותן של האידאולוגיות הגדולות של הקומוניזם (והליברליזם), גם האידאולוגיה האסלאמית, המשלבת בין קיצוניות דתית לאלימות, למעשה פשטה את הרגל. תקופה זו מתאפיינת לדעתו בייאוש שאוחז בעולם הערבי מצד אחד ומצד שני במשטרים אוטוריטריים בעולם הערבי המפעילים אמצעי דיכוי חזקים כנגד האוכלוסייה שלהם, ובכך מונעים כל אפשרות להקמת ארגון צבאי של ממש. למרות זאת, לדעתו, האלימות המשתוללת בעזה לא תעבור בשקט – היא תיצור תסיסה רדיקלית שלא תוכל להתגבש לידי ארגון צבאי של ממש, ותצמיח "זאבים בודדים". הללו ינקטו אלימות עצמאית מפני שהמרחב לביטוי פוליטי של התסכולים שלהם פשוט איננו בנמצא.
גלי ההדף של המלחמה של ישראל (בתמיכת ארה"ב) כנגד הרצועה – לא משנה כיצד אנו מבינים את אופייה או כמה אנו סבורים שהיא מוצדקת – אינם מצטמצמים לגבולות הרצועה ואף לא לגבולות ישראל/פלסטין. דומה שעלינו להכיר בעובדה הפשוטה שהאלימות שישראל מפעילה כלפי עזה מכה גלים רחבים הרבה יותר. גם במקרה זה, קשה לחמוק מן הלקח הבנלי מעט – אלימות יוצרת אלימות. כרגע, המלחמה כלואה במעין מעגל קסמים – ככל שהיא נכנסת עמוק יותר לבור של האלימות, הדבר רק מעורר כוחות שמגבירים את הצורך כביכול להפעיל עוד אלימות כזו כדי לדכאם. הבעיה היא בדיוק זו – שהאלימות נתפסת כדבר שבעצמו שעשוי לפתור את הבעיות, והמחירים שלה אינם נלקחים כלל בחשבון.
