נדמה שהמילה "אנטישמיות" לאחרונה שבה לחיינו ביתר שאת. האנטישמיות ה"גואה" בקמפוסים האמריקאים, האנטישמיות בחו"ל, האנטישמיות בתקשורת העולמית, האנטישמים בהפגנות בעד פלסטין – ולבסוף, כביכול ה"אנטישמים" הגדולים ביותר – מבצעי מתקפת 7 באוקטובר בעצמם, חמאס וכנראה אף הפלסטינים כולם – גם הם אנטישמים.
אך האם ניתן לתאר את חמאס, או אפילו את הפלסטינים, כמונעים ממניעים "אנטישמיים"? שאלה זו בוחן מאמרו של מאהר א־שריף שפורסם על ידי המכון ללימודים פלסטיניים, שבסיסו ברמאללה ב־10 בינואר 2024. א־שריף עומד על כך שהכינוי אנטישמיות הוצמד תכופות לפעולה של חמאס כנגד היישובים בעוטף עזה. הוא גם מצביע על כך שחמאס תוארה כתנועת טרור והשוותה לדאע"ש, ושהיהודים שנהרגו בטבח הושוו לקורבנות השואה. ייצוג זה, השגוי לדעתו, קשור לאסלאמופוביה הנפוצה במערב.
ראשית כל, א־שריף מצביע על כך שהאנטישמיות היא תופעה מערבית במובהק – שנאת יהודים הייתה כמעט תמיד חלק מתרבות המערב הנוצרית, ופרעות כנגד היהודים (שהוא מכנה אותן בטעות "פוגרומים") היו לכל אורך המאות הרבות שבהן חיו נוצרים ויהודים יחדיו. במאה ה־19, עלתה האנטישמיות המודרנית בתוך מפלגות מוגדרות במדינות המערב השונות – מהלך ששיאו כמובן בהשמדה הנאצית של היהודים. א־שריף מפנה לאורי אבנרי, שעסק בהתקפות של צעירים צפון־אפריקאים על יהודים בצרפת. אבנרי ביקש להפריד בין תופעה זו לאנטישמיות, וטען שהעוינות של צעירים אלו ליהודים נבעה לא מתוך שנאה תרבותית עמוקה ומושרשת אלא פשוט מפני שהיהודים ייצגו את הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה מצד אחד, ומצד שני מכיוון שהם זוהו עם מדינת ישראל המדכאת את הפלסטינים. הדימויים הנוצריים הקלאסיים של היהודים כ"רוצחי המשיח" נעדרים מן המוטיבציות של צעירים אלו.
בניגוד לסטיגמה העמוקה כנגד היהודים שהייתה קיימת בנצרות, א־שריף מבקש להראות שיהודים ומוסלמים התקיימו בדו־קיום של ממש, אפילו בארץ ישראל – לפני עליית הציונות. הוא מפנה לרשימה ארוכה של שיתופי פעולה בין הקהילות המוסלמיות והיהודיות המקומיות בירושלים ומחוצה לה. כך למשל, היו אינטלקטואלים מוסלמים במפנה המאה שעברה ששיבחו את הדרייפוסרים בצרפת וגינו את האנטישמיות כנגד דרייפוס. עבור יהודי ומוסלמי אזור ירושלים, בייחוד לאחר פרסום החוקה העות'מאנית ב־1908 שעיגנה את השוויון בחוק, החיים באזור היו חיים של שיתוף פעולה ולא של עליונות של קבוצה אחת על פני אחרת או של שלילה הדדית. במסגרת תהליכי המודרניזציה שעברה האימפריה, התגייסו יהודים לצבא האימפריה, ובמלחמת העולם הראשונה חיברו תפילה אזרחית למופת להצלחת האימפריה במלחמה. באזור שלטה מועצה שכללה נציגים יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד.
רק עם עליית הציונות והצהרת בלפור, כאשר כבשה בריטניה את אזור ארץ ישראל/פלסטינה, השתנו היחסים האוהדים ששררו באזור בזמן העות'מאנים. זאת, לדעתו של מאהר א־שריף, מפני שהציונות לא הייתה תנועה דתית אלא תנועה קולוניאלית-מודרנית.
הציונות ביקשה להשתלט על פלסטין ולגרש את תושביה המקוריים (כפי שהתרחש במידה רבה בנכבה). רק לאחר הנכבה, התפרסמה ספרות ערבית שייבאה בבירור מוטיבים אנטישמיים-מערביים. הללו טענו למשל שהאויב איננו רק הציונים או ישראל אלא כלל היהודים ברחבי העולם, "הקפיטליזם היהודי", היהדות העולמית וכו'.
לעומת זאת, א־שריף מבקש להראות שהמיינסטרים של התנועה הלאומית הפלסטינית, החל בהקמת אש"ף ב־1964, התרחק מההשפעות האנטישמיות. כך, האמנה הלאומית הפלסטינית הפרידה במפורש בין הציונות כתנועה קולוניאלית לבין היהדות כדת. המסמך אף חזר (באופן אנכרוניסטי במובהק, יש לציין) על אמירות של מנהיגים כמו חאג' אמין אל־חוסייני מימי ראשית הלאומיות הפלסטינית, שעל פיהן כל היהודים שהם ממוצא פלסטיני יכולים להצטרף לתנועה הלאומית הפלסטינית. גם פתח הבהירה עם הקמתה ב־1968 שמאבקה הוא מאבק כנגד ישראל ולא נגד היהודים, ושמטרתו להקים מדינה דמוקרטית בכלל שטחי פלסטין – שתעניק זכויות שוות לכלל המתגוררים בשטח זה. שנה לאחר מכן, הבהיר סלאח ח'לף, ממנהיגי פתח, שכל יהודי מתושבי ישראל שיוותר על הציונות יהיה זכאי לאזרחות במדינה הפלסטינית, והדגיש גם שעל כל מדינות ערב לקבל אליהן בחזרה את היהודים שהיגרו מהן לישראל כאזרחים שווי זכויות. בקרב הפלגים השמאליים יותר של אש"ף בלט הדבר אף יותר – אלו הדגישו ב־1970 שלאחר שחרור פלסטין והפיכתה למדינה סוציאליסטית, "הסוגיה היהודית" בפלסטין תיפתר באופן דמוקרטי, והיהודים ייעשו לאזרחי המדינה. החזית העממית לשחרור פלסטין אף הבהירה שיש בשטחי פלסטין "עם יהודי" שיש לו זכות לשוויון מלא ולפיתוח תרבותו הלאומית. אנשי החזית תקפו בחריפות את ההצעות שעלו מן הצד הפלסטיני והערבי אחרי 1967, שלדעתם התבססו על "לשחוט את היהודים ולזרוק אותם לים" – וקראו להקמת מדינה פלסטינית שיהודים ופלסטינים יחיו בה כשווים. לדעתו של א־שריף, נטיות אלו הבשילו בשנת 1993 לכדי ההכרה של אש"ף במדינת ישראל ולהסכמתו לקבל פתרון פלסטיני בגבולות 1967.
אפילו תנועת חמאס, לדעת א־שריף, איננה נופלת תחת המונח אנטישמיות. א־שריף מבהיר שבאמנת חמאס המקורית אכן היו ללא ספק אלמנטים אנטישמיים חריפים שנבעו מהשפעה של המסורת האנטישמית המערבית. כך למשל, היא לא הבדילה כלל בין יהודי לציוני, וטענה בין השאר שהיהודים גרמו למלחמת העולם השנייה והקימו את האו"ם כדי לשרת את מטרותיהם; שהם שולטים בכלכלה העולמית, ושהם קשורים לתנועות כמו הבונים החופשיים וכו'. אולם העובדה החשובה היא לדעתו ש"מסמך העקרונות" שפרסם חמאס בשנת 2017, כבר לפני מספר שנים, נקי מאלמנטים אלו לחלוטין – הוא אף מדגיש את טיבו המקומי, הפלסטיני, של חמאס, בניגוד לאמנה הקודמת, שהדגישה את הבין־לאומיות שלו כחלק מתנועת האחים המוסלמים. כך, המסמך מתמקד במאבק לשחרור פלסטין – לא ב"יהודים" או ב"יהדות העולמית". המסמך החדש גם הדגיש שהאסלאם הוא "דת השלום והסבלנות" ו"שתחתו כל הדתות והאזרחים חיים בביטחון", וש"פלסטין הייתה ותהיה דוגמה ומופת לסבלנות וליצירתיות תרבותית".
אם כבר, א־שריף מטעים, ישנו דמיון של ממש בין האנטישמיות המערבית לבין האסלאמופוביה הנפוצה במערב, אותה דמוניזציה של הערבים או של האסלאם כקולקטיב שלם. התקפות נגד מוסלמים, לא (רק) נגד יהודים, נעשו נפוצות במערב, והלוא גם הערבים הם "שמים" ממש כמו היהודים. הקשר הוא לדעתו האפליה המערבית כנגד קולקטיב על פי מפתח דתי, שהופך את הדת כשלעצמה למעין גזע. המערב חושש מכך שהמוסלמים מבקשים להשתלט על העולם ולהחליף אותו – ממש כפי שהוא חושש שהיהודים מבקשים להשתלט על העולם. לדעת א־שריף, למעשה האופן שבו ציירו את חמאס כאנטישמים ואת המאורעות כ"שואה" נובע כשלעצמו מן האסלאמופוביה המערבית.
המערב לעולם לא נפטר מהאנטישמיות שלו – רק העביר אותה אל הערבים
מאמון פנדי, במאמר שפורסם באתר העיתון הערבי א־שרק אל־אווסט, היוצא לאור בלונדון, מבקש לפתח קו מחשבה זה של הדמיון בין האנטישמיות לבין האסלאמופוביה. לדעתו, המערב לא נפטר לעולם מן האנטישמיות שלו, אלא רק העביר אותה למושא חדש – הערבים.
פנדי מעיד על עצמו שתובנה זו נובעת במידה רבה מניסיונו האישי כערבי המתגורר שנים רבות במערב. הוא מספר שלראשונה חשב על כך כאשר שוחח עם ג'אק שאהין, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אילינוי ואמריקאי ממוצא לבנוני-ערבי, על ספרו "The TV Arab", שעסק בדימוי של הערבי בתקשורת האמריקאית. פנדי מספר שפירש את הקריקטורות של הערבים ששאהין הביא בספרו כ־Copy-paste – הקריקטורות פשוט נטלו דימויים שזוהו באופן מסורתי עם יהודים, והעבירו אותם העברה פשוטה למאפיינים של הערבי. לדעתו, לאחר שהאנטישמיות הפכה לטאבו במערב, ה"אנרגיה" של רגשות השנאה חיפשה לה מקום אחר להתפרץ – ומצאה לעצמה את הערבים כמושא. בסך הכול, הוא מטעים, היה זה "דילוג" קצר – הרי הערבים לא רק דומים חיצונית ליהודים, הם אף שמים בעצמם. פנדי מצביע על ראשיתה של התפתחות זו במשבר הנפט שלאחר מלחמת 1973 – אז היה לגיטימי לשנוא את "הערבים השולטים בנפט" – דימוי הדומה באופן חשוד ליהודים השולטים בכלכלה העולמית.
פנדי מדגיש שקשה מאוד לשכנע מערבים בדיאגנוזה זו – מפני שמשמעות הדבר שהם מעולם לא הצליחו להתגבר על הפגם הציוויליזציוני של האנטישמיות, אותו פגם שהביא לתוצאה המחרידה של השואה. כך פנדי מספר שנתקל באנטישמיות הזו פעמים רבות באוניברסיטה, וכאשר אמר לחבריו, שהביעו את הסנטימנטים האנטי־ערביים הללו, שהם אנטישמים, הם היו נוהגים לומר לו שבאנטי־שמיות הכוונה היא "לעם שנשרף בכבשני השואה". עד כדי כך שאף יהודים הצטרפו בחדווה לשנאת הערבים – על אף שהם עצמם היו עד לא מזמן קורבן של אותה שנאה. פנדי מספר על מקרה שבו כתב בניו יורקר, יהודי, ביקש לשוחח עימו כדי להבין את המתרחש במצרים. לאחר ששוחחו מעט, אמר לו הכתב: "You’re smart for an Arab". פנדי מספר שלקח את תיק היד שלו ועזב את המקום מייד בלא להיפרד מן הכתב.
פנדי גם מדגיש שבעיתות (כמו זו הנוכחית) של מלחמה בין היהודים לערבים, מתגברת האנטישמיות הזו כנגד הערבים – מפני שהמערבי, שעודנו אנטישמי, בעצם מבקש להשתמש באנטישמיות החדשה שלו כנגד הערבים כדי להכריז על חפותו מן החטא של אנטישמיות כנגד היהודים. כך שנאת הערבים המוגברת שלו כביכול "מכפרת" על האנטישמיות שלו, בבחינת "האויב של אויבי הוא ידידי". הביטוי המזוויע של עובדה זו הוא לדעתו האדישות שהמערב מביע כלפי הסבל של תושבי עזה ושל ילדיה המתים בהמוניהם – בעוד הוא מביע את הסולידריות שלו עם נתניהו ובן גביר, הרוצים להעלות את עזה באש. פנדי אף מרחיק לכת, ומדמה את המתרחש בעזה לשואה שפקדה את היהודים. האנטי־ערביות, האנטישמיות החדשה, הפכה למיינסטרים של אולפני התקשורת במערב.
לסיכום, אפשר לומר שבמידה רבה שני המאמרים משקפים את המאבק סביב המושג "אנטישמיות" – מושג טעון בשיח המערבי המודרני, שכל צד מבקש לנסח אותו לעצמו (עובדה המשתקפת בחריפות במאמרו של פנדי), או לפחות להכריז על חפותו ממנו. במידה רבה, מאבק זה מסתיר עובדות חשובות רבות שיכולות להיות נוגעות לעניין – כמו למשל, שגם אילו חמאס היה מאמץ אידאולוגיה אנטישמית במובהק, התפקיד של זו האחרונה שונה לחלוטין מאשר למשל בגרמניה של שנות השלושים, מפני שיחסי הכוחות בין היהודים לגרמנים שונים לחלוטין מאלו שבין היהודים לפלסטינים; או למשל כפי שפנדי מצביע על התופעה של "העברת" האנטישמיות לערבים (בין אם אנו מקבלים שהיא נכונה ובין שלא) בלא לנסות להסביר אותה כלל. כמובן, גם הצדדים המנסים להאשים את חמאס באנטישמיות נגועים באותה בעיה של שימוש באנטישמיות כמעין מילת קסם. מן הצד השני, אפשר גם להבין את הניסיון של פנדי לנכס בכוונה תחילה את מה שהוא רואה כ"ג'וקר" שבו הצד הישראלי משתמש כדי "לסיים את הדיון". כך, כל המתנגד לישראל הוא אנטישמי, וחסל סדר הדיון.
אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.
