הרקע למצב הקטסטרופלי בעזה הוא עשורים של כיבוש, דיכוי, סכסוך על האדמה ואי־צדק. אולם יש גורמים נוספים – גורמים שהם תולדה של הכיבוש ושל ההתנגדות לכיבוש, כשם שהם עיצבו את שניהם. ביניהם הפחד הוא אחד מגורמי המפתח למצב הקשה ולהחמרתו, לא רק בזירה העזתית הגדולה אלא גם בכמה מדינות ובאזורים במזרח התיכון. עם זאת, נדיר שמשתמשים במושג זה להבנת ההתרחשויות, והוא אף לא זכה בחשיבות האנליטית הנודעת למושגים אחרים הקשורים לסכסוך.
ההתעלמות מהפחד נשענת על תרבויות מצ'ואיסטיות, לאומיות ודתיות בקרב כל הצדדים הניציים. הפוחד אינו מראה את פחדו; גם כשהוא מקריב את עצמו בלבד, עליו להציג זאת כביטוי של כוח. למשל, גם אם נכון שהפלסטינים פוחדים ממכונת המלחמה הישראלית שהרגה והורגת בהם, הם מדגישים שכוחם בהתעקשותם על העמידה האיתנה ובתמיכה שהם מקבלים מהערבים, מהמוסלמים ומבני בריתם, אף שדי בכך שהצדק לצידם ובמאבקם למענו כדי להבטיח להם ניצחון. הישראלים מצידם זוכרים את השואה ואת הפוגרומים ופוחדים מהמרחב סביבם שהם תופסים כעוין, אולם הם בטוחים בניצחונם הודות לצבאם החזק, לבריתות הבין־לאומיות שלהם ולטענתם לצדק.
מי שחי במזרח התיכון מבין את משמעות הפחד, שהקהילות השונות באזור חולקות אותו, ואת העובדה שלכל אחת מהן היסטוריה אפית רצופה מלחמות, גירוש והגליה. אולם המחשבה הפוליטית מדגימה עד כמה כולם מנסים לעקוף את הפחד ולהחליפו בהצגה מילולית של כוח.
הן לפלסטינים והן לישראלים יש זכות לפחד. הפלסטינים שאיבדו ב־1948 את האפשרות להקים מדינה באזור שכל המדינות בו היו בתהליך הקמה או השגת עצמאות, פוחדים מפעולותיו של צבא רב־עוצמה ובעל יכולת טכנולוגית מתקדמת, שכבר הביס כמה פעמים צבאות ערביים שנחשבו לחזקים. זאת עוד לפני שהמתנחלים הפכו לכוח חמוש נוסף המפחיד את הפלסטינים ומכרסם באדמתם. כשאנו זוכרים באיזו קלות הישראלים, האובססיביים לביטחון, פונים לאלימות בתגובה להתגרות הפלסטינית הקלה ביותר, ובאיזו קלות תגובתם הופכת לעונש קולקטיבי, אנו מבינים את ההיבטים השונים של הפחד הזה. לעומת זאת, ההיסטוריה הפלסטינית המודרנית מלאה בסיבות לפחד, ביניהן גירוש, פליטות, תנאי מחיה ופרנסה קשים, במיוחד עבור מי שנגזר עליו לחיות במחנות פליטים, במדינות שכנות לפלסטין ובקרב אוכלוסיות שגם חלקן אכולות פחדים דמוגרפיים.
הישראלים, החרדים מכך שההיסטוריה הכואבת שלהם באירופה תחזור על עצמה, רואים את עצמם כמיעוט שונה ולא־אהוב באזורנו. בין אם באופן גלוי או סמוי, רובם פועלים בהתאם להיגיון שלפיו אין בשלום או בנורמליזציה ערובה כנגד השנאה והדחייה. הסכם הפיוס עם מצרים מ־1978 לא הניב יותר מ"שלום קר", ואותו דבר אפשר לומר על ההסכם בן שלושים השנה עם ירדן.
אין דבר שמעצים את הפחד יותר מההיצמדות העיקשת לזהויות ולנבירה בעבר כתוצאה מכך. ידוע לנו שבעשורים האחרונים נעשו המוסלמים מוסלמיים יותר, והיהודים יהודיים יותר. בניית הגשרים הפכה קשה מאי פעם, והפיוסים הדיפלומטיים ברמת הממשלות אינם מפצים על כך.
במזרח התיכון הערבי לא קיים מודל אחד המגן על הפוחד מפני הפחד, בייחוד לאחר קריסת המודל הלבנוני שתואר לעיתים קרובות כמצע לדו־קיום מוסלמי-נוצרי. לאחרונה ראינו מהפכות עממיות שחלקן התמוססו למלחמות עדתיות ואתניות ולגלים של מיליוני פליטים. ארגון דאעש הופיע והעמיד במבחן קשה את היזידים ואת הקבוצות האחרות שהיו תחת שליטתו. בה בעת, העוול חוצה הגבולות שנעשה לכורדים נותר ללא פתרון; טורקיה עומדת בסירובה להתנצל בפני הארמנים, והקריאות לפדרליזם או לפיצול גוברות בקרב הנוצרים בלבנון.
בהקשר זה קשה להתעלם מהתפקיד המשמעותי שמילאה המהפכה האיראנית כגשר למעבר אל עידן הזהויות המאוימות. האישים ששמם נקשר יותר מכול בשלום – אנוואר א־סאדאת ויצחק רבין – מצאו את מותם מידי קיצוניים בני ארצם. אחרי מותו של יאסר ערפאת, שהושפל ישירות על ידי ישראל שוב ושוב, השתלטה חמאס על עזה וסילקה ממנה את הרשות שהקים.
הפחד מסביר את האובססיה הישראלית לביטחון ואת הסירוב המוחלט לשיבת הפלסטינים ולהקמת מדינה אחת, בייחוד לנוכח העובדה שאין הפרדה גאוגרפית בינם לבין הפלסטינים, כפי שקיימת בין אלג'יריה וצרפת או בין אנגולה ופורטוגל. בסופו של דבר, הישראלים אינם מראים נכונות להיכנס להרפתקת השלום, והשלום נותר הרפתקה במובן מסוים.
הפלסטינים מצידם אינם מעוּדדים מכך שהישראלים המזדהים עם צדקת מאבקם חלשים מכדי להשפיע על הלך הרוח ועל המדיניות של ישראל. מחנה השלום הישראלי, שהיה פעיל וחזק (ולצידו עקרון הנסיגה מהשטחים הכבושים), התפרק והתנוון. הנסיגות מלבנון ומעזה ב־2000 וב־2005 סיפקו תירוצים לאלה הטוענים שנסיגה אינה מביאה שלום, וזאת עוד לפני שחמאס, שאינה מכירה בישראל ובאוסלו כלל ועיקר, השתלטה על עזה.
הפוחד אינו יכול להרגיע פוחד אחר, אלא רק להפחיד אותו, תוך שהוא משלה את עצמו שבכך הוא עצמו נפטר מהפחד. "מבול אל־אקצא" והעונש הקולקטיבי מידי ישראל חיזקו את המגמה הזאת עשרות מונים. סביר להניח שהפחד והניסיון להיפטר ממנו באמצעות הפחדת האחר, יהפכו לפרקטיקה מקובלת באזורנו, אלא אם צד שלישי חזק דיו יכפה הסדר שיוכל להרגיע את הצדדים הפוחדים.
חאזם סאריה הוא אינטלקטואל ופרשן פוליטי לבנוני. המאמר המלא פורסם באתר היומון הערבי א־שרק אל־אווסט ב־11 בפברואר 2024. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגם מערבית: עמיר טאובר
