סמי מיכאל (2024-1926) נולד בבגדד בשם סאלח מנשה. הוא נמנה עם הסופרים המזרחים הידועים והמוכרים ביותר בישראל ובעולם (וזאת בדומה לעיראקי הצעיר ממנו פרופ' שמעון בלס, 2019-1930). הקריירה הספרותית, האינטלקטואלית והפוליטית של מיכאל נמתחה על פני שמונה עשורים בעיראק ובישראל. הוא החל לכתוב עבור עיתונים עיראקיים כשמלאו לו 17, השנה שבה הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית העיראקית. ב־1948 נמלט מיכאל מעיראק לאיראן וחבר שם למפלגה הקומוניסטית המקומית. תוכניתו המקורית הייתה לשוב לעיראק מכורתו, אלא שב־1950 הוא נדון בה למוות שלא בנוכחותו. מיכאל היגר אז לישראל וקבע את מושבו בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה, שהייתה אז בעלת רוב ערבי-פלסטיני מובהק. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בהזמנתו של הסופר הפלסטיני אמיל חביבי (1996-1922) והחל לכתוב עבור עיתוני המפלגה אל־איתיחאד ואל־ג'דיד. ב־1955, במקביל להתעצמותה של ההגמוניה הסובייטית-סטליניסטית במפלגה, בחר מיכאל לעזוב את מק"י.
מיכאל היה אחד הסופרים המעטים בקרב היהודים דוברי הערבית בישראל שעברו מכתיבה בשפה הערבית לכתיבה בשפה העברית – חוויה מורכבת ביותר שעל אודותיה הוא דן בכמה הזדמנויות. הוא גם היה אחד היחידים שעשה את המעבר הזה בהצלחה עצומה.
הרומן הראשון שלו שווים ושווים יותר פורסם ב־1974 והתמקד בקשייהם של יהודים מזרחים במעברות ובשיכוני העוני לאחר הגעתם לישראל מארצות מולדותם הערביות-מוסלמיות. הרומנים שכתב מיכאל כללו את ויקטוריה, סופה בין הדקלים, חופן של ערפל ועאידה, שאירועיהם מתרחשים בעיראק ועוסקים בחייהם החברתיים והפוליטיים של יהודיה הן לפני הקמתה של מדינת ישראל והן אחריה. עבור קוראות וקוראים רבים, הרומן החשוב ביותר של מיכאל הוא חסות, שאירועיו מתרחשים במהלך מלחמת יום הכיפורים והוא עוסק בחייו של קומוניסט יהודי בעיראק ובישראל. מיכאל פרסם אחד עשר רומנים, שלושה ספרי עיון על החברה הישראלית ועל תרבות, נוסף על כמה מחזות תיאטרון. הוא גם תרגם לעברית את יצירתו הקנונית של נגיב מחפוז הטרילוגיה הקהירית (שהיה התרגום הראשון ליצירה זו ישירות מערבית). מיכאל תרגם גם את עבודתם של כמה מהמשוררים הערבים המפורסמים ביותר. הוא היה ונשאר פעיל פוליטי מושבע ופומבי ופרסם טקסטים רבים על סוגות דוגמת שוויון ובעיות חברתיות בישראל, יחסי ערבים-יהודים, מזרחים ודת וזכויות אדם ואזרח. מאז 2001 כיהן מיכאל כנשיאה של האגודה לזכויות האזרח בישראל.
את המאמר "הסופרים מבין העולים החדשים" פרסם מיכאל בהיותו בן 28 תחת שם העט שלו סמיר מארד. המאמר מתורגם כאן עם ההערה המקדימה שעימה הוצג לקוראים ולקוראות על ידי מערכת הירחון אל־ג'דיד, שהחל להתפרסם בנובמבר 1953 כמוסף לשבועון אל־אתיחאד של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). עם עורכיו נמנו פעילים ואינטלקטואלים פלסטינים מובילים, בכללם אמיל חביבי, ג'ברא ניקולא, אמיל תומא, חנה אבו חנה ותאופיק זייד. יהודים דוברי ערבית השתתפו בכתיבה בעיתון וגם היו מעורבים בעבודת המערכת, ובכללם סמי מיכאל, אברהם חייט, שמעון בלס, דוד צמח וששון סומך. רובם היו חברי "מועדון חובבי הספרות הערבית הפרוגרסיבית". בתחילת שנות החמישים נמנו עם המועדון בעיקר יהודים ששפת אימם הייתה ערבית ושהיו בעלי נטיות קומוניסטיות והתעניינות בספרות. הם היו נפגשים בתל אביב לדון על נושאים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. אחת הסוגיות שהם דנו עליה הייתה השאלה אם כסופרים בעלי מודעות פוליטית הם צריכים להמשיך ולפרסם בערבית או לחלופין להתאמץ וללמוד עברית, וזאת כדי להגדיל את השפעתם על דוברי העברית בקרב מעמד הפועלים. מאמרו של מיכאל פתח את הדיון הזה.
הסופרים מבין העולים החדשים
סמיר מארד (סמי מיכאל)
כתב העת אל־ג'דיד, מספר 1, גיליון 9, יולי 1954 [תרגום ועריכה לשונית עידן בריר ומשה בהר]
הערת מערכת כתב העת: במאמר זה אנו פותחים את במתנו לדיון בין סופרים על השאלה המכרעת הנוגעת לכתיבה הספרותית. התמה טרדה את דעתם של רבים בשדה הספרות בין אותם אלו שהגיעו לא מכבר [מהעולם הערבי]. אל־ג'דיד פתוח לפרסום כל עמדה שקוראינו יכתבו על הנושא שכן דיון והבהרות יסייעו בבטחה לאינטלקטואלים בין המגיעים למצוא את דרכם הספרותית בישראל.
***
אם לפתוח באילוסטרציה הרי שמהנדס יכול לעזוב את מולדתו בכל עת, להגר למדינה אחרת, ובה בעת להמשיך ולעסוק שם ללא קושי רב במקצוע ההנדסה. לעומת זאת, אם עוזב את גבולות מולדתו הסופר – שהוא במובנים רבים המהנדס של הנפש האנושית – הרי שהוא מרגיש כדג מחוץ למים. זאת מכיוון שהוא נתקל בקשיים שאין ביכולתו להתגבר עליהם אפילו במאמץ ניכר. הוא מאבד בבת אחת את הקשר החי עם הציבור שבקרבו הוא נולד, שמרוחו ומאוצר מילותיו הוא ינק, ושבשפתו האהובה הוא לחש, זעק, שמע וכתב – אותו קשר חי שבלעדיו סופר אינו יכול לחיות. הסופר מאבד את הסביבה האהובה המובנת לליבו וכך פתאום נוחת בסביבה שהיא זרה לו בתפיסותיה, בטעמה, בשפתו ובהיסטוריה שלה.
הסופר המקפיד על שמירת קשרים עם העם, והמאמין כי אין ליצירתו הספרותית מקור השראה זולת העושר החברתי שמייצר הציבור בתנועותיו ובצעידתו לקראת העתיד, נאלץ עתה לכתוב בסגנון חדש, המובן לציבור החדש שבקרבו הוא השתקע. בלשון אחר, הסופר מתאמץ לשמור על תוכנה החברתי של יצירתו ובה בעת להחליף את צורתה הלאומית הישנה בצורה לאומית חדשה שתענה על טעמה של הקבוצה הלאומית שבתוכה הוא עתה חי. סופר אותנטי אינו כותב רק על הציבור הרחב אלא גם אל הציבור הפרטני [הלאומי] הזה. הוא אינו כותב אך ורק כדי לבטא מחשבות, רגשות או תחושות הבוערות בקרבו – ושלא ייתנו לו מנוח עד שיבטא אותם – אלא גם משום שהוא משתוקק להצית את הגחלת של אותם רגשות, מחשבות, ותחושות השקועות בלב מכריו שאותם הוא מכיר היטב ושמטרת חייו הנעלה ביותר היא שמחתם.
וכאן מתחילה בעצם המחלוקת כולה. אני לכשעצמי סבור אומנם שאין בעניין הזה מחלוקת, אבל בפועל מסתבר ששורשי אי־ההסכמה באשר למסלול שאותו אמורים לאמץ הסופרים מתוך סך העולים החדשים לישראל כולם, טמונים ממש כאן.
ישנה קבוצה הטוענת כי סופר לא יוכל להרשות לעצמו להחליף את סגנונו הספרותי כמו זיקית המחליפה את צבעיה. סופר יונק את אוצר המילים התרבותי של הקבוצה הלאומית שבתוכה הוא מתפתח, מפנים את הלך רוחה, מתחנך ומתעצב בשפתה, מושפע ממסורותיה ולומד את הדרכים לפנות אל אנשיה בניסיון לשכנעם. מכאן שעם מעברו של הסופר לחיים בקרבה של קבוצה לאומית חדשה וזרה לו, הוא לא יוכל להיפטר ממאפיינים אלה, לנהוג לפיהם ולכתוב ברוחם.
עוד טוענת קבוצה זו שהתמורה ב"תבניתו הלאומית" של הסופר הופכת לבלתי־אפשרית בעליל בישראל, וזאת מכיוון שהלאום היהודי נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הראשוניים. העולים החדשים המגיעים לישראל מרחבי תבל נעקרו מקבוצות לאומיות שונות וטרם נפטרו – ואף אינם מראים סימנים כי הם עתידים להיפטר – מסממני הקבוצות הלאומיות שבקרבן הם חיו. הם בנוסף לא "הותכו" עדיין באופן מלא וגמור אל תוך הקבוצה הלאומית המתגבשת, וזאת בדומה לקבוצות אחרות. מכאן שלא זו בלבד שסופר שהוא עולה חדש נאלץ להתעמת עם אוצר המילים התרבותי, אמונות, מסורות, שפה, טעם ומנהגים, אלא עליו גם לקבץ ולהפנים את מכלול האלמנטים המרכיבים את הלאום היהודי־ישראלי המתגבש, דבר שיתקשה אדם לעשותו גם במשך מספר עשורים.
כדרך להוכחת טענותיה, קבוצה זו מעלה כדוגמה את סוגיית הסופרים הערבים בגולה שנותרו ערבים ביצירתם הספרותית, וזאת חרף התמורה בסביבתם הלאומית וחרף העובדה שחלקם כתבו באנגלית, עובדה שלא עמדה בסתירה לתכונותיהם הערביות. מתוך כך מגיעה קבוצה זו למסקנה המשונה שאליה מוביל בהכרח היגיון זה, הווה אומר שהסופרים מתוך העולים החדשים ייוותרו לעד "עומדים על החוף מבלי שיהיה ביכולתם לקפוץ למים ולשחות."
ההתבטלות בפני המציאות המרה
איני מתכחש לקשיים הרבים שבהם נתקל הסופר העולה החדש. החיים קשים, המאבק לפת לחם הוא מר ואכזרי, מצב הדיור באוהלים ובצריפים הנרעדים ממשב הרוח הקל ביותר הוא מחריד, והעוני המחפיר המכה בעולים החדשים גורם לעצם ההתפנוּת לקריאת ספרים ולכתיבתם להיתפס כמותרות שקשה אפילו לחלום עליהם. מצב כלכלי זה, בשילוב עם מדיניותה התרבותית של הממשלה, הופכים לכמעט בלתי־אפשרית את קליטתם של העולים החדשים בזירה האינטלקטואלית החדשה. זאת ועוד, הזרם הריאקציונרי שנכפה על התרבות הישראלית, שאותו הם מכנים בגאווה "התרבות המערבית", מייצר סביבה החונקת כל כישרון אומנותי אמיתי, ומדכאת כל ניצוץ של חשיבה בריאה.
גם איני מתכחש לקשיים הגלומים בהתמסרות השקדנית ללמידת מאפייניו של הלאום היהודי המתהווה בישראל, להבנתו עד תום, ולדחייה של כל מאפייניו המתפוררים, הדקדנטיים והלקויים לצד פיתוח מאפייניו החיוניים והחיוביים. אני עדיין גורס כי קבלת עמדתה של קבוצה זו יש בה משום סכנה גדולה, משום שהיא מבטלת את העניין כולו במשיכת קולמוס וטוענת שה"קפיצה למים" היא בלתי־אפשרית.
מעל הכול, עמדתה של קבוצה זו היא התבטלות בפני המציאות המרה. היא מובילה להכחשת כל תועלת מניסיונותיהם של הסופרים העולים החדשים להבנת הסביבה החדשה ולהסתגלות אליה. הסתגלות זו אינה כוללת בשום אופן ספיגה של מאפייניה השליליים של המציאות, אלא היא שלב ראשון בהכנעת המציאות לצורך החלפתה באחת שהיא טובה ונעלה יותר.
מובן כי קבלת דעתה של הקבוצה הזו תסלול בסופו של דבר את הדרך לעלייתם של כותבים בורגנים וריאקציונרים שיפיצו באין מפריע את תרעלתם. מובן גם כי אותם סופרים ריאקציונרים בקרב העולים החדשים אינם שועים לדעתה של קבוצה זו. עבורם הכתיבה היא אמצעי לליקוט פירורים משולחנה השופע והמתפקע של הבורגנות. "היצירה הספרותית" היא אמצעי להבטחת מקור הכנסה גרידא והם מסתגלים במהירות לסביבה החדשה, האפלה והחונקת. בכך הם תורמים להגברת המחשך הכללי ולכפייתו של אוצר המילים הריאקציוני שלהם על בני העם כולו. מובן מאליו כי הסופרים הריאקציונים מברכים על עמידתם על החוף של הסופרים הנאמנים לעם שאינם מעיזים לקפוץ למים ואינם מוצאים תועלת במאבק בגלים האימתניים שעלולים לבלעם ברגע שהם יכו בהם.
הסופרים מבין העולים החדשים חיים לרוב במעברות, אותם חורים החושפים את פניו האמיתיות של המשטר הנוכחי. הם תרים שם בפחי האשפה אחר פת לחם; שם נופלים הילדים קורבן למחלות ולעוני; שם מנסים לגדל דור שנפשו משובשת עליו; שם מכלים את זמנם צבאות המובטלים בין האוהל ללשכת העבודה; שם שוקעים בבוץ הטובעני תפיסותיו של השלטון ושקריו; ומשם ראוי שיעלו זעקות [המחאה] מחרישות האוזניים. השכבה השלטת משקשקת מפחד מהמחשבה שהמוני שדופי הגו הנדחקים בין האוהלים יניפו בפניה אצבעות מאשימות. ומי יוכל להניף את האצבעות האמיצות הללו אם לא סופריו של הציבור הנדכא? כמה יהא השלטון אסיר תודה לאותם סופרים [לא־ריאקציונים] מבין העולים החדשים אם אלה יטילו על עצמם מרצון היאלמות ודממה?
הדרך היחידה
נכון הוא שהאומה היהודית בישראל נמצאת עדיין בשלבי צמיחה, אך בל נתכחש לכך שבנתיב אל עבר ההתפתחות, ההתקדמות ומציאת הדרך, סיגלה לעצמה אומה זו תכונות ומאפיינים יסודיים שהם ייחודיים לה בלבד. מנגד, על פי רוב מיוחסים לעולים החדשים מאפיינים משניים הכוללים שפות זרות, מסורות שונות ומנהגים ייחודיים. מאפיינים משניים אלה מנוגדים למאפייניה הבסיסיים של האומה ועל כן סופם להיעלם. אם נהיה מציאותיים, עלינו לכוון את הסופרים מבין העולים החדשים ללמידתם ולבחינתם של מאפייניה הבסיסיים של הקבוצה הלאומית היהודית, להשתלבות אקטיבית בתוכה ולתעדוף ופיתוח של כל היבט אנושי, מתקדם ומדעי שנוכח בה, וזאת כדי להיאבק בכל היבט ריאקציוני, דקדנטי ולקוי.
זוהי החובה שמטילה עלינו אמונתנו במחויבות לצעוד בכל תנאי ובכל מצב שלובי ידיים עם הציבור. הציבור אינו יכול לעמוד על החוף לאורך זמן והוא מצוי בתנועה מתמדת ונצחית. והיה ונחליט לעמוד על החוף, נגזור על עצמנו בידוד וניתוק, בריחה לחלומות על "עבר מתוק" והתבודדות במגדל השן כדי להגן על עצמנו מפני קשיים וצרות. משמעות הדבר היא שהציבור ימצא לעצמו סופרים אחרים הראויים לו, שיוולדו תוך כדי תנועה וילמדו לדבר מקולות הצעדים הבוטחים.
סופרים ומשוררים דוגמת אלכסנדר פן, מרדכי אבי־שאול ואחרים, שבעברם היו אף הם עולים חדשים, הבינו היטב את העניין הזה. ראוי כי הסופרים מבין העולים החדשים [מארצות ערב] ילכו בדרכם מכיוון שדרך אחרת אינה בנמצא. ההכרה בקוצר היד, הנבירה בזיכרונות העבר, השקיעה בחלומות בהקיץ, הפרישה מן המציאות בלי ניסיון להבין או לשנות את הכיוון שבו הציבור צועד, ההתעלמות מן העתיד והעיוורון כלפי ההווה – כל אלה אינם נמנים עם תכונותיו של הסופר האותנטי, הנאמן לבני חברתו ולמשאלותיהם. אלה הן תכונות של סופר שהמציאות שחקה אותו והביאה אותו למצב של ייאוש, פסימיות, היסוס וחוסר ביטחון עצמי.
האותנטיות בספרות מכריחה את הסופרים מבין העולים החדשים לעסוק בסוגיות הטורדות את הציבור שבתוכו הם חיים, לצעוד תמיד במרכז החיים ולא בשוליהם ולתרום להקמתה של תרבות עברית פרוגרסיבית ואנושית שתהא נאמנה לעם ישראל ובה בעת תרכוש כבוד ליתר העמים. הסופרים הללו חייבים כעת לבחור: או להיות סופרים יהודים ואינטרנציונליסטיים בעת ובעונה אחת או להידרדר לתהומותיה של הקוסמופוליטיות [בקרב יהודים קומוניסטים דוברי ערבית במהלך שנות החמישים נשא המושג "קוסמופוליטיות" קונוטציות שליליות של ליברליזם אמריקני, וזאת בניגוד למושג "אינטרנציונליזם" (סוציאליסטי) שנתפס כחיובי ורצוי. מועיל להשוות ולהנגיד תפיסה זו לתפיסתה השונה בסוגה של ז'קלין כהנוב לדוגמה – מ"ב].
משה בהר הוא דוקטור לפוליטיקה השוואתית מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומרצה בכיר במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה. על עבודתו אפשר ללמוד כאן. מאמר זה הוא פרק מספר בעריכתו בשם מַסָּד הַחֲשִׁיבָה הַמִּזְרָחִית: 1893 עד מרד ואדי סאליב 1959 [בהכנה].
