במאמר זה אסביר מדוע כדאי לישראל לנסות להגיע להסדר מדיני עם לבנון ולא להמשיך בעימות עם חזבאללה, כולל ניסיון לחסל אותו במבצע צבאי רחב בלבנון או לכונן עימו "כללי משחק" חדשים.
הניסיון ההיסטורי מלמד: כיבוש לבנון הוא בלתי אפשרי
ראשית, ישראל לא תצליח לכבוש את לבנון ולשלוט בה לאורך זמן. הניסיון ההיסטורי של 500 השנים האחרונות מראה בבירור כי אף מדינה או מעצמה זרה לא הצליחה לשלוט בלבנון. העות'מאנים שלטו במזרח התיכון במשך 400 שנה, אך הם נמנעו מלכבוש את הר הלבנון, שהוא אזור קשה לגישה, אלא הגיעו להבנות עם שליטיו. בתחילת מלחמת העולם הראשונה אומנם כבש הצבא העות'מאני את הר הלבנון אך הוא לא הצליח להחזיק בו. הצרפתים, שכבשו את אזור לבנון וסוריה של ימינו בהמשך מלחמה זו, לא הצליחו לשלוט בהן ונאלצו אף הם לעזוב. גם ארה"ב התערבה בלבנון פעמיים – ב־1958 ושוב ב־1983, ובפעם השנייה נאלצה לסגת אחרי שספגה אבדות כבדות.
הארגונים הפלסטינים החמושים בתורם ניסו להקים בלבנון מאחז פוליטי וצבאי, ואף חתמו עם ממשלתה על "הסכם קהיר" ב־1969, שהעניק גושפנקה למעמדם במדינה. אך ב־1982 הם גורשו מלבנון על ידי ישראל וסוריה ולא הצליחו לשוב ולהיאחז בה באופן משמעותי. ישראל אף היא התערבה בלבנון כמה פעמים, בעיקר ב־1978 וב־1982, אך נאלצה לסגת משם ב־2000. ולבסוף, סוריה, שכנתה של לבנון, שרבים סברו שתישאר בה לנצח, נאלצה לסגת משם ב־2005 בעקבות ההתנקשות בראש הממשלה לשעבר רפיק אל־חרירי וההפגנות ההמוניות נגד סוריה.
לסיכום, כל השחקנים הזרים שניסו להתערב בלבנון – וגם מי שניסו לשלוט בה ו/או לכפות עליה הסדר חד־צדדי, כמו הפלסטינים ב־1969, ישראל ב־1983 וסוריה ב־1991 – נכשלו בכך.
ישראל לא תצליח לחסל את חזבאללה, שאינו רק ארגון גרילה או "ארגון טרור", כפי שהוא מכונה לעיתים, אלא הוא גם מפלגה פוליטית ותנועה חברתית שנהנית מתמיכה רבה בלבנון, במיוחד בעדה השיעית, שהיא הקהילה הגדולה במדינה
מבצעים לא מביאים ליציבות ארוכת טווח
שנית, הניסיון הישראלי מראה באופן ברור כי מבצעים צבאיים בלבנון לא הביאו ליציבות בטווח הארוך. מ־1967 ואילך יצאה ישראל לכמה מבצעים כאלה, אך לא הצליחה להשיג את מטרותיה. דוגמה בולטת היא "מבצע ליטני" ב־1978, שבעקבותיו נאלצה ישראל לסגת, אך גם לפני כן היו פשיטות רבות בדרום לבנון ובאזורים נוספים, כולל פעולה נגד נמל התעופה הבין־לאומי של ביירות ב־1968 שגררה ביקורת בין־לאומית רבה.
אך הדוגמה הבולטת ביותר היא מלחמת לבנון הראשונה ב־1982, כשישראל כבשה חלקים גדולים מלבנון והגיעה עד ביירות. ישראל ניסתה להחזיק בחלק מן השטחים שכבשה, גם על ידי הקמת מיליציה מקומית (צבא דרום לבנון – צד"ל) ו"אזור ביטחון", אך בסופו של דבר נאלצה לסגת מלבנון ב־2000 תוך הפקרת תומכיה המקומיים. בשנות התשעים יצאה ישראל למבצעים צבאיים נוספים בלבנון ("דין וחשבון", "ענבי זעם") וב־2006 יצאה ל"מלחמת לבנון השנייה" בעקבות פעולה צבאית של חזבאללה נגד שטחה. אבל כל אלה לא הביאו ביטחון לישראל ולא פתרו את הבעיה ששמה חזבאללה.
חזבאללה כמקרה ייחודי
שלישית, ישראל לא תצליח לחסל את חזבאללה, שאינו רק ארגון גרילה או "ארגון טרור", כפי שהוא מכונה לעיתים, אלא הוא גם מפלגה פוליטית ותנועה חברתית שנהנית מתמיכה רבה בלבנון, במיוחד – אבל לא רק – בעדה השיעית, שהיא הקהילה הגדולה במדינה.
נוסף על כך, לחזבאללה יש מאגר עצום של טילים ורקטות, דבר ההופך כל ניסיון לצאת למלחמה כוללת נגדו להרפתקה מסוכנת וכואבת. אך מעבר לכול, מה שחזבאללה צריך לעשות בעימות צבאי מול ישראל הוא רק לא להפסיד, שכן לפי אמרתו הידועה של הנרי קיסינג'ר, "הצבא הקונבנציונלי מפסיד אם הוא לא מנצח. הגרילה מנצחת אם היא לא מפסידה".
"כללי המשחק" לא חלים על הצדדים במידה שווה
רביעית, "כללי משחק" בין מדינות לבין שחקנים לא־מדינתיים אלימים, כפי שיש בין ישראל לבין חזבאללה זה כמה עשורים (וכפי שהיו בין ישראל לבין חמאס עד 7 באוקטובר 2023), אינם מיטיבים עם המדינה, אלא משרתים בעיקר את השחקן הלא־מדינתי.
"כללי משחק" כאלה הם קודם כול אינטרס של השחקן הלא־מדינתי, שרוצה להגביל את עוצמת המדינה, ולכן לא ברור מה האינטרס שלה לאמץ אותם. במקרה של חזבאללה, השחקן הלא־מדינתי האלים הצליח לכפות על היריב המדינתי שלו – ישראל, מגבלות על הפעלת כוחה הצבאי, ועל ידי כך בנה את עצמו כשחקן על חשבונה.
לעומת זאת, הבנות בין מדינות, כמו "הקו האדום" בין ישראל לסוריה בלבנון ב־1976, הן הגיוניות יותר: בתקופה זו, לישראל היה אינטרס שסוריה תפעל נגד הארגונים הפלסטיניים בלבנון, אך היא חששה מפעולה צבאית סורית בקרבת גבולה עם לבנון. התוצאה הייתה הבנות לא־פורמליות שהושגו בתיווך אמריקני וירדני, והטילו מגבלות על סוריה, וזאת כדי למנוע עימות בין ישראל לבינה אך גם עימות סובייטי-אמריקני.
כששחקנים אלה חשים כי החרב מונחת על צווארם, הם עלולים לתקוף את המדינה כדי להיחלץ ממצוקתם
שחקנים אלימים שאינם מדינתיים
חמישית, "כללי משחק" עם שחקנים לא־מדינתיים אלימים אינם יציבים משום ששחקנים אלה עלולים להפר אותם כאשר קיומם עומד בסכנה. חשוב להבין כי שחקנים לא־מדינתיים אלימים אינם מדינות ואין להם ריבונות, לגיטימציה או גבולות מוגדרים כמו למדינות. לכן, ההישרדות היא עבורם ערך עליון, אולם אין להם ערובות כלשהן לכך שישרדו בעולם של מדינות.
לכן, כששחקנים אלה חשים כי החרב מונחת על צווארם, הם עלולים לתקוף את המדינה כדי להיחלץ ממצוקתם. כך למשל ב־2006 ניצב חזבאללה מול איום פנימי וחיצוני לפרק אותו מנשקו, וניסה לסכל זאת על ידי פעולה צבאית נגד ישראל, דבר שהביא לפרוץ "מלחמת לבנון השנייה".
בדומה לכך, ב־7 באוקטובר 2023, כשחמאס חשש ש"מתבשלת" עסקה מדינית אזורית שתשאיר אותו בחוץ ועלולה לפגוע בו, הוא החליט לסכל אותה על ידי יציאה לפעולה נגד ישראל, ובמידה מסוימת גם הצליח בכך. המסקנה היא ש"כללי משחק" בין מדינות לבין ארגונים לא־מדינתיים אלימים – כולל ניסיונות לשחד אותם בכסף – אינם יציבים משום שעבורם ההישרדות קודמת לכול.
מדינה מול מדינה: לבוא בשיחה עם לבנון
שישית, מדינות מתמודדות טוב יותר עם מדינות אחרות מאשר עם שחקנים לא־מדינתיים, והדבר נכון לא רק לגבי חזבאללה. הסיבה לכך היא שבמדינות אחרות יש "כתובת", כלומר מוסדות פוליטיים וביטחוניים שאפשר לעבוד מולם וגם גבולות מוגדרים ומוכרים. לעומת זאת, לשחקנים לא־מדינתיים אלימים אין מוסדות כאלה או גבולות.
גם באופן כללי יותר, יציבות בין־לאומית קשורה לכינון הסדרים בין מדינות, ויש לכך דוגמאות רבות: ההסדרים בין שני הגושים במלחמה הקרה וההסדרים בין יריבות מרות כמו צרפת וגרמניה, גרמניה ובריטניה וארה"ב ויפן לאחר מלחמת העולם השנייה. לעומת זאת, מדינות ריבוניות אינן מסתדרות היטב עם ארגונים שאינם מדינות, ובמיוחד עם ארגונים לא־מדינתיים אלימים.
לכן, באופן היסטורי, מדינות ניסו להפוך ארגונים כאלה למדינות. כך קרה עם ארגוני שחרור רבים באפריקה, אסיה ומקומות נוספים (כולל בארץ ישראל). דוגמה בולטת לכך היא וייטנאם: לאחר שצרפת ואחריה גם ארה"ב כילו בה את כוחן במלחמות עקובות מדם, לא נותרה להן ברירה אלא להכיר בכך שארגון השחרור יהפוך למדינה. כך קרה גם באלג'יריה, שנחשבה לחלק מצרפת. גם בריטניה נאבקה במחתרת האירית בצפון אירלנד, שנחשבת לחלק מהממלכה המאוחדת, אך בסופו של דבר נאלצה לשלב אותה ואת שאר המיליציות בשלטון ב"הסכם יום שישי הטוב" ב־1998.
יחסי הכוחות המכוננים בגבול
שביעית, חולשה של המדינה מעברו השני של הגבול וגם עמימות בגבול עצמו אינן תורמות לביטחון. מדינה חלשה מאפשרת לשחקנים לא־מדינתיים אלימים לטעון שהם מגינים עליה משום שהיא אינה יכולה להגן על עצמה, ועמימות בגבול נותנת לשחקנים אלה עילה להחזיק בנשקם לצורך "התנגדות לכיבוש". כך שחקנים אלו יכולים לשרוד בעולם של מדינות וגם בתוך מדינתם.
אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, פעלה ישראל לביטול הסכם שביתת הנשק עם לבנון, אף שזו לא נלחמה נגד ישראל. לימים, הכיר משה דיין בטעות והודה שישראל לא הבינה את חשיבות ההסכמים האלה
בלבנון למשל, "אזור הביטחון" שישראל החזיקה באזור הגבול הישראלי-לבנוני בטענה שלבנון חלשה, לא זו בלבד שנתן לגיטימציה ל"התנגדות" של חזבאללה, אלא גם סיפק לה הזדמנות לשפר את יכולותיה הצבאיות.
למעשה, מסוף מלחמת לבנון הראשונה ב־1982 ועד נסיגת צה"ל מלבנון ב־2000, בנה את עצמו חזבאללה כארגון גרילה עם יכולות צבאיות ניכרות, והמצב הקיים בדרום לבנון שיחק לטובתו ולרעת ישראל. ומה לגבי העמימות בגבול? כיום יש כ־14 נקודות מחלוקת בגבול של לבנון עם ישראל, וכבר נאמר במקורותינו ש"לא עכברא גנב חורא גנב", כלומר מי שאשם בגניבה אינו הגנב אלא מי שהשאיר פרצה שאפשרה לגנב לבצע את זממו, וכך הדבר גם לגבי גבולות עמומים ושחקנים לא־מדינתיים הנהנים מהם.
היציבות שבעצם כינון ההסכמים
שמינית, ביחסי ישראל עם שכניה, הסדרים בין מדינות יציבים יותר מאשר הסדרים בין מדינות לבין שחקנים לא־מדינתיים אלימים. במקרה של לבנון, יחסי ישראל-לבנון היו יציבים למדי בשנים 1967-1949, כאשר ועדת שביתת הנשק עם לבנון (וש"ן), שהוקמה בעקבות הסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות ב־1949, פעלה ביעילות להשגת יציבות משני עברי הגבול. ב־1967, אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, פעלה ישראל לביטול הסכם שביתת הנשק עם לבנון, אף שזו לא נלחמה נגד ישראל.
לימים, הכיר משה דיין בטעות והודה שישראל לא הבינה את חשיבות ההסכמים האלה. בסוף שנות התשעים, כשישראל רצתה לסגת מלבנון, היא "נזכרה" בהסכם שביתת הנשק, אבל לא כוננה מחדש את וש"ן. אך מעבר לכך, חשוב לציין כי לישראל יש הסכמי שלום יציבים עם שתי מדינות שכנות – מצרים וירדן – זה 45 ו־30 שנה בהתאמה והסכמים גם עם מדינות ערביות נוספות.
מלחמה מנוגדלת לאינטרס הבינלאומי
תשיעית, ישראל אינה השחקן היחיד שיש לו אינטרסים בלבנון. שחקנים בולטים נוספים הם ארה"ב, צרפת, בריטניה, סעודיה, קטר וגם מדינות נוספות כמו איראן וסוריה. בהקשר זה ניתן לציין גם ארגונים בין־לאומיים כמו האו"ם, שמחזיק כוח צבאי בלבנון (יוניפי"ל), ושקיבל החלטות חשובות לגבי מדינה זו, ובמיוחד החלטת מועצת הביטחון 1701 מ־2006, המדגישה את "חשיבות הרחבת השליטה של ממשלת לבנון על כל שטח לבנון" ואת "מימוש מלוא ריבונותה, כדי שלא יהיו כלי נשק ללא הסכמת ממשלת לבנון ולא סמכות אחרת מזו של הממשלה".
לכל השחקנים האלה יש אינטרסים בלבנון, והם לא יאפשרו לישראל לפעול בה באופן חופשי. כדאי לציין במיוחד את ארה"ב, שיש לה כאמור היסטוריה של מעורבות בלבנון, ושרואה בה מדינה עם מאפיינים דמוקרטיים מסוימים. כמו כן, בארה"ב יש תפוצה לבנונית גדולה, ובכלל זה במדינות שנחשבות ל"מדינות מתנדנדות", שהן קריטיות בבחירות לנשיאות. לכן יש להניח שארה"ב לא תזנח את לבנון וגם לא תאפשר לישראל לפעול בה כרצונה, ובמיוחד בשנת בחירות.
יחסי כוחות ניתנים לשינוי
לבסוף, חשוב להבין כי עוצמה וריבונות של מדינות אינן אבסולוטיות, אלא הן נוצרות ומתחזקות באופן הדדי. לכן, ומשום שלישראל יש השפעה על לבנון, כדאי לישראל לפעול לחיזוק לבנון כמדינה.
כיום ברור שלבנון היא מדינה לא־יציבה ואולי אף "כושלת". אך בעבר היו ללבנון תקופות יציבות יותר, והדבר היה טוב למדינת ישראל משום שהייתה לה "כתובת" מדינתית מעבר לגבול. אם ישראל תחליט שהיא רואה בלבנון – ולא בחזבאללה – "כתובת" עבורה, אז ייתכן שהדבר יתרום לכך שלבנון תהיה "כתובת" עבורה בעתיד.
כמו כן, התנהגות "מדינתית" יותר מצד ישראל כלפי לבנון עשויה לתרום לירידת המוטיבציה של לפחות חלק מהלבנונים להילחם נגדה, בעיקר משום שהמחלוקות בין שני הצדדים אינן מהותיות. במצב כזה גם יהיה לחזבאללה קשה יותר לגייס את הלבנונים לצידו וה"התנגדות" לישראל תהיה פחות לגיטימית. יש לציין בהקשר זה, כי גם כיום יש בלבנון רבים שמתנגדים לחזבאללה, למדיניות שלו כלפי ישראל ולעירוב של לבנון בסכסוך לא לה, וישראל יכולה לחזק את הקולות האלה.
המטרה צריכה להיות שהגבול יוכר כגבול בין־לאומי בין שתי המדינות, וכך יחזק את הריבונות של שתיהן וישמוט "קלף" חשוב מידי חזבאללה
כיצד ניתן לקדם הסדר מדיני בין ישראל לבין לבנון? ראשית, כדאי למנהיגי ישראל, הפוליטיים והצבאיים, להבחין באופן ברור בין המדינה הלבנונית לבין חזבאללה, וגם להדגיש שכל פעולה שישראל נוקטת בלבנון מכוונת לא כדי לפגוע בה כמדינה אלא כדי לחזק אותה ואת ריבונותה.
שנית, במישור הצבאי, לא כדאי לישראל לפגוע במוסדות המדינה בלבנון, אלא אך ורק בחזבאללה. במישור המדיני, כדאי שישראל תפעל בנחישות לסילוק כל המחלוקות בגבול שלה עם לבנון, כאשר המטרה צריכה להיות שהוא יוכר כגבול בין־לאומי בין שתי המדינות, וכך יחזק את הריבונות של שתיהן וישמוט "קלף" חשוב מידי חזבאללה.
ב־2022 הושג בתיווך ארה"ב ההסכם על הגבול הימי עם לבנון, שהוא טוב לשני הצדדים, כולל בעימות הנוכחי, והוא יכול לשמש תקדים עבור הסכם כזה (וזאת לעומת ההסכם שישראל ניסתה לכפות על לבנון ב־1983 ושנכשל משום שחתם עליו מנהיג אחד – הנשיא אמין ג'ומייל, בעוד מנהיגים אחרים בלבנון וגם סוריה התנגדו לו). ולבסוף, מכיוון ששחקנים נוספים, ובמיוחד ארה"ב, מעורבים אף הם בלבנון, כדאי לפעול בתיאום עימם, כפי שהיה במקרה של ההסכם על הגבול הימי שהושג בתיווך אמריקני.
