לפי כל הסימנים, המלחמה בעזה רחוקה מסיומה. לדאבון הלב, המראות הזוועתיים ותמונות הקטל שמגיעות משם ימשיכו ללוות אותנו חודשים ארוכים ואף שנים קדימה. אף שזה נשמע פסימי מדי, לא מן הנמנע שמלחמה זו תימשך עד שיתחולל שינוי במציאות הפוליטית בישראל ותקום ממשלה חדשה במקום ממשלת הימין הקיצוני הנוכחית מצד אחד, והרשות המקרטעת ברמאללה בראשות אבו מאזן תבחר בנתיב שיוביל לסיום הפילוג הפנים־פלסטיני ויחולל רפורמות אמיתיות במבנה של אש"ף והרשות עצמה מצד שני.
כעבור חצי שנה מתחילת המערכה ברור שהמאבק בין ישראל לחמאס ושאר תנועות ההתנגדות בעזה לא יסתיים בנוקאאוט. ישראל לא תצליח להנחיל תבוסה מוחלטת לחמאס שתביאו לכרוע ברך ולהרים דגל לבן מחד גיסא, אך היא גם לא תרשה לעצמה לצאת מובסת ומדממת ללא הישג כלשהו שתוכל להציגו לציבור הישראלי כניצחון מאידך גיסא. בינתיים, ועד שיתפזר ערפל הקרב ונדע מי ניצח במאבק איתנים זה, שכל כולו נצבע בדם ובשכול, הבה נביט על שלוש צלעות המשוואה: חמאס, ישראל והרשות הפלסטינית, וננסה להבין בצורה מושכלת היכן הן טעו ונכשלו, ומה צופן העתיד לגביהן בהנחה שהמציאות של לפני שבעה באוקטובר לא תחזור על עצמה.
נתחיל מחמאס שיזמה את המתקפה ב־7 באוקטובר. אין ספק שהיא רשמה לזכותה הישג צבאי, פוליטי ותודעתי אדיר, הצליחה לנפץ מיתוסים ואשליות שעליהם ביססה ישראל אסטרטגיה לגבי רצועת עזה בפרט והסוגיה הפלסטינית בכלל. קרנה של חמאס עלתה לאין שיעור בקרב הציבור הפלסטיני, והיא כפתה את עצמה כשחקן שלא ניתן לדלג עליו. אולם אין להסתנוור בשל הישגים אלה מבלי להצביע על הכשלים והטעיות שהיו לחמאס ועל האתגרים העצומים שעדיין עומדים לפתחה.
האם חמאס תשרוד את המלחמה כאשר כוחה במותניה? כיצד היא תוכל להתמודד עם האתגרים העצומים ביום שאחרי, במיוחד עם השיקום מחדש של עזה ההרוסה? מהיכן יבוא המימון שלפי ההערכות מגיע לעשרות מיליארדים?
הטעות הראשונה של חמאס באה לידי ביטוי בביצוע מעשי זוועה הן נגד אזרחים תושבי העוטף והן נגד המשתתפים במסיבת הטבע נובה ברעים. האחריות למעשים אלה רובצת על כתפי חמאס, ואין זה משנה מי ביצע אותם בפועל. לצד זאת, גופות ובני ערובה חיים אזרחים, לרבות נשים, ילדים ותינוקות, נלקחו לעזה כשהם מובלים ומוצגים לראווה במעין פסטיבל מביש. די במה שפורסם עד כה כדי לפגום בהישג הצבאי של חמאס ולשרת את טענותיה של ישראל בשיח הבין־לאומי, לרבות השוואתה של חמאס לדאעש הפעולה המיידית שהייתה צריכה להיעשות היא שחרור לאלתר של כל בני הערובה האזרחים וללא כל תמורה. פעולה כזו היה בה כדי לצמצם את הנזק ולבסס את הנרטיב שלפיו מתקפת חמאס נועדה לפגוע ביעדים צבאיים בלבד ולא כוונה נגד אזרחים. ברם הנהגת חמאס נכשלה במבחן הזה.
הטעות השנייה שעשתה חמאס קשורה להערכה הלא־נכונה שלה לגבי עוצמת התגובה הישראלית. לא מן הנמנע שמנהיגי חמאס בעזה ובראשם סינוואר שיערו בנפשם שבעקבות ההתקפה יחל סבב נוסף של עימות אלים פחות או יותר שיסתיים בסופו של דבר בהודנה בחלוף כמה שבועות של לחימה. הם לא העלו בדעתם שהם פתחו תיבת פנדורה שבה שיקולי ביטחון מתערבבים עם פוליטיקה פנים־ישראלית.
הטעות השלישית נעוצה בהערכה לקויה לגבי בנות־בריתה של חמאס ובהימור על אחדות הזירות. למרות טון הדיבור החריף שהשמיעו בנות בריתה של חמאס – טורקיה ואיראן – בתחילת המלחמה, התברר די מהר שאיראן עושה הכול כדי למנוע זליגה למלחמה אזורית, ואף עצרה את חזבאללה מלהסלים את העימות עם ישראל לכדי מלחמה כוללת. ובכן, חמאס נותרה יתומה בשדה הקרב פרט לתמיכה מרחוק של החות'ים, שמבצעים פעולות שיבוש על נתיבי השיט בים הערבי ובים האדום.
הטעות הרביעית: לא ברור עד כמה חמאס תלתה תקווה להצטרפות הפלסטינים בגדה המערבית ובתוך הקו הירוק למערכה בצורה פעילה שיש בה כדי לאתגר את ישראל ולהפחית את הלחץ הצבאי על עזה. במבחן התוצאה, מצאו את עצמם האזרחים הפלסטינים בתוך ישראל חסרי אונים אל מול אווירה עוינת וציבור יהודי שברובו המכריע ביקש נקמה ויד נוקשה ודכאנית מידי ממשלה ימנית קיצונית מצד שני. ולגבי הגדה המערבית, שלטונות הכיבוש נקטו צעדי דיכוי חסרי תקדים כדי למנוע הידרדרות המצב לקראת אינתיפאדה או אובדן שליטה טוטלי.
הטעות החמישית: בין אם מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר נועדה במתכוון לפגוע בתהליך הנורמליזציה שהלך וקרם עור וגידים בין סעודיה וישראל ובין אם לאו, התגובה של סעודיה ומה שמכונה מדינות הציר המתון כולל מצרים מצביעה על הזדהות עם הסבל של תושבים בעזה רק מן השפה ולחוץ ועל שאיפה למנוע מחמאס תמונת ניצחון מכל סוג שהוא.
לאחר ציון ההישגים והטעויות של חמאס נותרו כמה שאלות חשובות: האם חמאס תשרוד את המלחמה כאשר כוחה במותניה? כיצד היא תוכל להתמודד עם האתגרים העצומים ביום שאחרי, במיוחד עם השיקום מחדש של עזה ההרוסה? מהיכן יבוא המימון שלפי ההערכות מגיע לעשרות מיליארדים? האם גודל התמיכה שחמאס זוכה לה והזינוק בפופולריות שלה, כפי מראים סקרי דעת הקהל שנערכו מאז מתקפתה ב־7 באוקטובר והמלחמה בעזה, יישארו גבוהים, או שמא תחול שחיקה לאור קשיי גיוס כספים למימון פרויקט שיקומי ענק בעזה ויחלו להישמע קולות שיטילו את האחריות לחורבן על חמאס? האם חמאס תוכל להיענות לתנאים שיוצבו לה כדי להשתלב בנוף הפוליטי הפלסטיני? האם יהיה פיוס פלסטיני וייווצרו תנאים להחייאת תהליך מדיני שבו חמאס תשתלב כחלק מאש"ף והרשות הפלסטינית? שאלות אלה נותרות פתוחות ללא מענה.
הרשות הפלסטינית מסתמנת כגורם הפחות רלוונטי בסצנה הנוכחית. היא נחשפה במלוא מערומיה כחסרת אונים וכצופה מהצד. היא לא הייתה שותפה ולא יכולה הייתה להיות שותפה להחלטה של חמאס לתקוף ב־7 באוקטובר משום שאבו מאזן מתנגד בפומבי למאבק מזוין
באשר לישראל, היה ברור שהיא תשיב במלחמה לאחר שהונחתה עליה מהלומה קשה שבעקבותיה פעלה מכונת התעמולה, על קברניטי המלחמה בישראל, כדי לצייר את המלחמה כאיום קיומי. הרוחות בישראל התלהטו והציבור ברובו נגרר עמוק למחשכי הנקמה בעזה ובתושביה. כך החל מסע עונשין מחריד נגד האוכלוסייה העזתית בתירוץ מופרך שהיא רובה ככולה תומכת בחמאס. וכדי להשביע תאוות נקם חסרת כל רסן, הפכה עזה כולה למטווח, והפצצות ללא הבחנה גרמו למותם ולפציעתם של יותר ממאה אלף אנשים, רובם ילדים ונשים בלתי־מעורבים, וזרעו הרס טוטלי של שכונות שלמות, שווקים, בתי חולים, בתי ספר וכולי.
לאחר יותר מחמישה חודשי מלחמה ברצועת עזה, התמונה הולכת ומתבהרת. מטרת מיגור חמאס ושלטונה בעזה באמצעים צבאיים אינה בת־ביצוע. למעשה, לישראל אין מענה אמיתי לבעיית עזה; אין לה תוכנית ליום שאחרי, פרט לסיסמאות נבובות לכינון ולביסוס כוח חליפי שישלוט בעזה במקום חמאס. כוח כזה הוא עורבא פרח, לא יקום ולא יהיה ללא הסכמת חמאס. גישושים ראשוניים שנעשו כדי להטיל על ראשי משפחות וחמולות בצפון רצועת עזה את האחריות לחלוקת דברי מזון לאוכלוסייה הרעבה והמורעבת שם, העלו חרס.
לא מן הנמנע שישראל תוכל להשמיד את רוב היכולות הצבאיות של חמאס: מנהרות, תעשייה צבאית, טילים תלולי מסלול וכדומה. אולם קרוב לוודאי שחמאס תמשיך להחזיק בכוח צבאי המסוגל לנהל מלחמת גרילה ולהתיש את הצבא הישראלי במקרה של שהות ישראלית ממושכת ברצועה.
לבסוף, יש לבחון את עמדה של הרשות הפלסטינית שמסתמנת כגורם הפחות רלוונטי בסצנה הנוכחית. היא נחשפה במלוא מערומיה כחסרת אונים וכצופה מהצד. היא לא הייתה שותפה ולא יכולה הייתה להיות שותפה להחלטה של חמאס לתקוף ב־7 באוקטובר משום שאבו מאזן מתנגד בפומבי למאבק מזוין. למרות זאת, נתניהו מתנגד לחזרה של הרשות לעזה כי הוא רוצה לשמר את ההפרדה בין עזה והגדה המערבית, והרשות מצידה מתנה את חזרתה לעזה וקבלת אחריות לניהול ענייניה ביצירת אופק להסדר פוליטי.
היצמדותו העיקשת של אבו מאזן לדפוסי מחשבה ופעולה מן העבר עלולה להוציא אותו קירח מכאן ומכאן. לכן, הסיכוי היחיד להציל את הרשות הפלסטינית מעצמה טמון במהלך נועז לסיים את הפילוג הפלסטיני ולערוך בחירות שיביאו לרפורמה מקיפה במבנה של אש"ף והרשות הפלסטינית. אחרת כל החלטה כגון הקמת ממשלה חדשה כמוה כמו אותה גברת בשינוי אדרת.
