סאלח והקאסט של "הילד מגן עדן" בפסטיבל קאן. צילום: רויטרס
סאלח והקאסט של "הילד מגן עדן" בפסטיבל קאן, 2022. צילום: רויטרס
Below are share buttons

בין שמיים לארץ: האסלאם כמנגנון דתי-פוליטי בשני סרטים עכשוויים

תהליכי חניכה, שאלות על אמונה ודת וההשלכות של יציאה מהתחום הבטוח הם מוטיבים משותפים בסרטים "אתה תמות בגיל 20" מסודאן ו"הילד מגן עדן" ממצרים, שיצאו בשנים האחרונות. טלי זילברשטיין משווה ומעיינת בשיעורים שניתן ללמוד מכל אחד מהם על הקונטקסט החברתי והאמנותי שממנו נולדו

ככל תופעה תרבותית גם פני האסלאם משתנים במעברו מקהילה לקהילה, ומעובדים ליצירות בעלות אופי שונה ודגשים שונים. עם זאת, לשני סרטים שיצאו בשנים האחרונות בשתי מדינות שכנות – "אתה תמות בגיל 20" מסודאן (במאי: מאג'ד אבו אל־עלא, 2019) ו"הילד מגן עדן"* ממצרים (במאי: טארק סאלח, 2022) מספר מאפיינים דומים המלמדים על מגמות עכשוויות, מורכבות ומעניינות.

בשני הסרטים הדמות המרכזית היא נער על סף הפיכה לגבר בגיל דומה (20-18). שני הסרטים הם לפיכך סרטי התבגרות וסרטי חניכה. בשני הסרטים לימוד הקוראן ועיקרי האמונה המוסלמית מגלמים עבור הנערים אפשרות לגאולה – אישית וחברתית, ובשניהם המנגנון הדתי נחשף כמנגנון פוליטי. ומאחורי הקלעים, על אף שמוצא אבותיהם של שני הבמאים הוא משתי המדינות הללו, הם עצמם נולדו וגדלו מחוץ להן – אבו אל־עלא בדובאי וסאלח בשוודיה. לפיכך, שניהם משלבים פרספקטיבה פנימית וחיצונית ומודעות מקומית וגלובלית למציאות המשתנה של תחילת המאה ה־21.

"אתה תמות בגיל 20" בתווך בין חטא לאמונה

במרכז הסרט הנוגע ללב "אתה תמות בגיל 20" עומדת דמותו של מוזאמיל, מושא הנבואה שבכותרתו. אימו סָכּינה לקחה את תינוקה הרך לקבל ברכה מהשיח', אולם בגלל צירוף נסיבות אומלל הפכה הברכה לקללה שלפיה מוזאמיל, ששמו הוא כינוי לנביא מוחמד וכותרת של אחת הסורות בקוראן, ימות בגיל 20. כך, שאלת התוחלת של חיי מוזאמיל מקפלת בתוכה שאלה לגבי תוחלת האמונה המוסלמית, ומצמיחה את הדילמה שעומדת במרכז הסרט: כיצד ראוי לחיות לנוכח צל המוות? האם להקדיש את החיים ללימוד הקוראן ולשירות האל, כפי שגורסים השיח'ים, או לבלות את הזמן בתענוגות הגוף "ובגיל 20 להוציא [לשיח'ים] לשון", כפי שמציע סולימאן, דמות האב החלופית של מוזאמיל? למעשה, לחטא יש מקום בשתי התפיסות: "כולנו חוטאים ואלוהים סלחן", אומר למוזאמיל הבוס שלו, בעל חנות המכולת; "אם לא התנסית בחטא לא תדע מה זה טוהר", טוען סולימאן. מוזאמיל נקרע בין יצר החיים לכניעה למוות, בין אמונה לחטא ובין המסורת למודרנה, שמתגלמת בקסם הקולנוע שסולימאן חושף בפניו.

לצידו סָכּינה עוברת תהליך משלה. האישה שנשארה לגדל את בנה לבד לאחר שאביו נטש בעקבות הנבואה, נקרעת בעצמה בין הרצון לציית לצורך להיאבק, ובין האמונה בנבואה לאמונה באפשרות למחילה. בעוד התהליך שמוזאמיל עובר מקרין אל העתיד, אל מה שמחוץ לכפר ושמעֵבר לנבואה שהגבילה את חייו, סָכּינה מחפשת גאולה בעבר, בטקס גירוש שדים מסורתי שבו כיסוי הראש המוסלמי נושר ממנה והיא מתמסרת לאקסטזה שהפעם נשים מובילות, בניגוד לממסד הגברי השולט במנגנון המוסלמי.

סכינה מגלמת כמה דימויי מפתח מרכזיים לסרט: דמותה העטויה שחור ניצבת חזיתית בלב קהל המוסווה כולו בלבן ואדום; היא חורצת את שנותיו החולפות של בנה על קיר אבן, ולבסוף משליכה על הקיר מים ומוחה את הסימנים; ובאופן מעניין במיוחד משחזרת בחלומה את הסצנה שבה מרים, אימו של ישו, נושאת את גופו המת לאחר שהורד מהצלב (ויש עוד אזכורים בסרט שמשווים בין מוזאמיל לישו). בסיום הסרט מופיעה כתובית שמקדישה אותו "לקורבנות המהפכה הסודאנית", וכך מדגישה את הקשרה הפוליטי הרחב יותר של הוויית הקורבן בעיני הבמאי.

שני הסרטים הם לפיכך סרטי התבגרות וסרטי חניכה. בשני הסרטים לימוד הקוראן ועיקרי האמונה המוסלמית מגלמים עבור הנערים אפשרות לגאולה – אישית וחברתית, ובשניהם המנגנון הדתי נחשף כמנגנון פוליטי

"הילד מגן עדן" על אמונה בשירות הפוליטיקה

הסרט "הילד מגן העדן"* מפרש ומפרט את הסבך הדתי-פוליטי, הפעם במצרים. המעבר שעושה אדם, גיבור הסרט, מכפר הדייגים שבו גדל אל אוניברסיטת אל־אזהר שבקהיר הוא מעבר מאמונה שורשית וטהורה לאמונה בשירות הפוליטיקה. בקהיר, כוחות המשטר והדת סבוכים זה בזה ונאבקים זה בזה על עמדת הכוח. למשטר הצבאי שתחת א־סיסי אסטרטגיה כפולה: רכישת עמדת השפעה בקרב אנשי הדת המתונים, הממסדיים, ששולטים באוניברסיטת אל־אזהר, ורדיפה של שרידי האחים המוסלמים, הגורמים החתרניים בתוך האוניברסיטה.

אדם מגויס בעל כורחו כמודיע עבור השלטון ונשלח לאתר את הסטודנטים השייכים לאחים המוסלמים באמצעות תפילתם – הם המשכימים קום להתפלל במסגד, וכך התפילה היא שמסגירה מי הם. התפילה, הלימוד, האמונה אינם מגינים אלא חושפים לסכנה, ולא רק את חורשי הרע אלא גם את שואפי הטוב כמו "אדם", שכפי ששמו מעיד עליו, הוא הדגם הראשוני, הטהור, שהממסד הדתי-פוליטי משחית.

הסרט מדגיש את המאפיינים – סדר, סימטריה, אסתטיקה וניקיון, אולם אלה משמשים כסות לגניבת דעת, לחריגה מכללי המוסר, ובשיא הדברים – לרצח פוליטי. השלטון מתיימר לפעול בחסות הדת, אולם למעשה כופר בה. "אלוהים בחר בך", אומר לאדם מפעילו מהמשטרה החשאית וה"מנטור" שלו אבראהים (שם נוסף בעל משמעות תנ"כית קונוטטיבית), שכמו סולימאן ב"אתה תמות בגיל 20" אחראי לתהליך הלימוד הארצי שהגיבור הנער עובר לצד לימודי הדת. לכך עונה אדם: "אתה בחרת בי", כלומר אתה תפסת את מקומו של אלוהים.

בניגוד למוזאמיל, שמשתחרר ועוזב את כפרו בסיום הסרט בזכות גילוי האמת לגבי הנבואה שהכתיבה את חייו, אדם ניצל מניסיונו של השלטון להיפטר גם ממנו כאשר בעזרת הידע הדתי שלו הוא מצליח להשתיק את האמת ולעזוב את קהיר בחזרה לכפרו. אותה שתיקה היא גם המענה שלו לשאלת האימאם המקומי: "מה למדת?"

התמה המרכזית של הסרט הילד מגן עדן בעיני הבמאי סאלח היא "השאלה הגדולה מהו המחיר של לימוד, של השכלה – והמחיר בסרט הוא תום"

אמירה אקטואלית לצד אמירה פילוסופית

סרטיהם של סאלח ושל אבו אל־עלא הם בעלי אמירה דתית-פוליטית אקטואלית לצד אמירה פילוסופית. סאלח מציג את האימאם של אל־אזהר, התפקיד הרם ביותר באסלאם הסוני, ולכן תפקיד שנמצא במוקד מאבק הכוחות בסרט, כמי שמקדם מתינות וגישור בין־דתי. מתינות זו מאוימת מצד אחד על ידי המשטר הצבאי הנוכחי ומצד שני על ידי האחים המוסלמים, שרידי המשטר הקודם. ברוח דומה, ובדגש על תפקיד האמת ששני הסרטים עוסקים בו, גם אבו אל־עלא מתוודה: "אני רוצה שתראו מדינה שהייתה מיוצגת על ידי בשיר, תמונה מזויפת שהוא החליט להציג בפני כולם: האסלאמית, הסגורה, הגזענית. אני רוצה שתראו את הצד ההפוך, כמו שאני ראיתי את זה, כמו שאנחנו ראינו את זה, הדור שלי… החיובי והשלילי – פשוט לראות את האמת דרך עינינו".

במשמעות הפוליטית העמוקה יותר, התמה המרכזית של הסרט "הילד מגן עדן" בעיני הבמאי סאלח היא "השאלה הגדולה מהו המחיר של לימוד, של השכלה – והמחיר בסרט הוא תום (innocence)". מכאן השם אדם – על שם איבוד התום בעקבות הנגיסה בפרי עץ הדעת. אולם למילה innocent משמעות נוספת – להיות חף מפשע. כאשר אנחנו משכילים ומבינים לְמה אנחנו גורמים בעולם, סאלח מסביר, כבר איננו חפים מפשע.

אבו אל־עלא מספר שבאופן כמובן בלתי־מתוכנן, פרצה מהפכת 2019 בסודאן ביום הראשון לצילומי הסרט: "כשבחרתי את הסיפור זה היה כדי להגיד למוזאמיל: פתח את הקופסה וצא החוצה. אולי זה בדיוק מה שהסודנים עשו באותו יום עצמו". וכשהוא מרחיב על כך נדמה שהוא מסיים בהזמנה גם לנו צופי הסרט: "רציתי לדבר על התנגדות לסמכויות בכלל. מבחינתי אמרתי למוזאמיל: שבור את החוק ראשית של אימך, שנית של הכפר שלך, שלישית של הדת שלך, רביעית של המדינה שלך. […] מילולית לצאת מהקופסה".


* ניתן לצפות בסרט "הילד מגן עדן" בספריות ה-VOD של HOT ו-YES.

ככל תופעה תרבותית גם פני האסלאם משתנים במעברו מקהילה לקהילה, ומעובדים ליצירות בעלות אופי שונה ודגשים שונים. עם זאת, לשני סרטים שיצאו בשנים האחרונות בשתי מדינות שכנות – "אתה תמות בגיל 20" מסודאן (במאי: מאג'ד אבו אל־עלא, 2019) ו"הילד מגן עדן"* ממצרים (במאי: טארק סאלח, 2022) מספר מאפיינים דומים המלמדים על מגמות עכשוויות, מורכבות ומעניינות.

בשני הסרטים הדמות המרכזית היא נער על סף הפיכה לגבר בגיל דומה (20-18). שני הסרטים הם לפיכך סרטי התבגרות וסרטי חניכה. בשני הסרטים לימוד הקוראן ועיקרי האמונה המוסלמית מגלמים עבור הנערים אפשרות לגאולה – אישית וחברתית, ובשניהם המנגנון הדתי נחשף כמנגנון פוליטי. ומאחורי הקלעים, על אף שמוצא אבותיהם של שני הבמאים הוא משתי המדינות הללו, הם עצמם נולדו וגדלו מחוץ להן – אבו אל־עלא בדובאי וסאלח בשוודיה. לפיכך, שניהם משלבים פרספקטיבה פנימית וחיצונית ומודעות מקומית וגלובלית למציאות המשתנה של תחילת המאה ה־21.

"אתה תמות בגיל 20" בתווך בין חטא לאמונה

במרכז הסרט הנוגע ללב "אתה תמות בגיל 20" עומדת דמותו של מוזאמיל, מושא הנבואה שבכותרתו. אימו סָכּינה לקחה את תינוקה הרך לקבל ברכה מהשיח', אולם בגלל צירוף נסיבות אומלל הפכה הברכה לקללה שלפיה מוזאמיל, ששמו הוא כינוי לנביא מוחמד וכותרת של אחת הסורות בקוראן, ימות בגיל 20. כך, שאלת התוחלת של חיי מוזאמיל מקפלת בתוכה שאלה לגבי תוחלת האמונה המוסלמית, ומצמיחה את הדילמה שעומדת במרכז הסרט: כיצד ראוי לחיות לנוכח צל המוות? האם להקדיש את החיים ללימוד הקוראן ולשירות האל, כפי שגורסים השיח'ים, או לבלות את הזמן בתענוגות הגוף "ובגיל 20 להוציא [לשיח'ים] לשון", כפי שמציע סולימאן, דמות האב החלופית של מוזאמיל? למעשה, לחטא יש מקום בשתי התפיסות: "כולנו חוטאים ואלוהים סלחן", אומר למוזאמיל הבוס שלו, בעל חנות המכולת; "אם לא התנסית בחטא לא תדע מה זה טוהר", טוען סולימאן. מוזאמיל נקרע בין יצר החיים לכניעה למוות, בין אמונה לחטא ובין המסורת למודרנה, שמתגלמת בקסם הקולנוע שסולימאן חושף בפניו.

לצידו סָכּינה עוברת תהליך משלה. האישה שנשארה לגדל את בנה לבד לאחר שאביו נטש בעקבות הנבואה, נקרעת בעצמה בין הרצון לציית לצורך להיאבק, ובין האמונה בנבואה לאמונה באפשרות למחילה. בעוד התהליך שמוזאמיל עובר מקרין אל העתיד, אל מה שמחוץ לכפר ושמעֵבר לנבואה שהגבילה את חייו, סָכּינה מחפשת גאולה בעבר, בטקס גירוש שדים מסורתי שבו כיסוי הראש המוסלמי נושר ממנה והיא מתמסרת לאקסטזה שהפעם נשים מובילות, בניגוד לממסד הגברי השולט במנגנון המוסלמי.

סכינה מגלמת כמה דימויי מפתח מרכזיים לסרט: דמותה העטויה שחור ניצבת חזיתית בלב קהל המוסווה כולו בלבן ואדום; היא חורצת את שנותיו החולפות של בנה על קיר אבן, ולבסוף משליכה על הקיר מים ומוחה את הסימנים; ובאופן מעניין במיוחד משחזרת בחלומה את הסצנה שבה מרים, אימו של ישו, נושאת את גופו המת לאחר שהורד מהצלב (ויש עוד אזכורים בסרט שמשווים בין מוזאמיל לישו). בסיום הסרט מופיעה כתובית שמקדישה אותו "לקורבנות המהפכה הסודאנית", וכך מדגישה את הקשרה הפוליטי הרחב יותר של הוויית הקורבן בעיני הבמאי.

שני הסרטים הם לפיכך סרטי התבגרות וסרטי חניכה. בשני הסרטים לימוד הקוראן ועיקרי האמונה המוסלמית מגלמים עבור הנערים אפשרות לגאולה – אישית וחברתית, ובשניהם המנגנון הדתי נחשף כמנגנון פוליטי

"הילד מגן עדן" על אמונה בשירות הפוליטיקה

הסרט "הילד מגן העדן"* מפרש ומפרט את הסבך הדתי-פוליטי, הפעם במצרים. המעבר שעושה אדם, גיבור הסרט, מכפר הדייגים שבו גדל אל אוניברסיטת אל־אזהר שבקהיר הוא מעבר מאמונה שורשית וטהורה לאמונה בשירות הפוליטיקה. בקהיר, כוחות המשטר והדת סבוכים זה בזה ונאבקים זה בזה על עמדת הכוח. למשטר הצבאי שתחת א־סיסי אסטרטגיה כפולה: רכישת עמדת השפעה בקרב אנשי הדת המתונים, הממסדיים, ששולטים באוניברסיטת אל־אזהר, ורדיפה של שרידי האחים המוסלמים, הגורמים החתרניים בתוך האוניברסיטה.

אדם מגויס בעל כורחו כמודיע עבור השלטון ונשלח לאתר את הסטודנטים השייכים לאחים המוסלמים באמצעות תפילתם – הם המשכימים קום להתפלל במסגד, וכך התפילה היא שמסגירה מי הם. התפילה, הלימוד, האמונה אינם מגינים אלא חושפים לסכנה, ולא רק את חורשי הרע אלא גם את שואפי הטוב כמו "אדם", שכפי ששמו מעיד עליו, הוא הדגם הראשוני, הטהור, שהממסד הדתי-פוליטי משחית.

הסרט מדגיש את המאפיינים – סדר, סימטריה, אסתטיקה וניקיון, אולם אלה משמשים כסות לגניבת דעת, לחריגה מכללי המוסר, ובשיא הדברים – לרצח פוליטי. השלטון מתיימר לפעול בחסות הדת, אולם למעשה כופר בה. "אלוהים בחר בך", אומר לאדם מפעילו מהמשטרה החשאית וה"מנטור" שלו אבראהים (שם נוסף בעל משמעות תנ"כית קונוטטיבית), שכמו סולימאן ב"אתה תמות בגיל 20" אחראי לתהליך הלימוד הארצי שהגיבור הנער עובר לצד לימודי הדת. לכך עונה אדם: "אתה בחרת בי", כלומר אתה תפסת את מקומו של אלוהים.

בניגוד למוזאמיל, שמשתחרר ועוזב את כפרו בסיום הסרט בזכות גילוי האמת לגבי הנבואה שהכתיבה את חייו, אדם ניצל מניסיונו של השלטון להיפטר גם ממנו כאשר בעזרת הידע הדתי שלו הוא מצליח להשתיק את האמת ולעזוב את קהיר בחזרה לכפרו. אותה שתיקה היא גם המענה שלו לשאלת האימאם המקומי: "מה למדת?"

התמה המרכזית של הסרט הילד מגן עדן בעיני הבמאי סאלח היא "השאלה הגדולה מהו המחיר של לימוד, של השכלה – והמחיר בסרט הוא תום"

אמירה אקטואלית לצד אמירה פילוסופית

סרטיהם של סאלח ושל אבו אל־עלא הם בעלי אמירה דתית-פוליטית אקטואלית לצד אמירה פילוסופית. סאלח מציג את האימאם של אל־אזהר, התפקיד הרם ביותר באסלאם הסוני, ולכן תפקיד שנמצא במוקד מאבק הכוחות בסרט, כמי שמקדם מתינות וגישור בין־דתי. מתינות זו מאוימת מצד אחד על ידי המשטר הצבאי הנוכחי ומצד שני על ידי האחים המוסלמים, שרידי המשטר הקודם. ברוח דומה, ובדגש על תפקיד האמת ששני הסרטים עוסקים בו, גם אבו אל־עלא מתוודה: "אני רוצה שתראו מדינה שהייתה מיוצגת על ידי בשיר, תמונה מזויפת שהוא החליט להציג בפני כולם: האסלאמית, הסגורה, הגזענית. אני רוצה שתראו את הצד ההפוך, כמו שאני ראיתי את זה, כמו שאנחנו ראינו את זה, הדור שלי… החיובי והשלילי – פשוט לראות את האמת דרך עינינו".

במשמעות הפוליטית העמוקה יותר, התמה המרכזית של הסרט "הילד מגן עדן" בעיני הבמאי סאלח היא "השאלה הגדולה מהו המחיר של לימוד, של השכלה – והמחיר בסרט הוא תום (innocence)". מכאן השם אדם – על שם איבוד התום בעקבות הנגיסה בפרי עץ הדעת. אולם למילה innocent משמעות נוספת – להיות חף מפשע. כאשר אנחנו משכילים ומבינים לְמה אנחנו גורמים בעולם, סאלח מסביר, כבר איננו חפים מפשע.

אבו אל־עלא מספר שבאופן כמובן בלתי־מתוכנן, פרצה מהפכת 2019 בסודאן ביום הראשון לצילומי הסרט: "כשבחרתי את הסיפור זה היה כדי להגיד למוזאמיל: פתח את הקופסה וצא החוצה. אולי זה בדיוק מה שהסודנים עשו באותו יום עצמו". וכשהוא מרחיב על כך נדמה שהוא מסיים בהזמנה גם לנו צופי הסרט: "רציתי לדבר על התנגדות לסמכויות בכלל. מבחינתי אמרתי למוזאמיל: שבור את החוק ראשית של אימך, שנית של הכפר שלך, שלישית של הדת שלך, רביעית של המדינה שלך. […] מילולית לצאת מהקופסה".


* ניתן לצפות בסרט "הילד מגן עדן" בספריות ה-VOD של HOT ו-YES.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה