ב־19 במאי 2024 התרסק מסוקו של נשיא הרפובליקה האסלאמית אבראהים ראיסי כשעשה את דרכו חזרה לטהראן מטקס חניכה של סכר חדש על גבול אזרבייג'ן. לאחר יותר מיממה של חיפושים, הודיעה התקשורת האיראנית שהמסוק המרוסק נמצא, ושיחד איתו נמצאו גופותיהם של כל תשעת נוסעיו (וביניהן, נוסף על גופת ראיסי, נמצאה גם גופתו של שר החוץ חסיין אמיר עבדאלליהאן).
בעוד ברחבי העולם היו שחגגו את מותו של "השוחט מטהראן" – כינוי ש"זכה" לו ראיסי בשל מעורבותו בהוצאתם להורג של מאות אסירים פוליטיים בסוף שנות השמונים – ברפובליקה האסלאמית הוכרזו חמישה ימי אבל לאומיים לזכרו, והלווייתו נערכה בהשתתפותם של אלפים.
כעת, משהתפזרה עננת ההלם וימי האבל הגיעו לסיומם, יידרש המשטר להגיב למצב הפוליטי הבלתי־צפוי שנקלע אליו. כיצד תתמודד הרפובליקה האסלאמית עם מותו הפתאומי של נשיאה? האם יהיו לכך השלכות על חוסנו של המשטר? ומי עשוי להיות מחליפו של ראיסי על כס הנשיאות? לשאלות אלו נדרש הפרשן הפוליטי והאקטיביסט עלי אפשארי בשתי כתבות אשר פורסמו באתר רדיו פרדא, תחנת רדיו בפרסית המבוססת בפראג וממומנת על ידי הממשל האמריקאי.
אפשארי צופה שבחירות הבזק לנשיאות, אשר עתידות להיערך בחלוף חמישים יום ממועד פטירתו של הנשיא, לא תהיינה אלא בחירות סרק. בסופן, לא ישב על כיסא הנשיאות אדם שנבחר באופן אותנטי על ידי קולות העם אלא המועמד שסומן מראש כמועדף מבחינת המנהיג העליון. מועמד זה, אפשארי מעריך, הוא מוחמד מוֹחְבֵּר – מי שהיה סגנו של ראיסי ומתפקד כעת כממלא מקומו הזמני. כפי שניווכח, ניתוחו של אפשארי אינו רק תחזית מנומקת היטב בנוגע לעתידה הקרוב של המערכת הפוליטית באיראן; עבור הקורא הישראלי, הוא גם ממחיש את מורכבות היחסים שבין המנהיג העליון למוסד הנשיאות ואת האופן שבו הרפובליקה האסלאמית שואפת לייצר מראית עין של דמוקרטיה.
המנהיג העליון משפיע באופן דרסטי על זהותם של המועמדים לבחירות לנשיאות וכן על החוקים הנחקקים בפרלמנט דרך מעורבותו ב"מועצת שומרי החוקה", האחראית באופן בלעדי לאישור או לפסילה של כל אחד מהמועמדים וכן של כל חוק חדש המוצע על ידי הפרלמנט
דיקטטורה מתחפשת: המערכת הפוליטית באיראן
רגע לפני שנבחן את פרשנותו של אפשארי, חשוב להזכיר כמה עובדות בסיסיות בנוגע למערכת הפוליטית באיראן של היום. חרף היותה דיקטטורה בפועל, הרפובליקה האסלאמית מושתתת באופן חלקי על מוסדות אשר מתפקדים לכאורה באופן דמוקרטי. כך, נשיא הרפובליקה האסלאמית, כמו גם מאתיים ותשעים חברי הפרלמנט, נבחרים אחת לארבע שנים בבחירות כלליות שבהן רשאים להשתתף כל האזרחיות והאזרחים הבגירים במדינה ללא הבדלי דת, גזע ומין. הבחירות לנשיאות ולפרלמנט אינן חופפות, מה שכביכול מקנה לעם האיראני את ההזדמנות להשמיע את קולו באופן דמוקרטי אחת לשנתיים בממוצע. מנהיגי המשטר מצידם מעודדים את העם בעקביות להשתתף בבחירות, ומגייסים את שיעורי ההצבעה כעדות לתקינות ההליך הדמוקרטי במדינה ולתמיכתו של העם בשלטון (רטוריקה זו התגלתה כבעייתית במיוחד בשנים האחרונות, כשהן בבחירות לנשיאות שנערכו ב־2021 והן בבחירות לפרלמנט שהתקיימו לפני מספר חודשים, עמדו מדדי ההצבעה על השיעור הנמוך ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית).
מעל מוסדות השלטון, בראש הפירמידה הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית, ניצב המנהיג העליון. המנהיג הנוכחי עלי ח'אמנהאי הוא יורשו של מחולל המהפכה האסלאמית האייתוללה רוחאללה ח'ומיני. לפי תאולוגיית "חכם ההלכה", שהיא הבסיס האידאולוגי לשלטון האסלאמי באיראן, המנהיג אינו אלא נציג האל עלי אדמות. מתוקף כך, הוא נהנה מדריסת רגל מכרעת בכל אחד מנימיה של המערכת השלטונית במדינה, על אף שהמוסדות הנבחרים – כלומר מוסד הנשיאות והפרלמנט – אינם כפופים לו ישירות על פי חוק. כך למשל, המנהיג משפיע באופן דרסטי על זהותם של המועמדים לבחירות לנשיאות וכן על החוקים הנחקקים בפרלמנט דרך מעורבותו ב"מועצת שומרי החוקה".
מועצה זו, המונה שנים עשר חברים, אחראית באופן בלעדי לאישור או לפסילה של כל אחד מהמועמדים למרוץ לנשיאות טרם תחילת הקמפיין וכן לאישור או לפסילה של כל חוק חדש המוצע על ידי הפרלמנט. מחצית מחבריה של "מועצת שומרי החוקה" ממונים ישירות בידי המנהיג, והם לרוב "אנשים שניתן לסמוך עליהם" מבחינתו של ח׳אמנהאי; מחציתם השנייה של חברי המועצה ממונים בידי ראש הרשות השופטת – אלא שגם הוא כמובן ממונה ישירות בידי המנהיג.
ואולם, משנבחר נשיא, למנהיג אין שליטה מלאה על צעדיו הפוליטיים ועל מדיניותו. למעשה, ההיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית מאופיינת במתח מתמיד בין בית המנהיג לבין מוסד הנשיאות, אשר בנקודות זמן מסוימות אף נתפס על ידי חלקים בעם האיראני כבעל יכולת להביא לשינוי אמיתי במדינה מול שאיפותיו האבסולוטיות והשמרניות של המנהיג. הדוגמאות הבולטות ביותר לכך הן כמובן נשיאותו של הנשיא הרפורמיסטי מוחמד ח׳אתמי בין השנים 1997 ו־2005 וכן הניסיון להחליף את מחמוד אחמדי-נז'אד ברפורמיסט מיר-חוסיין מוסאווי בבחירות 2009 (הבחירות הסתיימו בהפסד של מוסאווי חרף התמיכה הרבה שזכה לה בקרב העם, והציתו גל מחאה עוצמתי נגד מה שנתפס בעיני רבים כבחירות מזויפות). אם כן, במקביל לתדמיתה של הרפובליקה האסלאמית כדיקטטורה נוקשה – תדמית שהיא כמובן יותר מראויה לה – יש לזכור שבכל זאת מתקיימים בה הליכים סמי־דמוקרטיים, אשר טומנים בחובם פוטנציאל לביטויו הפוליטי של רצון העם.
כהונת ראיסי ככישלון מתמשך
מצוידים בתובנה זו, נעבור כעת לבחון את האופן שבו עלי אפשארי מנתח את המצב הפוליטי ברפובליקה האסלאמית לאחר מות הנשיא. את הכתבה הראשונה בנושא, אשר פורסמה ב־20 במאי, אפשארי פותח בסקירה של שלוש שנות הכהונה של הנשיא המנוח. בשנים אלו, אפשארי טוען, ראיסי לא התווה אף מדיניות עצמאית. הוא תפקד לחלוטין כעושה דברו של ח׳אמנהאי, ועיסוקו הבלעדי היה לממש החלטות שלטוניות אשר התקבלו בבית המנהיג. "ראיסי היה הנשיא היחיד אשר אפילו לא ניסה לטעון שהוא מייצג את רצון העם", אפשארי קובע, "אלא תפס את עצמו בכל מובן אך ורק כמוציא לפועל של מדיניות ח׳אמנהאי". המניע לכך, מעבר לאידאולוגיה השמרנית-קיצונית המשותפת לח'אמנהאי ולראיסי, היה טמון כמובן גם ברווח אישי: ראיסי שאף שהמנהיג ימנה אותו ליורשו, וכך יהפוך בעצמו למנהיג הרפובליקה האסלאמית לאחר מותו המתקרב של ח'אמנהאי.
בהיותו כה חסר משמעות כגורם מתכנן ויוזם בחייו – נשיא שרק מילא אחר הוראות אשר הוכתבו מלמעלה, ולא התווה מהלכים באופן עצמאי – הותיר אחריו ראיסי במותו חלל מזערי שלמשטר יהיה קל מאוד למלא
שנות כהונתו של ראיסי, שאופיינו כאמור בעיקר במילוי רצונו של המנהיג, נתפסות בעיני אפשארי ככישלון מוחלט. ראיסי היה נשיא חלש שלא הצליח לקיים אף לא אחת מהבטחותיו בתחום הכלכלי, ובחוסר מקצועיותו אף צבר לו מתנגדים בקרב הזרם השמרני, שבמקור תמך בו מקצה לקצה. הנשיא המנוח גם נכשל במאמציו המדיניים במסגרת הבחירות לפרלמנט, שבמהלכן נשבר שיא שלילי באחוזי ההצבעה במדינה, וממשלתו הייתה מהדכאניות שבממשלות הרפובליקה האסלאמית. בעיני אפשארי, כלל הכשלים בפרשיית התרסקות מסוקו של ראיסי מעידים כשלעצמם על העמקת חדלונו של המשטר בתקופתו – החל בהתעלמות מהתרעות מזג האוויר, טרם ההמראה, דרך העיכוב הרב במציאת המסוק ובשליחת סיוע וכלה בצורה המגושמת ומלאת הסתירות שבה סיקרה התקשורת הרשמית באיראן את האירוע.
להערכתו של אפשארי, חדלות האישים של ראיסי כנשיא משחקת כעת לטובת המשטר. בהיותו כה חסר משמעות כגורם מתכנן ויוזם בחייו – נשיא שרק מילא אחר הוראות אשר הוכתבו מלמעלה, ולא התווה מהלכים באופן עצמאי – הותיר אחריו ראיסי במותו חלל מזערי שלמשטר יהיה קל מאוד למלא. אפשארי אף משווה בין מותו של ראיסי לזה של קאסם סולימאני (מפקד בכיר במשמרות המהפכה, שהיה מקורב לח׳אמנהאי, ונהרג בהתנקשות אמריקאית ב־2020), וקובע שאובדנו של האסטרטג הצבאי היה כבד בהרבה עבור המשטר מאובדן ראיסי. לכן, האתגר המשמעותי היחיד שעלול להציב מותו של ראיסי הוא לא בפני יציבות המשטר ככלל אלא רק בפני ח'אמנהאי, שייתכן שאיבד את המועמד המועדף מבחינתו לרשת את כיסאו בבוא היום (וזאת רק בהנחה שח'אמנהאי אכן תכנן להכתיר את ראיסי כמנהיג אחריו). ואולם, גם אם אלו הם פני הדברים, לא מדובר באתגר מיידי.
מחמד מוחבר – הבחירה הנוחה של ח'אמנהאי
"ראיסי הוריד את מוסד הנשיאות לדרגת אפס, ולפיכך גם להתאיינותו ישנה אפס השפעה מהותית על המציאות הפוליטית באיראן", אפשארי מסכם את כתבתו הראשונה בנושא. אך האם כך תיראה גם כהונתו של הנשיא הבא? אפשארי סבור שכן, ואף מציע שזהותו של נשיא זה כבר נקבעה מראש על ידי המנהיג. את התזה הזו אפשארי מקדם בכתבה נוספת שפורסמה ב־23 במאי, וכותרתה "האם מחמד מוחבר הוא הנשיא שבו עלי ח'אמנהאי חפץ?" מוחבר, נזכיר, שימש כסגנו של ראיסי והוא מתפקד כעת כנשיא בפועל, עד אשר תיערכנה בחירות הבזק לנשיאות בעוד פחות מחודשיים. לפי אפשארי, מחמד מוחבר כבר סומן על ידי ח׳אמנהאי כנשיא המועדף, והמנהיג יעשה הכול כדי להפוך את מינויו של הסגן לשעבר לקבוע. לכן, יש לשער שהבחירות החפוזות לנשיאות תהיינה מפוברקות, ותיערכנה אך ורק לצורך הפרוטוקול.
כמי שמקורב לבית המנהיג כבר שני עשורים, מוחבר הוא ללא ספק בחירה נוחה עבור ח'אמנהאי. הוא החל את דרכו כקצין משמרות המהפכה במחוז הולדתו ח'וזסטאן, שם התמנה מאוחר יותר גם למושל מחוזי. את תשומת ליבו של ח'אמנהאי החל לעורר כשנשא בתפקידי ניהול בכירים בקונגלומרטים עסקיים הכפופים למשטר. ב־2007 מונה מוחבר ישירות בידי ח'אמנהאי ליושב ראש "הארגון ליישום צו האמאם" – ארגון ממשלתי המחזיק בשטחי נדל"ן עצומים וכן ב־37 חברות אשר חולשות כמעט על כל הסקטורים הכלכליים באיראן. גם את מינויו כסגנו של ראיסי ב־2021 קיבל מוחבר ישירות מח'אמנהאי, אשר לפי הערכות סבר כי הבירוקרט המנוסה יפצה על חוסר הניסיון הניהולי והתפעולי של הנשיא המנוח (ראיסי היה בעיקר משפטן).
אם התחזיות יתממשו, ומוחבר אכן יוכרז כנשיאה החדש של הרפובליקה האסלאמית בתום בחירות מזויפות, יהיה זה עוד נדבך במהלך המתמשך לריקון מוסד הנשיאות מתוכן ולהכפפתו המוחלטת לבית המנהיג
בהינתן הרקורד המקצועי של מוחבר, אשר מעיד על נכונותו לתפקד כעושה דבר המנהיג, ולאור האינטרס של ח'אמנהאי לצמצם את הפער שבין בית המנהיג למוסד הנשיאות, נראה שמי שמתפקד כעת כנשיא הזמני הוא המועמד האידאלי לשמש כנשיא "הנבחר". אפשארי מוצא אישור להנחה זו באופן שבו התנהל ח'אמנהאי בעת מפגש הבעת תנחומים אשר נערך בטהראן בינו לבין דיפלומטים זרים לאחר התרסקות המסוק. במפגש, העלה ח'אמנהאי את שמו של הנשיא הזמני מספר פעמים, ואף התחייב בפני הנציגים הזרים שיוכלו להמשיך לנהל את כל ההסכמים אשר נחתמו מול איראן דרך מוחבר. "בלתי־סביר שדברים מסוג זה ייאמרו בנוגע לאדם שצפוי לעמוד בראש הרשות המבצעת לא יותר מחודשיים", אפשארי קובע.
אם התחזיות יתממשו, ומוחבר אכן יוכרז כנשיאה החדש של הרפובליקה האסלאמית בתום בחירות מזויפות, יהיה זה עוד נדבך במהלך המתמשך לריקון מוסד הנשיאות מתוכן ולהכפפתו המוחלטת לבית המנהיג, אפשארי מסביר. "אם מוחבר יהיה לנשיא, המשמעות תהיה שבירת אמון מוחלטת במוסד הנשיאות, והדבר יעיד על הפיכתו של המוסד לבלתי־נשיאותי", הוא קובע. זאת ואף זאת: שליטתו הישירה של המנהיג במוחבר תסייע לנשיא החדש להתגבר בקלות על אתגרים שהיו יכולים להתברר כבלתי־עבירים לנשיא עצמאי, כגון חוסר ניסיון מדיני (שכן מוחבר היה בירוקרט פיננסי לאורך רוב שנות הקריירה שלו) וכן נטייה כרונית לשחיתות כלכלית.
בין אם תתבררנה כנכונות ובין אם תתבדינה, תחזיותיו של אפשארי מספקות הצצה מרתקת לאופן שבו גורמים שונים ברפובליקה האסלאמית משתמשים בפוטנציאל הדמוקרטי אשר קיים במנגנון הפוליטי במדינה. עלי אפשארי, שהיה בעצמו פעיל בזרם הרפורמיסטי עד להימלטותו מאיראן לפני כעשור, מייצג את הפלג בחברה האיראנית אשר שואף להביא לשינוי מתוך המנגנון של הרפובליקה האסלאמית ולא על ידי שבירתו, כלומר דרך שימוש במוסדות הסמי־דמוקרטיים של הנשיאות והפרלמנט על אף מגבלותיהם הברורות. באופן מסורתי, פלג זה מוכן לקבל על עצמו את רעיון הרפובליקה האסלאמית, ובלבד שהסממנים הרפובליקניים בשיטת הממשל יוותרו על כנם.
מנגד, עבור המנהיג ואנשיו הפוטנציאל הדמוקרטי משמש בעיקר ככלי ללגיטימציה שלטונית – מכשיר ליצירת מראית עין של דמוקרטיה, אך כזה שאין מניעה מלכרסם בו במידת הצורך, כפי שמציג ניתוחו של אפשארי. אילו לא ייחס המנהיג לאלמנט הדמוקרטי חשיבות כאמצעי לשמירת יציבותו של המשטר, לא היה מתעקש על קיומן של בחירות בזק לאחר מותו של ראיסי (או על קיומן של בחירות בכלל). הליכה זו בין הטיפות – בין הדמוקרטי למראה לדיקטטורי בפועל, הייתה אחד מסודות שרידותו של המשטר מאז 1979; לא מן הנמנע שגם עכשיו, במצב המשברי שנקלע אליו בעקבות מות ראיסי, ישרת אותו "הטריק" הזה פעם נוספת.