חמאס, אש"ף והיום שאחרי

מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר והמלחמה שנמשכת מאז בעזה מחזקות את ההבנה שלא ניתן לסיים את הסכסוך על ידי הכרעה צבאית ואת החשיבות שבפתרון מדיני. אולם היחלשות ההנהגה הפלסטינית בעקבות שחיתות וחוסר הלגיטימציה של הרשות ומנהיגיה לצד תגובות מעורבות לפעולת חמאס יצרו כעת משבר פוליטי בצד הפלסטיני.

סקר דעת קהל שנערך על ידי המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים ברמאללה שממצאיו פורסמו במהלך פברואר מראה בין היתר כי רוב הציבור הפלסטיני רוצה את פירוקה של הרשות הפלסטינית ואת פיטוריו של אבו מאזן. עם זאת, הסקר מראה כי למרות העלייה בפופולריות של חמאס וחוסר האמון בהנהגה של הרשות הפלסטינית, מרוואן ברגותי, איש פתח הכלוא בישראל, גובר הן על אבו מאזן והן על מנהיג חמאס אסמאעיל הניה בפער גדול במקרה של בחירות לנשיאות הפלסטינית. זהו נתון המלמד על המורכבות של המשבר המנהיגותי הפלסטיני.

אולם עתידה של חמאס אינו עניין פלסטיני גרידא, אלא הוא סוגיה אזורית ובין־לאומית גם יחד. קשה עד בלתי־אפשרי לדבר על עתידה של תנועת חמאס במנותק מתמורות אפשריות העתידות להתרחש באזור: עתידם של המשטרים במצרים, בסוריה ובאיראן, המצב בלבנון, בעיראק ובטורקיה, עתידם של הסכמי הנורמליזציה בין המשטרים הערביים לבין ישראל, עתיד הסֵדר באיחוד האירופי ובארצות הברית עצמה. שלושה מאמרים שהתפרסמו במהלך החורף האחרון בעיתונות הערבית עוסקים בסוגיית ההנהגה הפלסטינית ביום שאחרי המלחמה ובשותפות בין מרכיביה השונים ומנתחים את עתידה הפוליטי של תנועת חמאס.

עבד א-שאפי: גורמי השפעה רבים לגורל חמאס

החוקר המצרי עסאם עבד א־שאפי מדגיש שאף שהתנועה מתאפיינת ברמה גבוהה של גמישות וביכולת להסתגל ולהתאים את עצמה לתנאים המשתנים, המצב אחרי 7 באוקטובר לא יהיה דומה לקודמו. מתקפת חמאס חשפה בצורה ברורה ביותר שלא מדובר על תנועה שמנהלת מלחמת גרילה מול אויב כובש אלא על תנועה שיש לה מבנה דומה יותר לצבאות סדירים עם אסטרטגיה ברורה ותוכניות צבאיות מסודרות. למציאות זו יהיו השלכות רבות על המבנה של התנועה ועל עתידה.

גם לכידותו ויכולת העמידה האיתנה של הבסיס העממי התומך בתנועה בצל ההשלכות הקטסטרופליות של מתקפת 7 באוקטובר ישפיעו על התמיכה של הרחוב הפלסטיני בחמאס. מלחמת עזה גבתה את חייהם של עשרות אלפי הרוגים, פצועים ונעדרים, עקרה מיליוני תושבים מבתיהם, וזרעה באופן שיטתי הרס עצום בתשתיות של רצועת עזה עד שנהפכה למקום שאינו מתאים לחיי אדם. המלחמה גם תשפיע על מערכת היחסים של חמאס עם תנועות ההתנגדות ועם פלגיהן ברצועת עזה, בגדה המערבית ובירושלים וכן עם הרשות הפלסטינית. יחסים אלו ישפיעו על עתידה של התנועה ועל גבולות תפקידה המדיני, הביטחוני והצבאי לא רק ברצועת עזה אלא בכל השטחים הפלסטיניים.

שינויים במעגלים האזוריים והבין־לאומיים והפנימיים הללו עלולים להשפיע באופן חיובי או שלילי על עתיד התנועה בהתחשב במורכבות היחסים בין גורמים אלה מצד אחד ובהתפתחויות בזירה הפלסטינית מצד שני.

בזירה הבין־לאומית, המלחמה ללא ספק הראתה את דחיפות הצורך במציאות פתרון מדיני לסכסוך. המצב ההומניטרי הקטסטרופלי ששורר כעת ברצועה עם קרוב לשני מיליון פלסטינים הדחוסים בשטח גאוגרפי מצומצם, גוועים ברעב ומעליהם מרחף האיום של נתניהו בכניסה לרפיח, מדרבן את מנהיגי מדינות ערב לקדם שיחות מדיניות בנושא. אל מול המבוי הסתום במשא ומתן ישנן אינדיקציות לכך שפתרון שתי המדינות חזר לסדר היום. מדינות המערב החלו לדבר עליו וסעודיה מתנה את הסכמתה לנורמליזציה עם ישראל בהקמת מדינה פלסטינית.

הפלסטינים תקועים בין הפטיש לסדן: בין חמאס, שהיא חלק מברית אזורית בהובלת איראן ואינה בהכרח פועלת למען האינטרסים של הפלסטינים, לבין קואליציה ימנית פשיסטית בממשלה הישראלית בראשות נתניהו

אל-אמין ואל-חרוב: על חוסר-הלגיטימיות של חמאס בעולם

אולם הכותב והעיתונאי הלבנוני חאזם אל־אמין סבור כי לחמאס לא יכול להיות מקום אמיתי בשולחן המשא ומתן. בעוד חמאס הראתה את כוחה בזירה הצבאית, הכותב סבור כי השגת הפסקת אש ומשא ומתן למען הקמת מדינה פלסטינית מחייבת את נוכחותו של אש"ף בהיותו נציג הפלסטינים המוכר על ידי הקהילה הבין־לאומית. מעבר לכך, העולם מסרב לשאת ולתת עם חמאס, והפתרון שמציע אל־אמין הוא כניסת חמאס תחת המטרייה של אש"ף.

אל־אמין סבור כי הפלסטינים תקועים בין הפטיש לסדן: בין חמאס, שהיא חלק מברית אזורית בהובלת איראן ואינה בהכרח פועלת למען האינטרסים של הפלסטינים, לבין קואליציה ימנית פשיסטית בממשלה הישראלית בראשות נתניהו. אומנם לדעתו יש להתנגד בכל תוקף להצעות הישראליות לבצע טרנספר של תושבי עזה למצרים, אך אין בלחימה לבדה כדי למנוע אותו. לכן, הכותב סבור שעל חמאס לתת לאש"ף להיכנס לתמונה במהלך שיחזק את האינטרס הפלסטיני גם אם הוא יבוא על חשבון כוחה האזורי ומעמדה.

ד"ר ח'אלד אל־חרוב, חוקר ואינטלקטואל פלסטיני, סבור גם כן שחמאס לא תהיה חלק רשמי בשיחות המדיניות, אך לא רק מכיוון שאש"ף נחשב לנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני בזירה הבין־לאומית, אלא גם כי התנועה סובלת מחוסר לגיטימציה משמעותי בזירה זו. גם בזירה האזורית חמאס אומנם זוכה לתמיכה מסוימת, אך בעקבות המלחמה התגברו הקשיים גם בזירה זו.

נוכח כישלונה של ישראל לחסל את חמאס למרות הצהרותיה, החלו הן מדינות המערב והן מדינות ערב לקיים מגעים עקיפים עם חמאס באופן הדרגתי. אולם נראה שהתקרבות זו לא תבשיל לידי הכרה בחמאס כתנועה פוליטית ולידי הסדרת יחסים גלויים עימה בטווח הנראה לעין. המגעים עם חמאס ימשיכו להתנהל מאחורי הקלעים ורובם יתמקדו בהיבטים ביטחוניים, שכן חמאס עדיין מוגדרת כארגון טרור בארה"ב, באיחוד האירופי, בקנדה ובמדינות נוספות. ובכן, אנו עומדים בפני מצב פרדוקסלי: המציאות הפוליטית מחייבת לקיים מגעים עם חמאס מחד גיסא, אולם פעולה זו עומדת בסתירה לסיווגה כארגון טרור.

כדי שתוכל חמאס להתגבר על בעיה זו ולהתקבל כשחקן פוליטי מרכזי בזירה הפלסטינית, האזורית והבין־לאומית, אל־חרוב מציע לה לערוך שינויים פנימיים משמעותיים: לשנות את שמה ואת המבנה הפורמלי שלה, ובאותה עת לשמור על מהותה כארגון פוליטי שדוגל בהתנגדות ולהצהיר שהפכה לתנועה חדשה. מהלך כזה עשוי להסיר חלק מהמכשולים וההתנגדויות בזירה האזורית והבין־לאומית.

אל־חרוב וא־שאפי מסכימים כי יחסיה של חמאס עם מדינות ערב ועם מדינות האזור, ובכללן אלה שאיתן היו לה קשרים הדוקים, עומדים בפני מבחן קשה מאז המלחמה. א־שאפי מזכיר כי עתידה של חמאס תלוי עד מאוד במידת התמיכה שהיא זוכה לה במישורים האזורי והבין־לאומי במנותק מהצלחתה לפתח יכולות עצמאיות בשנים האחרונות, שכן מדובר ברצועה מוגבלת מבחינת השטח, דלת משאבים ותחת מצור שנמשך כשני עשורים.

אף מדינה ערבית לא גילתה פתיחות כלפי חמאס במובן המדיני הרחב. ביקורת נוקבת על חמאס ניתן למצוא גם בעיתונות הערבית, בין היתר במאמר של אל־אמין הלבנוני שמאשים את התנועה בכך שיצאה למתקפת 7 באוקטובר מבלי להתכונן כראוי לתגובה הישראלית או להכין את הציבור להתגונן

חלק גדול מיכולותיה העצמאיות של תנועת חמאס התפתחו והשתכללו הודות לסיוע איראני בשל הקרבה האסטרטגית בין שני הצדדים מחד גיסא, וכתוצאה מן הקשרים המיוחדים בין רצועת עזה למצרים מאידך גיסא: גבול משותף והיבטים נוספים של היסטוריה ואינטרסים ביטחוניים מאידך גיסא. כל שינוי פוליטי שמתרחש בשתי המדינות הללו משפיע על התנועה. מהפכת ינואר 2011 שהתרחשה במצרים והשינויים הפוליטיים שחלו בעקבותיה עד ההפיכה של א־סיסי והדחתו של מורסי ב־2013 הם הוכחה לכך.

הדבר תקף גם לזירה האיראנית אם כי במידה פחותה מזו של מצרים, הגובלת ברצועת עזה. כל תמורה פוליטית באיראן, בין אם בתוך איראן או בשלוחותיה הפועלות באזור, עשויה להשפיע על היקף הסיוע שתקבל חמאס מאיראן.

אל-חרוב: צורך בשינוי ארגוני עמוק

אל־חרוב מזכיר שכל מדינות ערב פחדו מפני קיום מגעים עם התנועה וכך גם שתי המדינות בעלות הברית האזוריות עם חמאס – טורקיה ואיראן. מאז המלחמה נחלש קולה של הראשונה לחלוטין, ונראה שהיא הפנתה עורף לחמאס מחשש לנקמה של ישראל וארה"ב, ואילו איראן הצהירה השכם והערב שלא היה לה קשר למה שביצעה חמאס ב־7 באוקטובר.

באופן רחב יותר במהלך חודשי המלחמה, אף מדינה ערבית לא גילתה פתיחות כלפי חמאס במובן המדיני הרחב. ביקורת נוקבת על חמאס ניתן למצוא גם בעיתונות הערבית, בין היתר במאמר של אל־אמין הלבנוני שמאשים את התנועה בכך שיצאה למתקפת 7 באוקטובר מבלי להתכונן כראוי לתגובה הישראלית או להכין את הציבור להתגונן מול מכונת המלחמה הישראלית. הוא טוען כי חמאס השקיעה משאבים רבים במנהרות ללוחמיה, אך לא בנתה מקלט אחד עבור תושבי עזה.

כאמור, למרות הכעס על חמאס, רבות מהמדינות הללו מבינות שהתנועה תישאר בלב הזירה הפלסטינית וכי יש לקיים איתה מגעים בדרך זו או אחרת. על כן הכותב אל־חרוב סבור כי ארגון מחדש של התנועה עשוי לספק לגורמים הערביים והאזוריים מרחב לבוא בדברים עם המסגרת החדשה. כך ייווצר מוצא למבוי הסתום שהתנועה נתונה בו במרחב האזורי והערבי וכך גם ברמה הבין־לאומית. השינוי יאפשר למדינות רבות המנהלות מגעים חסויים עם התנועה לפעול גם במישור הגלוי והישיר.

מעבר לתועלת ברמה האזורית וברמה הבין־לאומית, אל־חרוב אף סבור כי שינוי ארגוני של חמאס עשוי לתרום להצלחתה בזירה הפנים־פלסטינית. אם חמאס של אחרי 7 באוקטובר תעבור לפעול כמסגרת פוליטית חדשה, קואליציונית במהותה, הדבר עשוי לתרום להרחבת הבסיס שלה התומך בקו ההתנגדות על אף שחלקים גדולים מבסיס זה אינם מזוהים אידאולוגית עם חמאס ויש להם הסתייגויות לגבי המצע החברתי והדתי שלה.

ממצאי הסקרים שנערכו בקרב תושבי עזה לפני 7 באוקטובר לא הצביעו על רוב תומך בחמאס. למשל, הסקר שערך המכון Arab Barometer ב־6 באוקטובר הראה כי רוב מוחלט בציבור העזתי (67%) הביע אמון נמוך בלבד או חוסר אמון מוחלט בחמאס

ההנהגה הפוליטית הפלסטינית הנוכחית בדמותו של מחמוד עבאס ומקורביו איבדה את הלגיטימיות הלאומית והעממית שלה עוד לפני המלחמה וביתר שאת בשל מה שנחשב בעיניו כהתנהלות שערורייתית במהלך המלחמה. לולא התמיכה הישראלית והאמריקאית לא הייתה הרשות שומרת על מעמדה השברירי והייתה קורסת ומתפרקת. אל מול הנהגה רופסת זו ישנו מגוון רחב של כוחות פוליטיים לרבות תנועת פתח, ארגונים לאומיים נוספים ואישים עצמאיים, אולם רובם ככולם נחנקים או נכבלים על ידי ההנהגה הרשמית.

גם התמיכה בחמאס בעולם הערבי ובקרב פלסטינים אינה גורפת והיא ספגה ביקורת גם על המצע הדתי והחברתי שלה וגם על דפוסי התנהלותה בעזה כגוף שלטוני. ממצאי הסקרים שנערכו בקרב תושבי עזה לפני 7 באוקטובר לא הצביעו על רוב תומך בחמאס. למשל, הסקר שערך המכון Arab Barometer ב־6 באוקטובר הראה כי רוב מוחלט בציבור העזתי (67%) הביע אמון נמוך בלבד או חוסר אמון מוחלט בחמאס. ובכל זאת התמיכה העממית בחמאס קיימת, אולם ישראל, ארה"ב, מדינות המערב ומדינות מסוימת בעולם הערבי יוצרות חסם בפני הכרה בהנהגה זו.

בפרספקטיבה היסטורית, וכעבור 37 שנים מהקמתה, לא הצליחה תנועת חמאס לתפוס את מקומה של תנועת פתח משום שהאחרונה מיקמה את עצמה בתוך הגיוון הקיים בתוך העם הפלסטיני ללא קשר לאידאולוגיות. היא הכילה מגוון של דעות ששיקף את טבעו של העם הפלסטיני. היא טענה, ובצדק, שהיא דומה לעם הפלסטיני על כל מרכיביו (הדתי והלא־דתי, השמאלי והימני, הלובשת חג'אב וההולכת ללא כיסוי ראש, החילוני והלא־חילוני, המוסלמי והנוצרי, הזמר והמואזין של המסגד וכולי).

אם חמאס תהפוך את עורה, ולו למראית עין, בשלב הראשון יקל הדבר על שכבות פלסטיניות רבות להתקרב אליה ולהצטרף למסגרתה החדשה. חשוב גם ליצור מרחבים לכריתת בריתות עם ארגונים נוספים, לנטרל משקעי עבר ולעודד ארגונים אלה להיות בחזית אחת עם המסגרת החדשה כדי להקים הנהגה פלסטינית שתכלול את כל הארגונים והזרמים.