על אף שהמסמך "המערכה הבאה בצפון" אינו חדש, הוא חומר קריאה מבהיל לימים אלה. החוברת בת 72 העמודים שיצאה לאור בסוף 2020 במכון למחקרי ביטחון לאומי, היא פרי עבודה של כמה שנים של הקצינים במילואים סא"ל אורנה מזרחי, תא"ל יובל בזק ותא"ל אודי דקל. מאחורי ז'רגון צבאי סטרילי, המסמך מנבא קטסטרופה. חזבאללה הוא ארגון שמחזיק באמתחתו כ־150 אלף טילים ורקטות מכל הסוגים, ארסנל כלי טיס בלתי־מאוישים ועוד כוחות יבשה המונים אלפי לוחמי קומנדו. המחברים מנבאים כי "היקף הכוחות הנתון של סוללות ׳כיפת ברזל׳ מול המשימות הרבות והמגוונות שנכונו לו בעימות הצפוי יציב את ריכוזי האוכלוסייה בסדר העדיפויות השלישי להגנה, לאחר מתקני צה"ל והתשתיות הלאומיות החיוניות" (עמ' 47). ובתרגום לאזרחית: ממ"ד לא יעזור, חפשו מקלט תת־קרקעי טוב, אגרו מים ומזון, ואם תרצו להימלט מהארץ, אל תבנו על נתב"ג.
ממרחק של ארבע שנים ואחרי שמונה חודשים של מלחמה, מסמך זה כמובן מקבל נופך מבהיל עוד יותר, אם זה בכלל ייתכן. לצד מה שהוא מלמד על הסכנה הקיומית הצפויה לאזרחי ישראל ממלחמה בצפון, הוא מלמד עד כמה תזת הפלסטינים כ"רסיס בישבן" – שטבע נפתלי בנט בהשראת הפייק-ביטחון של עידן נתניהו – שורה על רוח המסמך: המילה "חמאס" מופיעה בו שלוש פעמים, בביטול כמעט גמור. המחברים, כך נראה, כלל לא הביאו בחשבון שמתקפה עצומה בדרום יכולה להקדים מתקפה בצפון ולסבך את שיקוליה ואת מגבלותיה של מדינת ישראל לאין שיעור. לזכותם יש לציין שאיש לא הביא זאת בחשבון.
ביטול זה מקבל משנה תוקף נוכח מטרות המלחמה נגד חזבאללה. המחברים מתריעים בפה מלא שאין לישראל יכולת להכניע את חזבאללה אלא רק להרחיק את המלחמה הבאה אחריה. לדעתם, כדי לעצור את המלחמה יש "לגבות מחיר" מלבנון, כלומר להשמיד את (תשתיות) המדינה כדי שהעולם יכפה הפסקת אש על שני הצדדים. נקווה שאלה תחזיות שסוחר ממולח לכאורה כמו בנימין נתניהו עדיין מסוגל לבחון בשיקול דעת גם כשהוא ממוקד כל כולו ביציבות משטרו.
ייתכן שהמשך כיבוש לבנון על ידי ישראל היה מונע מלחמה אזורית כמו זו שאנחנו בפתחה, אבל באותה מידה ייתכן שהוא היה מביא אותה הרבה קודם
חזבאללה בסבך הלבנוני
לצד חמאס והפלסטינים, מה שעוד נעדר מהמסמך כמעט לחלוטין הוא ניתוח, ולו שטחי, של חזבאללה כתנועה פוליטית וכארגון צבאי שמלחמה כוללת אינה הדרך היחידה להתמודד מולו. המשפט היחיד כמעט שמוקדש לחזבאללה במסמך מציין בלקוניות שהוא ארגון טרור המונחה על ידי "אידאולוגיה דתית קיצונית". אנחנו סבורים, לעומת זאת, שניתוח רציני של ההיסטוריה ושל הסוציולוגיה הסבוכות של חזבאללה ושל לבנון יכול להסביר היטב מהן האלטרנטיבות למלחמה כוללת.
חזבאללה נוסד סביב 1982 בתור ארגון חברתי ומיליציה צבאית שמייצגת את המיעוט השיעי בלבנון. הארגון קם בעיצומה של מלחמת האזרחים הלבנונית והיה רק אחד משורה של ארגונים צבאיים עדתיים וחוצי עדות שהרגו זה בזה במלחמה שנמשכה כחמש עשרה שנה עד 1990. כארגון שמייצג את המיעוט המוסלמי-שיעי במדינה של שמונה עשרה עדות(!) האידאולוגיה שלו מראשיתה דיברה בשפה של רפורמה חברתית ומהפכנות דתית. בראשיתו הציג את עצמו חזבאללה כארגון שנועד בדרך כלשהי להפוך את לבנון למדינה אסלאמית, אבל עד מהרה השתלבה התנועה במערכת הפוליטית של המדינה כמו כל מפלגה אחרת. בזכות המימון הנדיב מאיראן והרשת החברתית של בתי חולים, בתי ספר, מתן הלוואות קטנות וחברות עסקיות שבנה, הוא הפך לבסוף לארגון הפוליטי החזק במדינה.
ההיסטוריון החשוב ביותר של התנועה החוקר האמריקאי המנוח ריצ'רד נורטון, מסביר שחזבאללה היה קם גם אילולא הייתה ישראל פולשת ללבנון, אבל המלחמה בצה"ל וההצלחה לגרום לו לסגת היא שנתנה לארגון את הלגיטימציה ואת הניסיון הצבאי והמוסדי שהפכו אותו לארגון החזק במדינה (כדאי להזכיר למי שטוען, למשל כמו עמית סגל, כי הנסיגה הישראלית מלבנון ב־2000 הייתה טעות, שכיבוש דרום לבנון ב־1982 הוא זה שהזריק לחזבאללה מלכתחילה את מנת הסטרואידים הדרושה לו כדי להפוך למה שהוא היום).
ייתכן שהמשך כיבוש לבנון על ידי ישראל היה מונע מלחמה אזורית כמו זו שאנחנו בפתחה, אבל באותה מידה ייתכן שהוא היה מביא אותה הרבה קודם. נורטון למשל מזכיר בספרו עובדה מעניינת: גם ברצועת הביטחון, התנהלה המלחמה המוגבלת של צה"ל מול חזבאללה לפי כללי משחק בלתי־כתובים, שבהם שני הצדדים הסכימו למעשה להשאיר אזרחים ככל האפשר מחוץ לתחום. גם תחת תנאים אלה נהרגו בלבנון כעשרים וחמישה חיילים ישראלים בשנה וכמובן פרצו מדי פעם עימותים נרחבים יותר; מבצע ענבי זעם באפריל 1996 הסתיים לאחר שפגז תותח ישראלי הרג 102 פליטים לבנונים שמצאו מחסה במוצב של האו"ם. מי שמציע לישראל לחזור ללבנון משול למאפיונר שמציע למכור שנגמל לנסות להמר "רק עוד פעם אחת".
תקרית הגבול בצפון וחטיפת גופות החיילים שנהרגו בה, שהובילה למלחמת לבנון השנייה, היה חלק ממה שחזבאללה תפס כשגרה של הטרדות. נסראללה לא העריך שישראל תפתח במלחמה ותביא למוות של 1,000 בני אדם, להרס של 15,000 בתים ולנזק של מיליארדים, ולבסוף התנצל על כך באופן מפורש בטלוויזיה הלבנונית באוגוסט 2006
תיאולוגיה משיחית ופרגמטיות של מיעוט
החלוקה בין סונים לשיעים, שהם עשרה אחוזים מהעולם המוסלמי, ידועה מן הסתם לרוב הקוראים. בצדק מזהים את השיעים שמחכים למשיח – המהדי – עם אידאולוגיה דתית רדיקלית יותר מזו הסונית. הרפובליקה האסלאמית של איראן, על כללי ההלכה המחמירים שהיא אוכפת באלימות על אזרחיה, היא כמובן הדוגמה הידועה. מצד שני אי־אפשר לנתק בין מעמדם של השיעים כעדת מיעוט בכלל לבין התיאולוגיה הזו. לפטור את חזבאללה כארגון בעל אידאולוגיה דתית קיצונית ותו לא – כמו חמאס, כמו איראן, כמו החות'ים וכן הלאה – היא טענה שאינה מביאה בחשבון את ההיסטוריה הפוליטית ואת הניסיון המעשי של חזבאללה בלבנון ובאזור.
הנסיגה של ישראל מלבנון במאי 2000 העלתה את קרנו של חזבאללה בלבנון ובעולם הערבי. עם זאת, למגינת ליבם של לבנונים רבים, המשיך הארגון להטריד את ישראל על הגבול. שבעה עשר חיילים ישראלים ושישה אזרחים נהרגו כתוצאה מכך בין השנים 2006-2000. הפעולה הצבאית של חזבאללה בגבול הצפון, שבה נפצעו קשה שלושה חיילים, חמישה נהרגו וגופות שניים מהם נחטפו ללבנון, הובילה למלחמת לבנון השנייה. מבחינת חזבאללה, המבצע היה חלק משגרה של הטרדות שבאופן מוצהר נועדו לשחרר אסירים לבנונים הנמצאים בישראל, אבל שימשו גם להצדקה פנימית של המשך החזקת הנשק בידי הארגון. נסראללה לא העריך שישראל תפתח במלחמה ותביא למוות של 1,000 בני אדם, להרס של 15,000 בתים ולנזק של מיליארדים, ולבסוף התנצל על כך באופן מפורש בטלוויזיה הלבנונית באוגוסט 2006: "אם מישהו מאיתנו [במועצה הצבאית של חזבאללה – א"א] היה יודע שישראל תגיב באופן כל כך פראי, לא היינו חוטפים את החיילים הללו" (ראו אצל נורטון, עמ' 137). יכול להיות שהוא שיתף את חמאס במחשבותיו בעניין זה לאחר ה־7 באוקטובר.
ניווטיו האלימים והמחושבים גם יחד של חזבאללה במרחב המשיכו לאחר מכן באופן שיש לו קשר קלוש יחסית לתיאולוגיה או ל"אידאולוגיה דתית" גרידא: בעוד אזרחי לבנון גינו את חזבאללה על ההרפתקנות שהביאה לחורבן המדינה, נשטפו אזרחי העולם הסוני (שלא שילמו מחיר על המלחמה) בגל אהדה לארגון השיעי, שהתנגד באומץ לישראל. שש שנים לאחר מכן, כאשר הצטרפה חזבאללה לאסד לדיכוי האכזרי של מלחמת האזרחים בסוריה בקיץ 2012, עמד הארגון, לראשונה אולי, מול גינויים מקיר לקיר בעולם הסוני. יוסף אל־קרדאווי, המטיף הכריזמטי המנוח של תחנת אל־ג'זירה הקטרית, שעליה כתבנו בפעם הקודמת, הכה על חטא באופן פומבי על תמיכתו בארגון ב־2006, ולמעשה אישר מבחינה דתית מלחמה נגדו.
מנקודת מבטו של חזבאללה, למשטר אסד היה אסור ליפול מאחר שהוא היה חוליית הקשר הגאוגרפית לפטרוניתו איראן, שדרכה מגיעים אליו משלוחי הנשק. לציבור הלבנוני הלא־שיעי שזעם על מעורבותו של חזבאללה במלחמה הנפשעת בסוריה, הסביר נסראללה – באופן משכנע רק חלקית כמובן – שהוא מונע את הנפילה של המדינה לידי ג'יהאדיסטים שבסוף גם ישתלטו על לבנון מרובת העדות.
חתימת הסכם התיחום הימי עם ישראל
עד כאן המלחמות וההתגרויות ההדדיות בין ישראל לבין לבנון. ההסכם לתיחום הקו הימי בין שתי המדינות שנחתם באוקטובר 2022 בידי ראש הממשלה יאיר לפיד הוא דוגמה לפוליטיקה החוץ־הפרגמטית של חזבאללה, שנובעת דווקא מחישוביו הפוליטיים בתוך מולדתו. עמיתנו ע'אזי אבו ג'יאב עמד על כך שהסכם התיחום נחשב גם בלבנון וגם בקרב הפלסטינים לסמל ברור לכך שחזבאללה הוא ארגון נוקשה כלפי פנים ופרגמטי כלפי חוץ. חזבאללה הציג את ההסכם לציבור הלבנוני כהישג, אבל גם השתמש בו כתירוץ או כתעמולה לטשטש את אחריותו למצב הכלכלי המידרדר ולשחיתות ההולכת וגוברת, אותם דברים שחזבאללה כנציג מפלגת המדוכאים הבטיח לתקן אי אז כאשר רק נוסד. מה שניתוחינו מראים הוא ללא ספק עד כמה חזבאללה התגאה בהישג המדיני – שיאפשר ללבנון לפתח את מאגרי הגז שלה – בעזרת ההרתעה הצבאית שהוא בנה, אך תוך הימנעות מהפעלתה.
לא משנה מה ישראל תעשה, לבנון לא תפרק את חזבאללה מנשקו; אבל למערכת ההטרוגנית הלבנונית יש יתרון אחד על חזבאללה: היא יכולה להעניק לגיטימציה לאומית לקיומו, שהיא הישג משמעותי עבור המיעוט השיעי בלבנון
כשטח מנדט צרפתי, חילקה לבנון מראשיתה את המבנה הפוליטי שלה בין נוצרים, מוסלמים-סונים, שיעים ואחרים. חזבאללה אינו חותר בהכרח להשתלט על המערכת הזו, אלא מנווט בתוכה, לעיתים באלימות, לעיתים סתם בכוחנות, אבל לעיתים בדיאלוג עם העדות האחרות. המלחמה עם ישראל בעיקרו של דבר מסייעת לו לבסס את ההגמוניה שלו. בסקירה שהבאנו טענה האינטלקטואלית הלבנונית דלאל אל־בזרי למשל כי חזבאללה חותר להשליט בלבנון את "דחיית הדמוקרטיה והידוק המונופול השלטוני". אלא שבאופן פרדוקסלי, הצלחותיו הצבאיות מול ישראל הן ההוכחה כי דרכו צודקת.
אל־בזרי, המתנגדת לחזבאללה, טוענת כי "ישראל של נתניהו היא תמונת ראי של חזבאללה – היא אינה חדלה להכריז על ניצחון כמיסוך לפעולות אחרות בשירות העומד בראשה ובהן ביטול עצמאות בית המשפט, שרידות שלטונו ועוד". כך לדעתה, כוחות אנטי־דמוקרטיים מחזקים זה את זה באזור. כותב לבנוני אחר – טארק אסמאעיל – מזכיר בסקירה שפרסמנו כי בדרום לבנון יש כיום 90,000 עקורים פנימיים מהדרום, בדומה למצב השורר בגליל הישראלי. לחזבאללה, אסמאעיל טוען, בכל מקרה לא אכפת מהם ומילדיהם שהפכו לחסרי בית. על ישראלים שוחרי שלום לשאול אם כן מה תעשה המלחמה למאזן הכוחות הזה.
המלחמה שפרצה באוקטובר כבר הסיגה את לבנון ממסלול התאוששות חלקי ביותר. כמו שמציינים שורה של חוקרים לבנונים ואחרים במאמר פרי עטנו באתר שיחה מקומית, התיירות שם, כמו בישראל, ירדה בעשרות אחוזים; בדרום לבנון חקלאים אינם יכולים לעבד את שדותיהם, והעקורים הפנימיים מעצימים את משבר הדיור. לא ברור איך לבנון המקרטעת ממילא תשתקם ממלחמה כוללת. אפשר לשער שלוואקום שתשאיר המלחמה ייכנסו כל מי שיש לו כסף או נשק: איראן, רוסיה וארגוני ג'יהאד. הביקורת על חזבאללה בלבנון אומנם גדולה כיום, אבל מלחמה תחליש את לבנון ותחזק את חזבאללה. אפשר לומר שזה גם מה שאנחנו עושים כרגע בעזה: הורסים את התשתיות, מחלישים את האוכלוסייה ומחזקים את חמאס.
חורבן או הסכם
האם יש פתרון ביניים למצב הנוכחי? עמיתנו פרופ' אורן ברק מהאוניברסיטה העברית, מומחה ללבנון, מזכיר במאמר פוקח עיניים שישראל כלל אינה נדרשת לחתום על הסכם עם חזבאללה אלא על הסכם עם לבנון. ישראל, במילים אחרות, אינה צריכה לרסן את חזבאללה, אלא להטיל על המערכת הלבנונית לעשות זאת. כלומר, במקום "להעניש" את המערכת הלבנונית על כך שהיא "מטפחת" את חזבאללה, על ישראל להעניק לחזבאללה הישג בתוך לבנון.
לא משנה מה ישראל תעשה, לבנון לא תפרק את חזבאללה מנשקו; אבל למערכת ההטרוגנית הלבנונית יש יתרון אחד על חזבאללה: היא יכולה להעניק לגיטימציה לאומית לקיומו, שהיא הישג משמעותי עבור המיעוט השיעי בלבנון. כך אפשר גם להבין ממאמרים שפורסמו בעיתון המזוהה עם חזבאללה, המפרטים את הדיאלוג בין חזבאללה ליריביו-שותפיו מבית ולבעלי בריתו באזור, כמו איראן וחמאס. לחזבאללה אם כן יש אינטרס מובהק להציג את עצמו בתוך לבנון דווקא כמי שהצליח לסייע לפלסטינים, אבל לא במחיר חורבנה המוחלט של המדינה. פרופ' אורן ברק וד"ר עבד כנאענה, מומחה לחזבאללה מאוניברסיטת תל אביב, מדברים על כך עוד בפודקאסט שלנו.
הסכם חלקי על פני מלחמה אזורית מלאה
במשך שנים התריע בנימין נתניהו מפני איום של גרעין איראני, אבל בינתיים דווקא הנשק הקונבנציונלי של חזבאללה הוא זה שמאיים הרבה יותר על ביטחונם של אזרחי ישראל. פתרון של הסכם עם לבנון הוא חלקי ואולי אפילו מונח על כרעי תרנגולת כל עוד אין הסכם בין ישראל לפלסטינים. אבל כמו שהוכיחו שמונה חודשים של התכתשות, לבעיה בצפון אין למעשה כל פתרון צבאי.
משרתיו של בנימין נתניהו כמו האלוף במילואים יעקב עמידרור אוהבים לדבר על "טבעת אש" שמתהדקת סביב ישראל. מלחמה בצפון דומה לניסיון להתמודד עם טבעת האש הזו על ידי שפיכת דלק. ישראל ניסתה זאת בעבר ונכשלה: עם החיסול של מוסאווי (שאחריו הגיע נסראללה המוכשר והמיליטנטי יותר), עם הפלישה ללבנון ב־1982 (שהצמיחה את חזבאללה), עם מבצע דין וחשבון, עם מבצע ענבי זעם (שהוביל בסוף לנסיגה) ואחר כך במלחמת לבנון השנייה. בכל אחד מהסיבובים הללו חזבאללה יצא רק מחוזק. זהו לא באג אלא פיצ'ר של שחקן לא־מדינתי שיכול להרוויח מאלימות בין מדינות, אבל לא להפסיד. אנחנו מציעים, אם כן, לדחוף את הארגון לזרועות המדינה שבה הוא פועל במקום להענישה על כך שאינה מרסנת אותו.
משרתיו של בנימין נתניהו כמו האלוף במילואים יעקב עמידרור אוהבים לדבר על "טבעת אש" שמתהדקת סביב ישראל. מלחמה בצפון דומה לניסיון להתמודד עם טבעת האש הזו על ידי שפיכת דלק
לימין הקיצוני בישראל יש אינטרס תמידי במלחמה משום שהיא תשרת את פנטזיות ההתרחבות שלו – בגדה המערבית ועכשיו גם בעזה. יש לקוות שהממסד הביטחוני זהיר ושקול יותר, אולם ייתכן כי מפקדי הצבא מבלבלים בין שני יעדים של מלחמה בצפון: יכולתה של ישראל לפגוע אנושות בלבנון ויכולתה של ישראל להגן על אזרחיה. שני יעדים אלה אינם עולים בקנה אחד. למעשה, כדי להתמודד עם אותה "טבעת אש" נחוץ לנו מנהיג ישראלי שיבהיר (או ירמוז) כי ישראל לא תצא למלחמה בלבנון, כלומר לנסות להרחיק מעט את טבעת האש ולכבות חלקים ממנה בעדינות ובזהירות. הצהרה כזו אומנם תכעיס את הימין ולא תפסיק את האש בצפון באופן מיידי, אולם היא עשויה לחזק את מעמדו של חזבאללה בלבנון כארגון פרגמטי ושקול.
זהו אחד מהערוצים שבהם חזבאללה תמיד מתלבט האם ללכת בהם מראשית דרכו. כדאי אם כן לישראל לתת לו את ההישג הזה בתוך לבנון. אין צורך להצהיר על כך. רק לחתור להסכם.
למעשה, אין לישראל ברירה אחרת, אם היא חפצה לקיים כאן חברה בטוחה ומשגשגת. לא רק שמלחמה בלבנון תאחד את העולם השיעי והסוני נגד ישראל, אלא שבמאזן הכוחות הפשוט ישראל אינה יכולה להגן על אזרחיה לבדה מול כוחו של הציר השיעי, שמונה מאה מיליון איש מאיראן, דרך תימן, עיראק ולבנון. בנימין נתניהו סייע לאחד בין חלקי הציר הזה – "מדוכאי המזרח התיכון" – ביד אומן, וכנראה מתוך חוסר מודעות מוחלט באשר ליכולותיו. אם ישראל תחריב את לבנון ותאפשר לכוחות כאוס כמו דאעש ולציר השיעי לעשות במדינה כבתוך שלהם, מצבה האזורי של ישראל רק יורע, בלשון המעטה. ישראל לכל היותר יכולה לגרום לברית הזו נזק אגבי בלבד. היא בוודאי אינה מסוגלת לעשות את כל הדברים הללו בלי עזרת העולם, שלא שש להיחלץ לעזרתה כרגע. לחזבאללה לעומת זאת יש לא מעט להרוויח ממלחמה כזו. הסכם שביר וחלקי עם לבנון עדיף כרגע לישראל ממלחמה. יש לקוות שמישהו בהנהגה הישראלית יתעשת.
