בשיח של המרכז-שמאל, בישראל ובארצות הברית, מתחזקת לאחרונה הקריאה לבחור בין תוכניותיה של הממשלה הנוכחית לעתיד עזה, ובפרט ברצון של שרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית להתנחלות יהודית בעזה ולגירוש מרצון או לא מרצון של הפלסטינים ממנה, לבין התוכנית שממשל ביידן מקדם לסיום המלחמה. תוכנית זו כוללת עסקת חטופים, בניית "רשות פלסטינית מחודשת" שתשלוט בגדה המערבית וברצועת עזה ונורמליזציה בין ישראל לסעודיה. אך בעוד התוכנית האמריקאית מוצגת כברירה הריאלית, שתקדם ביטחון ארוך טווח לישראלים ולפלסטינים, היא מושא הביקורת של טוני קארון ושל דניאל לוי במאמרם שהתפרסם באתר The Nation ב־11 באפריל 2024.
קארון, עורך בכיר באתר האינטרנט אל־ג'זירה באנגלית ופעיל אנטי־אפרטהייד לשעבר, ולוי, חוקר ישראלי-בריטי שהשתתף בצוות המו"מ הישראלי בשיחות טאבה ואוסלו ב', קוראים למערב להכיר בכך ששום פתרון מלאכותי של חלוקת הארץ שייכפה על הפלסטינים מבחוץ אינו יכול להביא לשלום ולביטחון בני־קיימה. הדרך היחידה ליציאה מהמשבר הפלסטיני המתמשך היא הכרה בזכותם של הפלסטינים לחופש, לשוויון, לכבוד ובעיקר – בזכותם לקבוע לעצמם את הנהגתם ואת עתידם.
היסטוריה של חלוקה
המלחמה הנוכחית עוררה עניין גובר במציאת פתרון פוליטי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אפילו אצל המנהיגים במערב שנטו להתעלם מהמציאות המתערערת של החיים הפלסטיניים לפני ה־7 באוקטובר. ניכר כי מנהיגים רבים חוזרים לתמוך בפתרון על בסיס רעיון "שתי מדינות לשני עמים" מסיבות שונות. לרעיון החלוקה יש היסטוריה ארוכה.
החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 הציעה את חלוקת הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית ביחס של 55/45 לטובת המדינה היהודית, תוך החלת שליטה בין־לאומית על ירושלים וסביבתה. החלטה זו כידוע לא התממשה, וגם בזמנה היא לא באמת הייתה מקובלת על שני הצדדים או על הקהילה הבין־לאומית: לפלסטינים לא הייתה סיבה לקבל אותה, שהרי הם החזיקו בחלק גדול מהאדמה שיועדה למדינה היהודית, והתוכנית הקצתה להם פחות מחצי מהשטח על אף שהיו יותר משני שלישים מהאוכלוסייה בשנת 1947. האו"ם באותו זמן כלל בעיקר את מדינות המערב והגוש הסובייטי, ומתוך 193 המדינות החברות בו כיום, יש עשרות מדינות שהשתחררו מאז מהשלטון הקולוניאלי של המעצמות המערביות.
לבסוף, התנועה הציונית בראשות בן־גוריון אומנם קיבלה את התוכנית (תוך התגברות על התנגדות פנימית מהימין), אך במאמר נטען שדובר רק בהסכמה זמנית מתוך ביטחון ביכולת של הכוח הצבאי הציוני לשנות את המצב בשטח לטובתו. וכך אכן קרה – במקום מדינה יהודית על 55% מהשטח, שכמעט חצי מתושביה הם ערבים פלסטינים, המדינה שקמה בסיום המלחמה ב־1949 החזיקה ב־78% משטחי ארץ ישראל המנדטורית, ורק 20% מתושביה היו ערבים. היתר ברחו או גורשו ונעשו פליטים, וחלק מצאצאיהם הם עד היום מרבית האוכלוסייה ברצועת עזה. הכותבים סבורים אם כן שתוכנית החלוקה, שקיבלה מנדט מהקהילה הבין־לאומית, היא זו שהכינה את הקרקע למלחמה ולנכבה – הטיהור האתני של הפלסטינים מאדמותיהם.
אוסלו גילם את הוויתור ואת הכניעה של הפלסטינים, ובו בזמן לא מנע את ההתרחבות הטריטוריאלית של ישראל בדמות ההתנחלויות… מבחינת הציבור היהודי-ישראלי, להסכם אוסלו היה תפקיד אחד ויחיד שנוגע לבעיות השורש שנוצרו ב־1948: לתת חותמת לסיום התביעות הפלסטיניות לכל האדמה שמעבר לקו הירוק
כמו כן, הכותבים סוקרים את הניסיון המהותי השני לחלוקה – הסכם אוסלו. הם קובעים בפשטות כי ההסכם רק העמיק והרחיב את הכיבוש הישראלי בעזרת התיווך האמריקאי המוטה, ויצר ישות פלסטינית שכל תפקידה הוא להיות ממשל עצמי מוגבל וכוח שיטור בתוך החברה הפלסטינית לצורך הגנה על החברה היהודית-ישראלית. אוסלו גילם את הוויתור ואת הכניעה של הפלסטינים, ובו בזמן לא מנע את ההתרחבות הטריטוריאלית של ישראל בדמות ההתנחלויות. ולבסוף, הסכם אוסלו היה אמור לפתור רק את הקונפליקט של 1967, ולא נגע כלל בטראומה הפלסטינית של הנכבה ובגזל האדמות ב־1948. מבחינת הציבור היהודי-ישראלי, להסכם אוסלו היה תפקיד אחד ויחיד שנוגע לבעיות השורש שנוצרו ב־1948: לתת חותמת לסיום התביעות הפלסטיניות לכל האדמה שמעבר לקו הירוק. הכותבים מדגישים עובדה זו כסיבה מרכזית לכך שאוסלו לא הצליח להיות תהליך שלום, ונותר רק הסכם כניעה.
בצל המלחמה
ולמרות זאת, פתרון של שתי מדינות בדמות מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בגבולות 67' שבירתה מזרח ירושלים היא העמדה המסורתית של רוב מדינות העולם. על בסיס עיקרון זה התקבלה פלסטין כמדינה משקיפה באו"ם. זוהי גם עמדתן של מדינות ערב ביוזמת השלום הערבית מ־2002, ואלו הגבולות שהרשות הפלסטינית טוענת להם.
עם זאת, לממשל ביידן ודומיו יש כנראה השקפה אחרת על רעיון שתי המדינות שלפיה אפשר ליישם אותו באמצעות הקמת "מדינה" פלסטינית שאינה ריבונית ואינה עצמאית, אלא פשוט מיתוג מחדש של המצב הקיים תחת שם אחר. למעשה, מדובר בשינוי מהסטטוס קוו הקיים רק במידה שיכולה אולי לרצות את הכוחות הפוליטיים בישראל שמעולם לא הסכימו לריבונות פלסטינית כלשהי.
התמיכה של ממשל ביידן בתוכנית כזו מתבססת על כך שעל אף ההנחה הכללית שכדי לפתור את הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים יש להגיע לחלוקה טריטוריאלית ביניהם, אין שום ציפייה בעתיד הנראה לעין שהציבור או ההנהגה בישראל יסכימו לחלוקה כזו ולסיומו הממשי של הכיבוש. אומנם המצב יכול להשתנות אם מדינות המערב יעצרו את הגיבוי ואת החסינות הבלתי־מוגבלים שישראל מקבלת, או אם מאזן הכוחות יתחיל לנטות ברצינות לרעתה של ישראל, אך כרגע אף לא אחד מאלה צפוי לקרות. עם זאת, חשוב לציין שאירועים כמו מתקפת הטילים האיראנית הכבירה על ישראל ב־14 באפריל, הוצאת צווי המעצר הבין־לאומיים כנגד נתניהו וגלנט והאיומים בעצירת משלוחי נשק מארה"ב (שהתרחשו כולם לאחר פרסום המאמר של קארון ולוי) יכולים לאותת על שינוי כזה.
מהם פרטי "תוכנית ביידן"? הכותבים מתבססים על מאמרים שפרסם הפובליציסט האמריקאי המקורב לביידן תומאס פרידמן בניו יורק טיימס. פרידמן קורא למעשה להחייאתו של תהליך דמוי אוסלו בגיבוי אמריקאי, שיכלול "הכרה אמריקאית במדינה פלסטינית מפורזת בגדה וברצועה… רק כאשר הפלסטינים יקימו מוסדות אמינים ויכולות ביטחוניות שיוודאו שהמדינה הזו לעולם לא תאיים על ישראל". לפי פרידמן, בתמורה להסכמה לתוכנית זו תזכה ישראל בנרמול היחסים עם סעודיה.
הכותבים סבורים שמדינה כזו תהיה, בדומה למציאות שיצר הסכם אוסלו, "משטר וישי" פלסטיני או מקבילה של ה"בנטוסטנים" שהקים משטר האפרטהייד לשחורים בדרום אפריקה. מדינה כזו לא תהיה ריבונית, והאחריות לביטחון תישאר בידי הממסד הביטחוני הישראלי, שמוביל ברגעים אלה את המלחמה נגד הפלסטינים, שמהם מצופה לקבל את המציאות הזו תוך ויתור על זכותם להגדרה עצמית, שפרידמן חושב שהם אינם ראויים לה. אך עם זאת, פרידמן אינו מבין שהשחיתות וחוסר הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית, שהם אלו שמקשים את הכרזתה כמדינה כבר היום, נובעות ישירות מכך שהיא נתפסת כמשרתת של ישראל, וההצעה של פרידמן משמרת מצב זה. בשל כך, לפי הסקרים האמינים ביותר, תוכנית ביידן-פרידמן כמעט שלא נלקחת ברצינות על ידי הציבור הפלסטיני, אשר משאיפותיו האמיתיות פרידמן מתעלם.
הכותבים מעירים גם שביידן כלל לא ביטל את מתנותיו של טראמפ לישראל כמו ההכרה בסיפוח הגולן והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ואפילו אימץ את רעיונותיו של טראמפ בדמות הנורמליזציה עם סעודיה וביטול המימון לאונר"א, שניהם מעל ראשם ונגד רצונם של הפלסטינים. כל אלו מוכיחים בפשטות שממשל ביידן, מתוך תפיסה אדנותית וקולוניאלית, אינו לוקח בחשבון את הזכויות ואת השאיפות של העם הפלסטיני המנושל מאדמותיו, מה שיביא בוודאות לכישלון תוכניותיו.
פרידמן אינו מבין שהשחיתות וחוסר הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית, שהם אלו שמקשים את הכרזתה כמדינה כבר היום, נובעות ישירות מכך שהיא נתפסת כמשרתת של ישראל, וההצעה של פרידמן משמרת מצב זה
מי מייצג את האינטרס הפלסטיני?
עם זאת, יש גורם נוסף שמקל את ההתעלמות מהשאיפות הפוליטיות הפלסטיניות, והוא המחסור בגוף פלסטיני יציג ובעל תמיכה עממית שיכול להעלות דרישות פוליטיות במצב הנוכחי. מבין המפלגות הפוליטיות המרכזיות בנוף הפלסטיני, תנועת פתח מזוהה עם השחיתות ועם חוסר הפופולריות של הרשות הפלסטינית, וכוחו של חמאס בגדה המערבית מוגבל, בין השאר עקב המאמצים של ישראל (ושל הרשות הפלסטינית) לפגוע בו. ולמרות זאת, קארון ולוי מזכירים שהבחירות ב־2006 וסקרי דעת קהל עקביים מראים שהפופולריות של חמאס גדולה מכדי למנוע ממנו להשתתף במערכת הפוליטית הפלסטינית, על אף שהתנועה אינה לגיטימית לא בעיני ישראל ולא בעיני ממשל ביידן (הרואה בחמאס ארגון טרור שלישראל יש זכות וחובה להשמיד).
לפי אותם סקרים, האדם היחיד שמנצח ברמת הפופולריות שלו את אסמאעיל הניה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, הוא מרואן ברגותי. וכידוע, ברגותי, שמרצה מאסר עולם בכלא הישראלי על מעורבותו ברצח אזרחים ישראלים, מקדם פוליטיקה של התנגדות ותומך באחדות לאומית של כל העם הפלסטיני, ובכלל זה כמובן תנועת חמאס. כמו כן, ברגותי נמצא בראש רשימת האסירים שחמאס דורש לשחרר בעסקת חטופים. עובדות אלו מעידות על כך שהאלטרנטיבה המרכזית לחמאס בפוליטיקה הפלסטינית אינה צפויה להיות מקובלת על ממשל ביידן, מה שמחזק את ההבנה שמבחינת ביידן ושותפיו, אין משמעות לשאיפות של הפלסטינים כשמנסים לקבוע מי ישלוט בהם.
חשוב לציין כאן שקארון ולוי משמיטים עובדה חשובה – תנועת חמאס אומנם ניצחה בבחירות ב־2006, אבל את השלטון בעזה היא תפסה בכוח תוך עימות חמוש עם מתנגדיה ורצח של עשרות מהם. זהו גורם מרכזי לכאוס הפוליטי ולאי־ההצלחה של ניסיונות הפיוס בקרב הפלסטינים, נוסף על כליאתו של ברגותי והמאמץ של ישראל וארה"ב למנוע כל הליך דמוקרטי בקרבם. לפיכך, אין כיום גורם שיכול לטעון לייצוג של הפלסטינים, ובפרט לא הרשות הפלסטינית שמכנה עצמה "מדינת פלסטין" למרות אי־הלגיטימיות שלה מבחינת מרבית הפלסטינים שאותם היא שואפת לייצג.
כיום מתקיים דיון מהותי בין פעילים בחברה הפלסטינית לצורך גיבוש מוסדות אמינים ויציגים שיקדמו את המאבק לשחרור, בין אם במסגרת אש"ף או בדרך חדשה. אך מבחינת ארצות הברית, מה שנותן לגיטימציה לתוכנית האמריקאית לגבי עתידה של פלסטין הוא לא הפלסטינים עצמם אלא סעודיה, שיכולה בהחלט לפעול בהתאם לאינטרסים שלה ולא לפי אלו של ארצות הברית וישראל. גם סעודיה נושאת את דגל "שתי המדינות", אך נרמז בעבר יותר מפעם אחת שלממלכה מספיק מס שפתיים ישראלי בנושא כדי לקדם את הנורמליזציה ואת ברית ההגנה עם ארה"ב. כך נראה שמבחינת ממשל ביידן, העתיד הרצוי לפלסטינים הוא קבלת המצב כעובדה קיימת. הכותבים מראים שמבחינת הממשל, הפלסטינים צריכים להמשיך לחיות במחנה פליטים שייקרא פורמלית "מדינה", תחת שליטה ביטחונית ישראלית.
בין ישראל למערב
בעוד ארה"ב וסעודיה מעוניינות לפחות בהצהרה על שתי מדינות, ובעוד הפלסטינים נמצאים בסכסוך פנימי ואין הסכמה על רצונותיהם לעתיד, בישראל יש קונצנזוס פוליטי כמעט מלא אפילו נגד עצם ההכרזה על מדינה פלסטינית, שלא לדבר על התמיכה במלחמה בעזה, שלפי גורמים בין־לאומיים מרכזיים יכולה להיחשב כרצח עם. בראיית הכותבים, הצד "המתון" של הפוליטיקה הישראלית – כבני גנץ ויאיר לפיד – מעוניין בשימור הסטטוס קוו של הכיבוש תוך פיצול שטחי רצועת עזה והגדה המערבית לאזורים תחת שלטונן של כנופיות מקומיות ופקידים משתפי פעולה. זה גם החזון של נתניהו מאז ימי נאום בר־אילן ב־2009, אז הוא עוד הסכים להשתמש במילה "מדינה פלסטינית", אך בכוונה לא הציב תנאים למדינה כזו שפלסטיני כלשהו יכול לקבל.
השיח על שתי מדינות מעל לראשם של הפלסטינים מחזק את שיכרון הכוח הישראלי והאשליה שלפיה ישראל יכולה לזכות בביטחון ארוך טווח על חשבון זכויותיהם של הפלסטינים באמצעות "הסדר" כזה או אחר, שממשיך בדיכוי השאיפות הבסיסיות של העם הפלסטיני לחירות
ועדיין, לוי וקארון מזהים נכונה שבבחירות הקרובות, לראשונה זה 20 שנה, תהיה נקודת המחלוקת העיקרית עתיד הסוגיה הפלסטינית – בין החזון של "המרכז" ותוכנית ביידן בווריאציה כזו או אחרת לבין הקיצונים בישראל בהובלת סמוטריץ' ובן-גביר, ששואפים לגרש או להכחיד את הפלסטינים כליל.
גם בשיח המערבי הליברלי ההתעלמות מזכותם של הפלסטינים לדבר ולקבוע לעצמם את העתיד באופן חופשי הפכה לנפוצה. אך בעוד אותם ליברלים במערב שתומכים בישראל מאמינים שהם מסייעים לה באמצעות קידום תהליך שתי המדינות, שהבעייתיות שבו הובהרה לעיל, בפועל הם מזיקים לישראל ולישראלים. השיח על שתי מדינות מעל לראשם של הפלסטינים מחזק את שיכרון הכוח הישראלי והאשליה שלפיה ישראל יכולה לזכות בביטחון ארוך טווח על חשבון זכויותיהם של הפלסטינים באמצעות "הסדר" כזה או אחר, שממשיך בדיכוי השאיפות הבסיסיות של העם הפלסטיני לחירות. אותה אשליה תרמה לכישלון של הפוליטיקאים בישראל לחזות את מתקפת ה־7 באוקטובר, וכעת כבר ברור לטענת הכותבים שהאידאולוגיה הציונית כפי שבאה לידי ביטוי במדיניות הישראלית לאורך השנים אינה מסוגלת להבטיח לישראל עתיד בטוח. מדיניות השפלה אלימה של הפלסטינים עד שאלו יודו בתבוסתם ויתרגלו לנישולם – יושמה במשך מאה שנים, ולא הצליחה להביא לישראל ניצחון או ביטחון.
להכניס את הפלסטינים לתמונה
קארון ולוי טוענים שכל התוכניות לחלוקת הארץ בעבר נכשלו מסיבה פשוטה: הן הגיעו מבחוץ, תוך התעלמות מהזכות של הפלסטינים לחירות, שוויון והגדרה עצמית, ולא התחשבו בשאיפות הפוליטיות של הפלסטינים כעם אלא כמעט רק בצרכיה של ישראל. בשל כך, הם מזהירים שתוכנית ביידן לסיום הסכסוך ב"פתרון שתי מדינות" לוקה באותם כשלים ואף בצורה חמורה יותר. על אף שלצופה החיצוני היא תיראה סבירה, בלי תיקון הכשלים האלו, יישומה יהיה טעות שתעלה בחיים רבים. כל פתרון יציב ואמיתי ל"משבר" המתמשך בפלסטין צריך להתבסס על זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים ועל זכותם לקבוע את עתידם ואת מנהיגיהם ולהכיר בהם כעם שזכאי לחיות בחירות ובכבוד.
כמו כן, הכותבים מזהירים שתוכניות החלוקה פטרו את היהודים בישראל מחובתם לשאוף לסיום החיים תחת איום המלחמה, אך הן גם הקלו על תנועת השחרור הפלסטינית להתעלם מכך שהיהודים הישראלים בנו קהילה לאומית בארץ ישראל ואינם מכירים בית אחר, על אף שבנייתה של קהילה זו מבוססת על קולוניאליזם התיישבותי. לפיכך, פתרון קבע שיפרק את המערכת המפלה של הכיבוש והאפרטהייד חייב להתחשב מצד אחד בשאיפות הפוליטיות של הפלסטינים ללא כפייה מבחוץ, ומצד שני חייב לאפשר ליהודים הישראלים לקבל את אובדן זכויות היתר שלהם תוך הבטחת רווחתם וביטחונם.
מכך נובע שהמאבק הפלסטיני לשחרור חייב להכיר בכך שהנוכחות של היהודים הישראלים בארץ היא קבועה, ואם אכן יקבלו זאת הפלסטינים, הדבר יאפשר להם להציע ליהודים הישראלים נתיב אלטרנטיבי להבטחת עתידם באופן חופשי מהציונות, מה שעשוי לערער את הקונצנזוס סביב המערכת הציונית. אך מעל הכול, יש להגיע להסכמה כללית בקרב העם הפלסטיני סביב שאיפותיו לעתיד כדי שאף גורם חיצוני בדמות ביידן או פרידמן לא יוכל להציע פתרונות מלמעלה שאינם מתחשבים בעם הזה, ושעתידים להיכשל. כל פתרון חייב להתחיל בכך שהפלסטינים ידברו בשם עצמם, ושדבריהם יישמעו.
