בחודש אפריל 2024 התפרסם בכתב העת Popular Music בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' מאמרה של סופי פרנקפורד (Frankford) הנושא את הכותרת "איגוד המוזיקאים והסתירות בנוגע לשליטת המדינה על מוזיקה במצרים". מאמר זה בוחן את הצנזורה המופעלת על מוזיקה פופולרית במצרים דרך נקודת המבט של איגוד המוזיקאים, הנתמך על ידי המדינה. המחקר מתמקד במוזיקאים מהזרם השעבי ("شعبي") – ז'אנר הנחשב כמקבילה מוזיקלית מוקדמת לזרם המהרג'נאת, שהאיגוד אסר לבצע. בניגוד לצפוי, מרבית המוזיקאים שריאיינה המחברת תמכו באיגוד ובפועלו לשלוט ביצירה המתקיימת במדינה.
המחקר מבוסס על 21 חודשים של עבודת שדה אתנוגרפית בקהיר (2019-2017) שכללה גם שנה כנגנית כינור פעילה בלהקות מהזרם השעבי. המחברת בחנה את הפערים בין החוק לבין יישומו בפועל, את שיתוף הפעולה (או חוסר שיתוף פעולה) בין הזרועות השונות של המדינה ואת הדרכים השונות שבהן המוזיקאים המקומיים מנווטים את חופש פעולתם במסגרת ניסיונות השליטה של המדינה.
המחקר טוען שהתמונה של "מדינה מדכאת מלמעלה נגד אומנים ליברלים הנלחמים על חופש" היא פשטנית מדי. הוא מציע גישה מורכבת יותר המסבירה כיצד רעיון המדינה נוצר דרך שליטה באומנות, וכיצד מוזיקאים מתאימים את עצמם למתחים הסותרים של המצב.
המחקרים האקדמיים שעוסקים במוזיקה אופוזיציונית מציירים לרוב תמונה דיכוטומית של "דיכוי מלמעלה למטה" לעומת "מוזיקאים ליברלים הנאבקים לחופש", תיאור המטשטש את המורכבויות ואת הסתירות הפנימיות המתקיימות בזירה המצרית
בעוד מוזיקה פוליטית אופוזיציונית עומדת לרוב במרכז השיח על מצרים, המקרה שבו המוזיקאים עצמם דווקא תומכים בצנזורה אינו זוכה לתשומת לב. בהתייחס למצרים, החוקרים נוטים להתמקד בשתי זוויות עיקריות בכל הנוגע למוזיקה ופוליטיקה: ז'אנרים מוזיקליים המאושרים על ידי המדינה ומנגנוניה הרשמיים, ומנגד – תפקידה של המוזיקה כאופוזיציה למדינה, במיוחד בהקשר של מהפכת 2011. המחברת טוענת, בצדק רב, כי ישנו פער בכתיבה האקדמית בכל הנוגע לצנזורה בת־זמננו ולתגובות אליה, נושא שנראה אקטואלי ביותר מאז עליית הנשיא א־סיסי לשלטון לפני כעשור בשנת 2013, ומאז המדינה עדה לדיכוי גובר ולצמצום של חופש הביטוי.
יתרה מכך, רק חלק קטן מהמוזיקה המופקת במצרים בשנים האחרונות יכולה להיחשב כמוזיקה אופוזיציונית, והמחקרים האקדמיים אינם מתמקדים או עוסקים בתפקידו של איגוד המוזיקאים במדינה. ההגבלות שאיגוד זה מטיל חורגות מהגבלות על ז'אנרים היכולים להיחשב כנושאי מסר אופוזיציוני למדינה. המחברת טוענת כי המחקרים האקדמיים שעוסקים במוזיקה אופוזיציונית מציירים לרוב תמונה דיכוטומית של "דיכוי מלמעלה למטה" (top down repressive state) לעומת "מוזיקאים ליברלים הנאבקים לחופש", תיאור המטשטש את המורכבויות ואת הסתירות הפנימיות המתקיימות בזירה המצרית.
איגוד המוזיקאים במצרים: רקע ומטרות
איגוד המוזיקאים המצרי הוקם בשנות הארבעים של המאה ה־20, תקופה שבה הקמת איגודים מקצועיים במצרים צברה תאוצה. האיגוד מעולם לא היה גוף עצמאי, אלא היה קשור למשרד הרווחה מאז הקמתו. לזמרת אום כולת'ום היה תפקיד מרכזי במאמצים הראשוניים להקמת הארגון: היא נבחרה לנשיאה הראשונה שלו ונבחרה מחדש בשש הזדמנויות נוספות בין 1945 ל־1952. היא השתמשה במעמדה כדי לקדם מוזיקאים מבחינה חומרית וחברתית, לספק להם שירותי בריאות ופנסיה. היא גם התעקשה שהאיגוד יהיה אך ורק למוזיקאים מצרים, עמדה אשר השתלבה במגמת הלאומנות המצרית של אותה תקופה.
שלושת האיגודים האומנותיים של מצרים (המוזיקאים, השחקנים ועובדי הקולנוע) כפופים לחוק 35 (1978) המפרט את מטרותיהם. המטרות המוצהרות של איגוד המוזיקאים מתרכזות סביב שני נושאים: שמירת זכויות החברים בו ושימור איכות מוזיקלית. כמו כן החוק קובע כי "אף לא אחד רשאי לעבוד בתיאטרון, בקולנוע או בתעשיית המוזיקה אלא אם הוא חבר באיגוד". כדי להיות חבר איגוד יש לבצע שיר, להפגין ידע על סוגות מוזיקליות שונות ולשלם תשלום של 1,000 לירות מצריות.
החוק מסדיר את תחום אחריותו של האיגוד בהסדרת ההיבטים החזותיים של יצירות אורקוליות, לרבות הקלטה, הפצה ומכירה של סרטים ומוזיקה.
האיגוד הוא חלק אחד מתוך שורה של מנגנונים של המדינה שמטרתם היא שליטה על המוזיקה המופקת, אם כי לטענת המחברת שעבדה כמוזיקאית פעילה במצרים במשך שנתיים, האיגוד הוא זה שמשפיע בצורה הבולטת ביותר על חייהם המקצועיים של המוזיקאים במדינה. המחברת מתארת מניסיונה האישי כי כאשר מוזיקאים נתקלים במנגנוני מדינה, לעיתים הם מייחסים זאת לאיגוד, לפעמים למשרד הצנזורה על ההפקות האומנותיות (ג'האז א־רקאבה עלא אל־מוסנפאת אל־פניה) ולפעמים לשירותי הביטחון, הכוללים בתוכם גופים דוגמת המודכ"ל, משרד הביטחון הלאומי (אל־אמן אל־וטני) או הביטחון המרכזי (אל־אמן אל־מרכזי).
שירותי הביטחון המצריים עוסקים לטענתה בעיקר בשני תחומים: ביטול הופעות "מסיבות ביטחוניות" מעורפלות המיוחסות לרוב להיעדר אישורים נדרשים, ומעצר אומנים המפירים את החוקים. בפועל, שלושת הגופים שהוזכרו לעיל פועלים בנפרד וללא תיאום מרכזי. פקידי האיגוד צצים לעיתים קרובות בבתי מלון ובמועדוני לילה כדי לבצע בדיקות נקודתיות, ומוודאים שלמוזיקאים יש חברות תקפה. פקידי משרד הצנזורה בודקים את ההיתרים הנדרשים וכי התוכן הטקסטואלי או הוויזואלי אינו סותר את החוקים. כלומר, אינו מכיל תוכן אשר יכול להיחשב כמעליב, או שרקדניות הבטן שהנגנים מלווים לבושות כנדרש על פי חוק. לרוב, המוזיקאים אינם יודעים מהו הגוף שהפקיד שמולם מייצג, ולרוב ההתייחסות אליהם תהיה פשוט כאל פקידי ממשלה או הצנזורה (אל־מוסנפאת).
אומני מהרג'אנאת נתקלים במחסומים להצטרפות לאיגוד מכיוון שהם אינם מתאימים לקטגוריות קיימות. לדוגמה, הם אינם משתייכים לקטגוריית הזמרים מכיוון שקולם מעובד ומעוות בהקלטות, והם אינם משויכים לקטגוריית DJ’s
הניטור של האיגוד בשנים האחרונות
מאז מונה האני שקיר לנשיא איגוד המוזיקאים בשנת 2015, זכה האיגוד לפרסום נרחב, ופרצו לכותרות ויכוחים סוערים תכופים בין חברי האיגוד בנוגע לגבולות הביטוי והחובות האומנותיים של המדינה כלפי המוזיקאים. כך, זמרות נענשו על שלבשו בגדים חושפניים, ונאסרו מופעי מטאל בשל טיעונים מוסרניים.
מוזיקאים שאינם חברים באיגוד, ובפרט אלה המשתייכים לזרם המהרג'אנאת, נמצאים תחת ניטור של האיגוד ולעיתים קרובות אינם יכולים להופיע באופן חוקי. אומני מהרג'אנאת נתקלים במחסומים להצטרפות לאיגוד מכיוון שהם אינם מתאימים לקטגוריות קיימות. לדוגמה, הם אינם משתייכים לקטגוריית הזמרים מכיוון שקולם מעובד ומעוות בהקלטות, והם אינם משויכים לקטגוריית DJ’s. אולם בעוד אומנים בולטים כמו אוקה ואורטגה או מוחמד רמדאן הוחרגו והתקבלו לאיגוד, הרי רובם נשארים לא־משויכים, מה שמוביל לעימותים עם ראש האיגוד. הגבלות האיגוד משפיעות גם על מוזיקאים מהזרם השעבי, שנקנסים ומתמודדים עם פעולות אכיפה משטרתיות במהלך הופעותיהם, אם כי מאבקיהם אינם זוכים לפרסום נרחב כמו זמרי המהרג'נאת.
מוזיקאים שאינם חברים באיגוד מתמודדים עם אתגרים משמעותיים, כולל ניסיונות התחמקות מפקחים, ניהול משא ומתן על קנסות והימנעות מפתיחת תיקים פליליים או ממאסרים. רבים נמנעים מחברות באיגוד בשל העלויות הכרוכות בכך, הקושי במבחני הכניסה או העימותים מול מקומות עבודה אחרים (החוק במצרים מאפשר להיות חבר באיגוד אחד בלבד). פקחי האיגוד מבצעים בדיקות פתע ומטילים קנסות שמשתנים בהתאם לאופי ולמעמד של המקום. מנהלי הלהקות משלמים לרוב את הקנסות, ומעבירים את העלויות למבצעים הראשיים. מוזיקאים שאינם חברים משתמשים באסטרטגיות כמו הימנעות מהופעות במקומות שיש בהם סיכון גבוה לביקורת פקחים מטעם האיגוד. מניסיונה של המחברת, חתונות רחוב, בדרך כלל בשכונות לא־רשמיות, כמעט שלא נבדקות על ידי פקחים, מה שמאפשר למוזיקאים אלה לעבוד ללא חברות באיגוד.
המחברת מתארת את ניסיונה האישי בעת שהופיעה כמוזיקאית שאינה חברה באיגוד, ופקחים מטעם האיגוד פשטו על ההופעה. פשיטה זו המחישה כיצד האיגוד פועל במקביל לגופים אחרים. הפקחים היו מהמשרד לצנזורה, אך הלהקה התייחסה אליהם כאילו היו נציגי ממשלה. לטענתה, הדבר מראה כיצד התפקידים החופפים של גופים מדינתיים שונים יוצרים רושם של מערכת שליטה אחידה כשהיא למעשה בלתי־מתואמת. האיגוד הפך למעין סמל לכלל השליטה על המוזיקה. שנית, הפשיטה שהמחברת חוותה המחישה לה כיצד הניסוח המעורפל של החוקים בנוגע לקנסות מוביל לקנסות שרירותיים, ומדגיש את הצורך במנהל להקה טוב שיכול לנהל משא ומתן יעיל.
מוזיקאים אלה מעריכים את החברות באיגוד בגלל ההטבות שהוא מספק, כמו נסיעות מוזלות במטרו, פנסיה ותמיכה רפואית, אם כי הטבות אלו לעיתים קרובות קשות להשגה. האיגוד גם עוזר בפתרון סכסוכי עבודה, אם כי לא באופן יעיל במיוחד
מוזיקאים מהזרם השעבי אינם רואים באיגוד מכשול משמעותי לביטוי היצירתי שלהם, אף על פי שהוא משפיע עליהם לפחות באותה מידה כמו על מוזיקאים אחרים. רובם רואים באיגוד מוסד מכובד והם נוטים להאשים את מנהלי הלהקות כאחראים לבעיות שנוצרות. בעיות כמו שחיתות בבחירות, הקצאה לא־הוגנת של כספים ושערוריות שוחד קיימות, אך מוזיקאים מהזרם השעבי אינם מבקרים את ערכו ואת משימתו הכוללת של האיגוד, מה שמעלה שאלות לגבי ההתקשרות החיובית שלהם כלפיו.
מוזיקאים אלה מעריכים את החברות באיגוד בגלל ההטבות שהוא מספק, כמו נסיעות מוזלות במטרו, פנסיה ותמיכה רפואית, אם כי הטבות אלו לעיתים קרובות קשות להשגה. האיגוד גם עוזר בפתרון סכסוכי עבודה, אם כי לא באופן יעיל במיוחד. למרות אתגרים אלה, המוזיקאים רואים באיגוד סמל למקצועיות ודרך להבדיל את עצמם ממוזיקאים אחרים ומאומני זרם המהרג'אנאת. ההתקשרות שלהם עם האיגוד חורגת מאינטרסים אישיים, ומשקפת אמונה בצורך להגן על איכות המוזיקה.
השמירה על המסורת
מבין המוזיקאים שפגשה וריאיינה כותבת המאמר, הציגו מרביתם תמיכה בשליטת המדינה על המוזיקה. קיימת דעה רווחת, המקודמת על ידי התקשורת הממלכתית ומקובלת על רבים, ובכלל זה מוזיקאים מהזרם השעבי, שלכל דבר או אדם מחוץ לזרם המרכזי יש פוטנציאל לאיים על יציבותה של מצרים. מכאן, גורסים רבים מאלה ששוחחה עימם, קיים הצורך לנקוט צעדים נוקשים וצנזורה כדי להגן על המדינה. הפחד שהכאוס של 2011 ישוב ושמצרים עלולה להידרדר למצב כאוטי כמו סוריה או עיראק, מאפשר למדינה להגביר את האמצעים שלה לשליטה תחת הכותרת של שמירה על יציבות ולזכות לתמיכה ציבורית עבור שליטה זו.
בהקשר זה, מובאת טענתו של וויליאם מזרלה (Mazzarella) שחקר את הצנזורה בקולנוע ההודי: "הלופ האידאולוגי של צנזורה גורס לרוב שאנחנו נמצאים בתקופה גבולית של חוסר יציבות, בין היציבות של המסורת לבין עתיד של סדר חברתי-מוסרי שתמיד נמצא מעבר לאופק. לכן צנזורה היא בבסיסה שיח של חריג תמידי".
המוזיקה של הזרם השעבי הייתה מוכרת במשך שנים רבות כז'אנר שנאסר בתקשורת הממלכתית מכיוון שנחשב וולגרי, כזה המייצג את הכישלון של המודרניות המצרית. לכן סביר היה להניח שמוזיקאים מזרם זה יתנגדו למדינה ויבוזו להגבלות שהיא מטילה. אבל המציאות מורכבת יותר. בדומה לצנזורה השלטונית המוטלת על יצירות קולנוע במדינה, אחד החוקרים טוען כי "לדבר על צנזורה כפעולה פשוטה של כוחנות שלטונית יוצאת מתוך הנחה שרוב האומנים, האינטלקטואלים הציבוריים או אנשי התקשורת הם דמוקרטים ליברלים בארון".
מוזיקאים עממיים מהזרם השעבי שמנגנים בסגנון שהמדינה צנזרה במשך זמן רב… דווקא תומכים בהגברת הדיכוי והשליטה של המדינה על תחום האומנות. הם אינם רואים בכך סתירה לתפקידם כאומנים
בפועל, לטענת המחברת, המוזיקאים עצמם הם אלו שמבצעים את הצנזורה. הם רואים את חברותם באיגוד כחלק מהביטוי האומנותי שלהם. אומנם לא בטוח שכל חברי האיגוד מקפידים הקפדה יתרה על אכיפת החוקים, אבל כל מי שפגשה וניגנה איתו המחברת ראה חשיבות בעבודתו כמוזיקאי, והם כלל לא ראו את עצמם כצנזורים על אף שהלכה למעשה הם תפקדו ככאלה.
אחד המוזיקאים ששוחחה איתם המחברת לא ראה את עצמו כחלק ממנגנון המדינה. על אף שחברותו באיגוד למעשה הפכה אותו לפקיד מדינה, הוא עדיין סבר כי "המדינה האמיתית" נמצאת במקום אחר לגמרי. בנסיעות באוטובוס בעיר, כשהיה שומע מוזיקת מהרג'אנאת, הוא היה ממלמל "איפה המדינה?" כאילו הם צריכים לעשות יותר כדי לעצור את התפשטות הסגנון הזה. פעמים אחרות הוא היה מבקר בחריפות את המדינה (ובפרט את הנשיא א־סיסי) על מדיניות כלכלית שפוגעת באוכלוסייה.
"המדינה" הייתה עבורו רעיון מופשט, לא משהו שהוא קשור אליו. הוא הכיר את מגבלות האיגוד וידע שהמדינה אינה כל יכולה. ובכל זאת, הוא דיבר עליה כאילו היא כזו, או כפי שהוא חשב שהיא צריכה להיות. זה מראה את המורכבות של צנזורה בשטח, ועוזר להבין איך רעיון של "מדינה" נשמר במצרים של ימינו. בקרב האנשים שהתראיינו לצורך כתיבת המאמר, התגלו סתירות בהשקפה שלהם על המדינה ועל תחומי אחריותה, אבל גם תחושה שצריך פשוט לעבוד בתוך המערכת. על אף שהמדינה בבסיסה היא "רעיון", היא גם מתערבת באופן יומיומי בחייהם של מוזיקאים. המדינה, לדידה של המחברת, היא מוסד שמכניס את עצמו לתוך חיי היומיום של בני השיח לא רק בדרכים מוחשיות (מה שאנשי מדע המדינה יכנו state system) אלא גם כ"רעיון" או "אידיאה".
המאמר מנסה למקד את הצורך לבחון את הרעיון של המדינה ואת פעולותיה בשטח כדי להבין את האופן המורכב שבו צנזורה פועלת. היישום שלה, קבלתה (או אי־הקבלה) קשורים למיקום החברתי-תרבותי הרחב יותר של אלו המושפעים ממנה. מוזיקאים עממיים מהזרם השעבי, לרוב גברים ממעמד הביניים הנמוך שמנגנים בסגנון שהמדינה צנזרה במשך זמן רב, כלומר חוו שליטה מצד המדינה לאורך זמן, דווקא תומכים בהגברת הדיכוי והשליטה של המדינה על תחום האומנות. הם אינם רואים בכך סתירה לתפקידם כאומנים. מחקר מדוקדק של התהליכים והאינטראקציות שבהם תופעה זו של תמיכת אומנים בדיכוי המדינה קורית, מאפשר לנו לראות בצורה ברורה יותר את הדרכים שבהן המדינה נוכחת בחיים של אנשים כשני דברים: מציאות פיזית ורעיון. כך אפשר להבין איך התאמצו מוזיקאים להתמודד עם המתחים הסותרים שבשליטת המדינה וצנזורה.