מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 נוצלה למלחמה חסרת תקדים של ישראל בעזה הנמשכת זה תשעה חודשים. מטרותיה מתבהרות בשטח, אולם ממשלת נתניהו מערפלת את כוונותיה האמיתיות ומדגישה את השבת החטופים והשבויים ואת עקירת האיום של תנועת חמאס באופן שימנע ממנה לחזור על מתקפה כזו בעתיד. לכן, ניתוח המטרות האמיתיות של המלחמה אינו יכול להישען על הצהרות אלא על שיטות הלחימה, היעדים המותקפים, אמצעי הלחימה וההשלכות הפוליטיות, הביטחוניות, החברתיות והכלכליות של המלחמה.
מתחילת המלחמה השתמשה ישראל בעוצמתה הצבאית כדי להסב לפלסטינים אבדות כבדות בנפש ככל הניתן, להחריב את יישוביהם ולהרוס את בתיהם. היא שללה מהם את כל מקורות הקיום, לרבות מים, חשמל, מזון, דלק, תרופות ומקלט. מטרתה ברורה ומוגדרת: להפוך את רצועת עזה למקום לא־ראוי לחיים ולדחוף את העזתים לעזוב אותה (יש המעריכים כי כ־200 אלף עזתים עזבו את הרצועה לאחר ששילמו סכומי עתק). כל זאת בזמן שהארגונים הפלסטיניים ממשיכים להילחם ולירות, וישראל אינה מצליחה לשחרר את שבוייה. אולם אין בסיס להשוואה בין מה שההתנגדות הצליחה לעשות לבין מה שחוללה ישראל ברצועת עזה ליותר משני מיליון פלסטינים שעולמם חרב, ואין להם לאן לחזור ביום שאחרי המלחמה.
בשיטת המלחמה שלה בעזה, ישראל מנסה להטיל אימה על הפלסטינים מן הנהר עד הים, להכפיפם לתכתיביה ולהיפטר לחלוטין מן הרעיון של מדינה פלסטינית, שלשיטתה תקום על חשבונה של ישראל כמדינה יהודית. זוהי האובססיה של נתניהו מאז עלותו לשלטון (1996) לאחר רצח רבין, דרך חוק הלאום (2018) וכלה ב־2022, אז החל לחתור להפיכתה של ישראל ממדינה ליברל־דמוקרטית עבור היהודים למדינת הלכה יהודית ולהכרעה סופית של השאלה הפלסטינית.
הרעיון של "היום שאחרי המלחמה" מתייחס למציאות השלטונית בלבד, ולכן הוא מתעתע. גם בהנחה שישראל תיסוג באופן חלקי או מלא מרצועת עזה, מה יישאר לפלסטינים לאחר המלחמה? הם יגלו שהרצועה הפכה לעיי חורבות איומים, בית הקברות הגדול בעולם. מקום שבו לאנשים אין מחסה, אין מקור פרנסה או צורכי קיום, והסיוע החיצוני מצליח לקיים בקושי את שארית הפליטה שזכתה לו.
החלופה הנבחרת תיקבע לא רק על פי תוצאותיה של המערכה הצבאית, אלא גם על בסיס המציאות שתותיר אחריה המלחמה: שני מיליון עזתים נזקקים ונעדרי צורכי קיום בסיסיים
לישראל מצידה יש תרחישים ברורים ליום שאחרי, והם מובאים במאמרו של אודי דקל הנשען על התוכנית שפרסם נתניהו בפברואר 2024: חופש פעולה מבצעי ללא הגבלת זמן, רצועת ביטחון בגבול עם ישראל, חסימת הגבול עם מצרים, שלטון אזרחי מקומי ומנוסה שאינו מזוהה עם "מדינות או עם גורמים תומכי טרור" והתנגדות להקמת מדינה פלסטינית באופן חד־צדדי או בניסוחו של נתניהו: "לא חמאסטן ולא פתחסטן". רון בן ישי הצביע על כך שנתניהו מעוניין בהפיכתה של עזה לישות נפרדת ומפורזת המחוברת במסדרון ימי לקפריסין ובמסדרון יבשתי למצרים, שניהם מפוקחים על ידי ישראל.
על פי המכון למחקרי ביטחון לאומי בישראל (INSS), אלה הן החלופות ל"יום שאחרי": ניתוק מוחלט של רצועת עזה מישראל וחסימת כל המעברים בין שני הצדדים; כיבוש הרצועה, שהייה ממושכת של הצבא הישראלי בתחומה וכינון מנהל אזרחי או ממשל צבאי; השבת הרצועה לשליטת הרשות הפלסטינית המחודשת – האפשרות המועדפת על ארצות הברית, על מדינות ערב ועל הקהילה הבין־לאומית; הפיכת הרצועה למחוז בפדרציה עם הרשות הפלסטינית, חיזוק הרשויות המקומיות ברצועה וניהול טכנוקרטי הכפוף לרשות הפלסטינית ומחויב להסכמים הקיימים; ממשלת אחדות פלסטינית משולבת או נתמכת על ידי פתח וחמאס; ורצועת עזה כיחידה טריטוריאלית נפרדת מהרשות הפלסטינית ומהגדה המערבית.
מהצד הישראלי, חלופות המקסימום הן כיבוש והתנחלויות, שליטה ישירה על עזה וניתוקה מהגדה המערבית. חלופות המינימום והאמצע נעות בין שליטה ביטחונית זמנית לבין תקופת מעבר שבסופה תהיה עזה חלק מהרשות הפלסטינית. החלופות הללו עולות בקנה אחד עם מדיניותה של ארה"ב, המבקשת שמלחמת עזה תייצר הסדרים אזוריים המאפשרים את שילובה של ישראל באזור, שיפור תדמיתה ומעמדה ושינוי מהותי במערכת היחסים בין מדינות ערב לישראל ואולי הקמתה של מדינה פלסטינית במתכונת המותאמת להסדרים הללו.
מתקפת השבעה באוקטובר לא התבססה על דוקטרינת התנגדות של הנכבש לכובש ולא על עקרונות מלחמתו של החלש בחזק או על מגוון האפשרויות להתנגדות עממית ארוכת טווח. היא נבעה מתפיסות אחרות, אפוקליפטיות, שנשענו על התערבות משמיים
החלופה הנבחרת תיקבע לא רק על פי תוצאותיה של המערכה הצבאית, אלא גם על בסיס המציאות שתותיר אחריה המלחמה: שני מיליון עזתים נזקקים ונעדרי צורכי קיום בסיסיים. יציבות, שיקום ופרנסה דורשים תנאי יסוד מדיניים, ביטחוניים וכלכליים. בעזה כבר נבנה מזח בפיקוח אמריקאי, וישראל הקימה רצועת ביטחון ברוחב של כקילומטר, שיחד עם ציר פילדלפי מקטינים את שטח הרצועה בכ־16%. ציר נצרים, גם הוא בשליטה ישראלית, מבתר את הרצועה בין הצפון לדרום, והמצור על עזה נמשך כשישראל שולטת על כל מה שנכנס לעזה, כולל כסף מזומן.
זהו ניתוח קר של המציאות, ואין תועלת במשאלות וברגשות. אינני מזלזל בלגיטימיות של הארגונים החמושים ובהקרבתם; ההתנגדות של פתח, חמאס, החזיתות וכל שם אחר תימשך על כל צורותיה כל עוד הכיבוש נמשך וכל עוד ישראל מתמידה באופייה הקולוניאלי, הגזעני והתוקפני. אולם מתקפת השבעה באוקטובר לא התבססה על דוקטרינת התנגדות של הנכבש לכובש ולא על עקרונות מלחמתו של החלש בחזק או על מגוון האפשרויות להתנגדות עממית ארוכת טווח. היא נבעה מתפיסות אחרות, אפוקליפטיות, שנשענו על התערבות משמיים, על אשליית התלכדות הזירות ועל הסיסמה "ניצחון או מות קדושים". היא נוהלה כמלחמה של צבא נגד צבא, ולכן היא מצדיקה עיון מחודש וביקורת. ההחלטה של הנהגת חמאס איננה ציווי אלוהי, בדיוק כשם שהבחירה של ההנהגה הפלסטינית ללכת להסכמי אוסלו (1993) הייתה ראויה לדין וחשבון. גם הם בשעתם דחו כל ביקורת בטענה שהם חפים מטעויות ופועלים לטובת האינטרסים של העם הפלסטיני.
עם כל ההערכה לעמידה האיתנה של לוחמי ההתנגדות והקרבתם, העובדה הברורה היא שהעם הפלסטיני הוא זה ששילם את המחיר הכבד בשל מתקפת חמאס, ולא חמאס עצמה, כפי שטענו מנהיגיה. הפלסטינים בעזה, אלה שתמכו בחמאס ואלה שלא, שילמו בחייהם, בבתיהם וברכושם.
מאג'ד כיאלי הוא חוקר, עיתונאי ופובליציסט פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ב־11 ביולי במגזין אל־מג'לה היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
