סדר חדש במדינות מערב אפריקה

בשנת 1991, לאחר נפילת הגוש הסובייטי, הודיע האינטלקטואל פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה". אירועים ימשיכו להתרחש, כמובן, ברמה לאומית ובין־לאומית, אך "ההיסטוריה" במובן של מאבק בין אידאולוגיות ובין חזונות פוליטיים הסתיימה. לאחר "כניעת" החזון המתחרה העיקרי שלה – הקומוניזם – נראה שהדמוקרטיה הליברלית ניצחה במלחמה. כעת, היו אמורות כל מדינות העולם להיות דמוקרטיות ליברליות. המעטות שהתמידו במרד, כמו עיראק של הדיקטטור סדאם חוסיין, יוותרו מבודדות מול קואליציות עולמיות של דמוקרטיות ליברליות, שיביסו אותן במהרה, וישיבו את הסדר הטוב ואת שיתוף הפעולה העולמי על כנו.

מדע המדינה, שבמובנים מסוימים חלק חזון זה, מצביע כיום על תופעה הפוכה בדיוק: "נסיגה דמוקרטית". באירופה כידוע כבר כמה מדינות "גלשו" אל עבר מה שאפשר אולי לכנות "דמוקרטיה לא־ליברלית" – חלקן גם עשו זאת באמצעים דמוקרטיים לכאורה, כמו שינויים חוקתיים. אבל בעצם, הרעיון של "קץ ההיסטוריה" היה פגום עוד בתחילתו – "דמוקרטיות" חדשות רבות התקשו להפוך למסגרות מדיניות אפקטיביות.

כך למשל, ברוסיה, בתוך זמן קצר, הידרדרה הדמוקרטיה הליברלית שירשה את ברית המועצות לאוליגרכיה מושחתת, שאותה חיסל רק שלטונו הרודני של ולדימיר פוטין. גם מדינות המערב היו רחוקות מלהיות יציבות מבפנים, וכעת, כפי שאנו רואים, מפלגות אנטי־ליברליות מובהקות צוברות בהן כוח רב יותר מבחירות לבחירות.

במערב אפריקה אפשר לומר שהמורשת הקולוניאלית עוד חיה וקיימת – ומי שמגלם אותה הוא האיחוד הכלכלי של מדינות מערב אפריקה שקם בעקבות הדה־קולוניזציה

אינטרסים זרים ונסיגה דמוקרטית במערב אפריקה

אזור נוסף שחווה ממש בימים אלו "נסיגה דמוקרטית" הוא אזור מערב אפריקה. כידוע, באזור זה כמעט כל המדינות הן מדינות פוסט־קולוניאליות שקיבלו עצמאות במחצית השנייה של המאה ה־20 ממדינות אירופה ובראשן צרפת, אנגליה ובלגיה. כשמדינות אלו עזבו את אפריקה, שהייתה כמעט כולה תחת שלטון קולוניאלי מערבי, הן הותירו אחריהן ברוב המקומות משטר שהיה אמור להיות דמוקרטי-ליברלי, כמו המשטרים שלהן.

כמעט בכל מקום באפריקה שמדרום לסהרה, חוו משטרים אלו בעיות חריפות – חלקן הידרדרו עד כדי ג'נוסייד ומלחמה כמו בקונגו וברואנדה, אך גם במקומות אחרים המצב לא היה בהכרח מעודד. במערב אפריקה אפשר לומר שהמורשת הקולוניאלית עוד חיה וקיימת – ומי שמגלם אותה הוא האיחוד הכלכלי של מדינות מערב אפריקה – (ECOWAS (The Economic Community of West African States, שקם בעקבות הדה־קולוניזציה, ואיחד את הקולוניות לשעבר באיחוד כלכלי וביצירת מרחב של חופש תנועה ועבודה (בדומה לאיחוד האירופי).

בקווי היסוד של ECOWAS נקבע שהחברות בו יישלטו על ידי משטר דמוקרטי-ליברלי קונסטיטוציוני, בדומה למדינות האם ביבשת אירופה, ושלאיחוד יש הזכות להתערב במקרה שתנאי זה יופר. אם אפשר לקרוא לכך מורשת קולוניאלית "חיובית", מבקרים מצביעים על מורשת קולוניאלית חיובית הרבה פחות: ECOWAS משתמש במטבע משותף – הפרנק האפריקאי, אך זה האחרון בעצם הוצמד לפרנק הצרפתי דאז, וגם כיום השער שלו נשלט על ידי צרפת. כך צרפת, שלה אינטרסים כלכליים רבים באזור, משמרת מידה לא־קטנה של ריבונות כלכלית עליו – לא בהכרח לטובת האינטרס של המדינות החברות ב־ECOWAS, ובצורה בלתי־דמוקרטית בעליל.

והינה לאחרונה שטף את האזור גל של הפיכות צבאיות – בורקינה פאסו, מאלי וניז'ר – שלוש מדינות באזור עברו הפיכות צבאיות מוצלחות בזו אחר זו בין השנים 2020 ל־2023. הפיכות אלו הדיחו את המשטר הדמוקרטי והצליחו לשמר את שלטונן. ECOWAS הטילה סנקציות על שלושת המשטרים, אך אלו כשלו – ואיום בהתערבות צבאית מצד ECOWAS בתמיכה צרפתית במהלך ההפיכה בניז'ר ב־2023 נכשל אומללות לאחר שבורקינה פאסו ומאלי הודיעו שיתמכו במשטר הניז'רי החדש במקרה של התערבות צבאית זרה. זאת במקביל לכך שניגריה, המדינה שלה הצבא הגדול ביותר ב־ECOWAS, נחלשה בעקבות איומים ביטחוניים פנימיים.

"המשאבים שלנו יישארו עבורנו": ברית אזורית שאיננה דמוקרטית

אבל ההשפעות של הפיכות אלו חרגו מן המישור הפנימי לאחר ששלוש המדינות קיימו ועידה בניאמיי בירת ניז'ר, והכריזו על פרישתן מ־ECOWAS ועל הקמת ברית אזורית חדשה בשם "ברית מדינות הסאהל". זאת רק יום אחד לפני פגישת ECOWAS בבירת ניגריה אבוג'ה, שנועדה לדון בדרכים להשבת שלוש הפורשות ל־ECOWAS. שלוש המדינות כבר פרשו מ־ECOWAS בינואר, אך כעת הכריזו סופית שאין בכוונתן לחזור – כך מדווחת העיתונאית נוסמות גבדאמוסי בניוזלטר אפריקה של מגזין Foreign Policy האמריקאי.

גבדאמוסי מצטטת את הגנרל עבד א־רחמן צ'יאני, שאמר בוועידה כי "העמים שלנו הפנו את הגב באופן סופי ל־ECOWAS". צ'יאני אף רמז בפברואר לכך שהמדינות יעזבו את הפרנק האפריקאי לטובת מטבע חדש ומשותף להן, מה שלטענתו הוא "צעד ראשון לחופש מהמורשת הקולוניזטורית".

באופן כללי, ביטלו המדינות את ההסכמים הצבאיים שלהן עם המערב, וחתמו במקום זאת על הסכמי הגנה ברוסיה

גם המנהיג של בורקינה פאסו הצטרף לרטוריקה זו כשטען ש"אפריקה סבלה וסובלת מאש האימפריאליסטים" וש"מערביים סבורים שאנחנו והעושר שלנו שייכים להם. הם חושבים שהם יכולים להמשיך להגיד לנו מה טוב לנו ולמדינות שלנו. התקופה הזו נגמרה – המשאבים שלנו יישארו עבורנו ועבור האוכלוסייה שלנו".

המדינות לא הסתפקו ברטוריקה אנטי־קולוניאלית. לפי גבדאמוסי, הן כפו על הכוחות המערביים שלהם בסיסים בשטחן לעזוב אותן. בהתחלה, דווקא שמרה ניז'ר על קשרים עם ארה"ב, למרות העוינות שלה כלפי מדינות מערביות אחרות, אולם היחסים עלו על שרטון. ארה"ב הודיעה לאחרונה שתסיים עד אוגוסט להסיג את כוחותיה מניז'ר – היכן שהשקיעה בבנייתם מאות מיליונים ב־2013 כדי להילחם בג'יהאדיסטים שהתמקמו באזור. באופן כללי, ביטלו המדינות את ההסכמים הצבאיים שלהן עם המערב, וחתמו במקום זאת על הסכמי הגנה ברוסיה.

גבדאמוסי מדגישה את הקשיים הכלכליים שיעמדו בפני המדינות העוזבות – השוק של ECOWAS שנסגר בפניהן הוא בגודל 702 מיליארד דולר. כיוון שמדובר בשלוש מדינות ללא מוצא לים, סגירת הגבולות עם שכנותיהן החברות ב־ECOWAS בעקבות הסנקציות מקשה עליהן לייבא ולייצא מוצרים וחומרי גלם.

בינתיים, ב־ECOWAS הזהירו שעזיבתן של שלוש הפורשות מסכנת את עתיד האיחוד כולו, ומנסים לנקוט צעדים להשבתן. בשירו דיאומאיה פאיה, נשיא סנגל והמנהיג הדמוקרטי הצעיר ביותר באפריקה, נבחר לעמוד בראש משלחת פיוס שתשכנע את המדינות להישאר באיחוד. פורמלית, יישארו המדינות חברות ב־ECOWAS לתקופה של עוד כשנה, ופאיה אמר שהוא מקווה שעד אז יושגו הבנות חדשות. מה שיקשה על פאיה כמובן הוא שככל שהמדינות יישארו באיחוד, יהיה עליהן לחץ לשוב למסגרת דמוקרטית.

מנגד, ראשי מדינות נוספים באיחוד, כמו נשיא טוגו פורה גנאסיגבה, בעצם ביצעו "הפיכות חוקתיות" כדי להישאר בשלטון – עובדה נוספת המאיימת על הלגיטימיות של ECOWAS כאיחוד של מדינות דמוקרטיות.

רפורמה חוקתית שביטלה את הגבלת מספר הכהונות אפשרה לגנאסיגבה להתחרות שוב בבחירות. לאחר מכן שינתה ממשלתו את החוקה: היא אפשרה לגנאסיגבה להפוך לשליט בלתי-מעורער, הפעם כראש ממשלה במקום כנשיא

ההגדרה המטושטשת למשטר דמוקרטי

כתבה נוספת ב־Foreign Policy מאת החוקרת המומחית לענייני אפריקה ג'סיקה מודי, הדגישה נקודה אחרונה זו – לדעת מודי, הכשלים העמוקים של הדמוקרטיות ב־ECOWAS הובילו לשורה של "הפיכות חוקתיות" לא־פופולריות. ECOWAS בתורו כשל בהתמודדות עם הפיכות אלו, והתנהג אל השליטים המושחתים בסלחנות – מה שערער על התמיכה שלו בדמוקרטיה. עובדה זאת בשילוב העובדה שהדמוקרטיות של האזור היו כושלות בעצמן, יצרה קרקע נוחה להפיכות צבאיות, כמו הגל שהתרחש בשלוש המדינות הפורשות.

המקרה של סנגל של בשירו פאיה נראֶה דומה. השליט הקודם מאקי סאלי ניסה להפעיל מניפולציות כדי להימנע מקביעת תאריך לבחירות. ECOWAS הגיבה בחולשה, ורק המליצה על קביעת תאריך לבחירות בקרוב, אך למזלה של הדמוקרטיה הסנגלית, עמד בית המשפט החוקתי שלה בפרץ, והורה לסאלי לקבוע תאריך לבחירות, שבהן ניצח פאיה – מנהיג האופוזיציה, שבעצמו שוחרר מהכלא רק ימים ספורים לפני כן, תוך שהוא מביס את המועמד של סאלי.

מודי מונה שורה של מקרים דומים שהסתיימו בתוצאות גרועות יותר עבור הדמוקרטיות שבאזור. המקרה של רפובליקת טוגו נראה פרדיגמטי – גנאסיגבה הנשיא העביר רפורמה חוקתית שביטלה את הגבלת מספר הכהונות ואפשרה לגנאסיגבה להתחרות שוב בבחירות. לאחר מכן, זמן קצר לפני הבחירות לפרלמנט, שינתה ממשלתו את החוקה: היא העבירה את טוגו ממשטר נשיאותי למשטר פרלמנטרי, ביטלה את זכות הבחירה הכללית ואפשרה לגנאסיגבה להפוך לשליט בלתי־מעורער, הפעם כראש ממשלה במקום כנשיא.

על אף ששינוי חוקתי זמן כה קצר לפני הבחירות מנוגד לתקנון ECOWAS, לא עשה האיחוד כמעט דבר. מקרים דומים אירעו גם בבֶּנין, בגיניאה ובחוף השנהב – שם הצליחו שלושת השליטים להאריך את שלטונם באמצעות "הפיכות חוקתיות", שלעיתים לוו בסכסוך פנימי קשה.

מודי מאשימה בין השאר את העובדה שעל אף של־ECOWAS יש פרוטוקול פרוצדורלי די מחייב עבור החברות בה, היא נוטה להכיר בפועל בכל שליט שנבחר בבחירות כלליות, גם אם ישנם פגמים כבדים בתהליך או אם השליט הגיע מלכתחילה לשלטון באופן בלתי־לגיטימי. גנאסיגבה למשל לא רק שהנהיג הפיכה חוקתית, אלא הגיע בפועל לשלטון לאחר מעין הפיכה שהובילה למהומות כבדות כנגד שלטונו. למרות זאת, לאחר שנבחר, הכריזה ECOWAS על הבחירות כחופשיות וקיבלה אותו כחבר מלא.

אי-אמון בדמוקרטיה

הכישלון של ECOWAS להתמודד עם ההפיכות החוקתיות החליש מאוד את הלגיטימיות שלו בהתמודדות עם הפיכות צבאיות – שכלפיהן, כפי שראינו, דווקא ניסה האיחוד לפעול בחריפות. מודי סבורה שבשל הפגמים העמוקים של הדמוקרטיות האפריקאיות לאחר שנים של בחירות פגומות ושליטים אוטוריטריים למחצה, לאנשים באפריקה אין אמון בדמוקרטיה וביכולת שלה לשנות את חייהם לטובה – כך שההפיכות הצבאיות הן כשלעצמן פופולריות למדי.

המקרה הסימבולי ביותר הוא גיניאה – שם שליט שביצע "הפיכה חוקתית" הודח ב־2021 בהפיכה צבאית, שהתקבלה בחגיגות ברחובות המדינה. דווקא בשלוש המדינות הפורשות לא התבצעה הפיכה חוקתית שכזו לפני ההפיכה הצבאית, אולם, מודי מטעימה, ברור שהיחלשות הדמוקרטיה באזור וחוסר התגובה שהיא נתקלה בה, כנראה עודדו את הקושרים. כאמור, ההתנגדות של ECOWAS להפיכות הצבאיות הפופולריות במדינות אלו נראתה מגוחכת לאחר חוסר הפעולה שלה בתגובה להפיכות חוקתיות בלתי־פופולריות.

על אף של־ECOWAS יש פרוטוקול פרוצדורלי די מחייב עבור החברות בה, היא נוטה להכיר בפועל בכל שליט שנבחר בבחירות כלליות, גם אם ישנם פגמים כבדים בתהליך

אל מול הלחצים של ECOWAS, שנתפסו כחסרי שיניים, קבעו השלטונות הצבאיים שוב ושוב תאריכים חדשים לבחירות ודחו אותם. במאלי השלטון כנראה עתיד לדחות את הבחירות בחמש שנים, על אף ש־ECOWAS כבר הסירה את הסנקציות שלה במה שמודי מתארת כצעד נואש לשכנע את החונטה השליטה במדינה לחזור לשלטון דמוקרטי.

כבר ראינו לעיל מדוע נעשו מאמצי ECOWAS עד כה – התוכניות לפלישה צבאית ניגרית נגנזו אל מול ברית ההגנה ההדדית בין שלוש הפורשות, והן הכריזו על פרישה סופית מהאיחוד ועל הקמה של "ברית מדינות הסאהל" כאלטרנטיבה. למרות זאת, מודי סבורה שבחירתו של פאיה לאחר סיכול ההפיכה החוקתית בסנגל מבשרת תקווה חדשה לדמוקרטיה באזור מערב אפריקה ולעתידה של ECOWAS.

פאיה הפופולרי הכריז שהוא נחוש להחזיר את הפורשות ל־ECOWAS. כדי ששיקום האיחוד יצליח, מודי סבורה שעליו להתרגל למציאות החדשה והמעורערת שלו ושל הדמוקרטיה באזור. למרות זאת, לדעת מודי, השרידות של ECOWAS בעתיד תלויה בכך שהוא יפסיק להיות סלחני למניפולציות ולהפיכות חוקתיות המבקשות לערער על הדמוקרטיה. אפשר להעיר שלא ברור כיצד האיחוד אמור לאכוף זאת אם הוא אכן יקבל מציאות שבה חלק גדול מן החברות בו נשלטות על ידי חונטות צבאיות בלתי־דמוקרטיות בעליל.

על מה מתבססת ברית הסאהל? פרשנות באל-ג'זירה

גם במדיה הערבית, עוררו ההתפתחויות באזור מערב אפריקה עניין. מן הסתם, הדבר איננו מפתיע – ניז'ר ומאלי גובלות מדרום באלג'יריה ובלוב, ורוב גדול של האוכלוסייה בשלוש המדינות הפורשות הוא מוסלמי. יותר מכך, האזור חולק מורשת קולוניאלית עם חלק גדול מן העולם הערבי וכן את הצורך להתמודד עם ההתערבות של מדינות המערב ועם האינטרסים שלהן כיום באזור.

מאמר של מומחה ניגרי חכים נג'ם א־דין באתר של רשת אל־ג'זירה הקטרית, מבקש לסכם את תמונת המצב האסטרטגית של ברית הסאהל המתהווה עבור קוראי הערבית.

ראשית, נג'ם א־דין סוקר את המוטיבציות להקמת הברית. הראשונה שבהן היא האיומים והלחצים המקומיים, האזוריים והעולמיים. הללו התבטאו קודם כול בלחצים של ECOWAS, החל בסנקציות ועד איומי פלישה. אלו האחרונים הובילו כזכור להסכם הגנה הדדי בין שלוש המדינות.

אך ישנם גורמים נוספים – המדינות חולקות מאפיינים דומים רבים. כך למשל, גודל האוכלוסייה שלהן דומה (24 מיליון במאלי, 23 בבורקינה פאסו, ו־28 מיליון בניז'ר); הן כולן דוברות צרפתית, היו בעבר קולוניות צרפתיות, ובכולן התגברה לאחרונה העוינות כלפי צרפת; והן חולקות משולש גבולות. המורשת המשותפת התבטאה בין השאר בכך שבכינוס שבו הוכרז על הקמת הברית, שלושת ראשי המדינות הדגישו את החשיבות של חיזוק השפות המקומיות על פני הצרפתית הקולוניאלית.

האיחוד החדש יכול גם להאיץ פיתוח כלכלי בשלוש המדינות הפורשות על ידי משיכת השקעות בשיתוף פעולה בין המדינות. הן יכולות גם לעודד סחר ולהיפתח לשווקים חדשים

למדינות הללו יש גם אופי כלכלי דומה: שלושתן ללא מוצא לים, והן סובלות מסנקציות של ECOWAS בעקבות פרישתן, שמכבידות עליהן כאמור מכיוון שאין להן גישה לנמלים; ולבסוף, כולן עומדות בפני קשיים כלכליים וחברתיים דומים, ובכלל זה משברים בגישה של האוכלוסייה למשאבים בסיסיים כמו חינוך ובריאות ואחוזי עוני ואבטלה גבוהים. בשל כך, האפשרות שלהן לפתח את כלכלתן תלויה בשיתוף פעולה הדדי ביניהן.

המדינות הפורשות חולקות גם בעיות אחרות – ביטחוניות, האופייניות לאזור הסאהל שבו הן נמצאות. למעשה, הבעיות הביטחוניות הללו שיחקו תפקיד מרכזי בגל ההפיכות הצבאיות, בייחוד במאלי ובבורקינה פאסו. בעיות אלו כוללות קבוצות חמושות קיצוניות, הברחות נשק וסמים וסכסוכים פנימיים בין קבוצות. לבסוף, הן גם חולקות אידאולוגיה פוליטית – שלטון צבאי והיומרה להשתחרר משלטון מערבי.

מהן האפשרויות העומדות בפני הברית החדשה, שהפכה כעת לקונפדרציה? לדעתו של נג'ם א־דין, הקונפדרציה יכולה להיות אלטרנטיבה ל־ECOWAS עבור מדינות אחרות החברות באיחוד שירצו לעזוב אותו. נוסף על כך, היא יכולה לשמש גם חזית מאוחדת ברמה הבין־לאומית. בשל החשיבות הגאו־פוליטית של אזור הסאהל, הקול המאוחד של שלוש המדינות יכול להפוך לכוח משפיע בעניינים אפריקאיים ואולי אף עולמיים.

כך הברית יכולה לשמש אלטרנטיבה ל־ECOWAS גם בנושא פתרונות לבעיות היבשת כמו ביטחון ופיתוח ואף ליצור בריתות עם גורמים מחוץ ל־ECOWAS ומחוץ למערב. לדעת נג'ם א־דין, האיחוד החדש יכול גם להאיץ פיתוח כלכלי בשלוש המדינות הפורשות על ידי משיכת השקעות בשיתוף פעולה בין המדינות. הן יכולות גם לעודד סחר ולהיפתח לשווקים חדשים על ידי יצירת הסכמי סחר בין המדינות. המדינות יכולות לנצל את משאבי הטבע הקיימים בהן ולהשתמש בכוח הכלכלי הנגזר מהם כדי להנפיק מטבע אלטרנטיבי לפרנק האפריקאי ואולי אף להקים בנק השקעות מאוחד. לבסוף, הן יכולות גם לשתף פעולה בעניינים ביטחוניים ולשתף ביניהן ניסיון שצברו.

הבעיות והאתגרים של הקונפדרציה החדשה

עם זאת, מובן שישנם אתגרים רבים שהקונפדרציה החדשה עומדת בפניהם. הראשון הוא בעיה של לגיטימיות חוקית, מפני שבאופן עקרוני, המשטרים הצבאיים שהם מקימי הקונפדרציה נחשבים רק משטרי מעבר בדרך לממשלות דמוקרטיות (אם כי לא ברור שהדבר נכון בפועל, מן הסתם), ועל כן אין להם סמכות לקבל החלטות הנוגעות לשינוי של מבנה המשטר במדינה.

גם המצב הפנימי במדינות הקונפדרציה עלול להקשות את האיחוד – הן סובלות מפשע מאורגן ומפעילות של קבוצות ג'יהאדיסטיות, אבל גם ממיעוט משאבים וממדבור, העשויים לגרום לקריסה פנימית

הבעיה אינה רק עקרונית: אפשר לשער שבשנים הקרובות יסבלו המשטרים הצבאיים מבעיות לגיטימציה בקרב העם והחברה האזרחית; במאלי, כבר החל המשטר לעצור מבקרים ומתנגדי משטר ולהשתיק את האופוזיציה. הניסיון גם מראה שמשטרים הנשענים רק על כוח צבאי מתקשים להוציא לפועל יוזמות מרחיקות לכת כמו קונפדרציות, הדורשות שיתוף פעולה בכל הרמות (אזרחית, כלכלית, תשתיתית וכו') ולא רק הצבאית.

נג'ם א־דין גם מציין שמדינות שהיו עשויות לעזוב גם הן את ECOWAS ולהצטרף לקונפדרציה החדשה לא עשו זאת – הראשונה שבהן היא גיניאה, שבה גם הייתה הפיכה צבאית כפי שצוין לעיל, והשנייה היא סנגל, שהיו שחשבו שתפרוש מ־ECOWAS ותצטרף לאיחוד החדש לאחר ניצחון האופוזיציה של פאיה בבחירות. במקום זאת, כפי שראינו, בחר פאיה לתמוך דווקא במסגרת הוותיקה של ECOWAS.

גם המצב הפנימי במדינות הקונפדרציה עלול להקשות את האיחוד – הן סובלות מפשע מאורגן ומפעילות של קבוצות ג'יהאדיסטיות, אבל גם ממיעוט משאבים וממדבור, העשויים לגרום לקריסה פנימית. נוסף על כך, אחד הדברים שתרמו ליציבות של ECOWAS היה החברות של כלכלות מערב אפריקאיות גדולות ויציבות – כמו ניגריה, חוף השנהב וגאנה, שאף לא אחת מהן בקונפדרציה החדשה – לצד שלוש המדינות העניות יחסית במשאבים שחברות בה.

ECOWAS גם עשויה לסגור את הגבולות בפני אזרחי הקונפדרציה – מה שיגרום ללחץ פנימי על הממשלות הצבאיות. ברמה האזורית, מדינות הקונפדרציה ייאלצו למצוא דרך לשתף פעולה עם ECOWAS – גם כדי לקדם פרויקטים כלכליים משותפים, וגם כי אין להן מוצא לים. כך למשל, ניז'ר כבר נאלצה לתקשר עם בנין לאחר שזו האחרונה סגרה בפניה את הנמלים שלה.

מצד שני, מדינות הקונפדרציה עשויות לחשוד בכל צעד פיוס שנעשה בין אחת מהן לבין מדינות החברות ב־ECOWAS כניסיון "לפתות" את המדינה לצאת מן הברית. באותה מידה, המדינות גם חושדות בהתערבות זרה, בייחוד של צרפת ושל ארה"ב – התערבות כזו עשויה לכלול פיתויים כלכליים לחזרה לאיחוד מפני שכל שלוש המדינות הללו זקוקות לכסף באופן דחוף. אם אחת המדינות תסכים לעסקה עם גורם זר שכזה לצורך מימון, הדבר עשוי להעצים את המתחים בין המדינות.

בכנס דובר על הקמת קונפדרציה ריבונית, כולל פרלמנט משותף, מטבע משותף ובנק אזורי, אך גם על פתיחת השערים בפני מצטרפים חדשים אפשריים לקונפדרציה

אל-מיאדין: ברית הסאהל כצעד אנטי-קולוניאלי

לבסוף, מאמרו של סלים בוזידי באתר אל־מיאדין, עיתון לבנוני המקורב לחזבאללה, מנסה לקרוא את המהלך של הפרישה כביטוי אמיתי לאידאולוגיה אנטי־קולוניאלית. לדעתו, מדובר בצעד היסטורי ברמה האזורית והעולמית.

בוזידי עומד על ההתערבות המערבית המתמדת באזור במהלך המחצית השנייה של המאה שעברה, כולל מעורבות בהפיכות צבאיות. הוא גם מאשים את מדינות ECOWAS שביקשו לשתף פעולה עם צרפת במהלך הצבאי שנועד להחזיר למקומו את נשיא ניז'ר הקודם לאחר ההפיכה בשנה שעברה, ומשבח את מאלי ואת בורקינה פאסו על כך שהברית הצבאית שכרתו עם ניז'ר מנעה פלישה זו.

בוזידי עומד גם על הפניית הגב של הקונפדרציה החדשה למערב ועל הפנייה שלה לרוסיה – מהלך שהוא רואה כהמשך של התמיכה ההיסטורית של ברה"מ במאה ה־20 בתנועות האנטי־קולוניאליות באפריקה. למרות זאת, הוא מכחיש שהמעורבות הרוסית היא מה שעומד מאחורי ההתנגדות הנחרצת של המדינות להתערבות הצרפתית. לדעתו, מדובר בפרי של התפתחות עמוקה באזור, שהולידה התנגדות נחרצת לקולוניאליזם המערבי ולסבל שהוא יוצר לתושבי האזור. לדעתו, רוסיה ניצלה את ההזדמנות והשתלבה ברגע אסטרטגי זה, ולא יצרה אותו.

בוזידי טוען שהמהלך הנחרץ של שלוש המדינות בכנס שקיימו בניאמה מעיד על כך שהוא פרי של דוקטרינה מדינית חדשה, ולא רק יישור קו דיפלומטי שטחי – שכן בכנס דובר על הקמת קונפדרציה ריבונית, כולל פרלמנט משותף, מטבע משותף ובנק אזורי, אך גם על פתיחת השערים בפני מצטרפים חדשים אפשריים לקונפדרציה – מה שמעיד על כך שהיא מנסה להעמיד אלטרנטיבה ל־ECOWAS. בוזידי טוען שמהלך זה אף מאיים על המשטרים של המדינות הנותרות ב־ECOWAS, שכעת יחששו מפני הפיכה של גורמים המבקשים להצטרף לקונפדרציה החדשה.

העובדה ש־ECOWAS אינו מתערב בכל "הפיכה חוקתית" באזור נובעת מן הסתם ממגבלות הכוח שלו ולא רק מחוסר רצון טוב

אפשר לסכם ולומר שהדעות המוצגות כאן מבטאות שלוש נקודות מבט – זו של הממסד המערבי-ליברלי, זו של הממסד האפריקאי ועמדה אנטי־קולוניאלית, התומכת בפורשים. שלוש העמדות קוראות את הנתונים בצורות שונות מאוד –

העמדה המערבית תומכת בבירור ב־ECOWAS ובשאיפות הדמוקרטיות-ליברליות שהוא מייצג, ומבקרת בעיקר את חוסר יכולתו לעשות בדיוק את מה שפוקויאמה ציפה – להיות איחוד של מדינות ליברליות ש"יישר" כל משטר שימרוד בנורמות אלו. אפשר לראות עד כמה עמדה זו בעייתית – הרי העובדה ש־ECOWAS אינו מתערב בכל "הפיכה חוקתית" באזור נובעת מן הסתם ממגבלות הכוח שלו ולא רק מחוסר רצון טוב.

לעומת זאת, העמדה המנוגדת – זו של בוזידי – קוראת את הדבר הפוך לחלוטין – "קץ ההיסטוריה" מופיע אצלה ככפייה מערבית חיצונית, שבה המערב כופה לא רק את ערכיו אלא גם את האינטרסים שלו על המדינות האפריקאיות. גם כאן, מן הסתם, ישנה בעייתיות – קשה לומר שמשטר של חונטה צבאית מייצג שאיפות מהפכניות לחופש. כפי שנג'ם א־דין רומז, אומנם האיחוד החדש לא נידון מראש לכישלון גמור, אבל הוא סובל מבעיית לגיטימציה קשה, ורק העתיד יראה כיצד הוא יתמודד איתה.