איך מכבים טבעת אש? ישראל, איראן והנבואה שמגשימה את עצמה

אחת הפרשנויות המקובלות להצגת מצבה האסטרטגי של ישראל בשנה האחרונה נשענת על ההנחה שהמדינה נמצאת למעשה במלחמה אזורית בניצוחה של איראן. מטרתה של איראן היא להשמיד את ישראל, ולשם כך היא מפעילה תמנון רב־זרועות שראשו בטהראן וזרועותיו מתפרשות בכל האזור: חמאס הסוני בעזה, מיליציות שיעיות בעיראק, החות'ים בתימן ומעל לכול חזבאללה בלבנון.

כל אלה מקיפים את ישראל במה שמכונה בישראל "טבעת אש", מונח שטבע לכאורה קאסם סולימאני, המפקד של כוח קודס שהיה ממונה על הפעילות האיראנית באזור ונהרג בהתנקשות אמריקאית בבגדד בינואר 2020.

בין אם סולימאני עצמו השתמש במושג "טבעת אש" ובין אם לאו, משמעותו היא שהמלחמה נגד חמאס בעזה היא רק החלק הראשון במלחמה אזורית על עצם קיומה של ישראל. נרטיב "טבעת האש" נחשב אם כן לאזהרה ריאליסטית בדבר הכוחות האמיתיים הרוחשים באזור. אולם למעשה זהו נרטיב מסוכן לא רק משום שהוא מדבר רק על היבט צדדי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני — היחסים האזוריים — והופך אותו לעיקר, אלא שבאופן פרדוקסלי הוא הולך ומתחוור כנבואה שמגשימה את עצמה.

בטור השבוע ננסה להסביר ראשית למה נרטיב האש נקלט היטב בשיח הישראלי, ולאחר מכן נתמקד באינטרסים, באידאולוגיה ובמאפיינים של המשטר ושל החברה באיראן. איראן וישראל, כך אנחנו טוענים, הן שתי מדינות שהמלחמה המתנהלת ביניהן "בחוץ" היא רק מטרה משנית עבורן. אין הכוונה כאן שהאיום ההדדי דמיוני, אלא שעבור שתי המדינות המלחמה החיצונית היא עניין משני לעומת העניין האסטרטגי באמת שהוא שימור המשטר. איראן מחזיקה ב"טבעת האש" משום שהיא חוששת מערעור המשטר שלה על ידי ארצות הברית וישראל, ואילו ישראל תחת נתניהו שִדרגה את העימות עם איראן לכדי איום קיומי כדי לשמר את משטר הכיבוש בגדה ובעזה.

הרעיון שהפלסטינים נטולי ההגנה הם למעשה כיסוי דק לאויב אימתני שאורב לישראל כדי לחסל אותה נועד לספק עזוז אידאולוגי לישראלים שעייפו מהכיבוש ופקפקו בצדקתו ובתועלתו, וכמובן לשכנע את הצופים במערב

טבעת אש: כוחו של נרטיב

מבחינה אידאולוגית, הכוח של נרטיב טבעת האש נובע דווקא מההצדקה שהוא מספק בשיח הישראלי הלא־ימני למאפיין היסודי של היחסים בין ישראל לפלסטינים, כלומר המשך העליונות היהודית בכלל ובפרט הכיבוש בגדה המערבית ועכשיו שוב בעזה.

חשוב להבהיר שהיחסים בין ישראל לפלסטינים אינם "מלחמה" ברוב המובנים המקובלים אלא שלטון כיבוש צבאי על אוכלוסייה אזרחית. גם מתקפת ה־7.10 עם כל אכזריותה ותחכומה רק מוכיחה את הטענה הזו: חמאס היה יכול להוציא לפועל פעולת טרור אחת רחבת היקף, שהייתה הימור על כל הקופה. במסגרת מתקפה זו הוקרב "צבא" הגרילה הפלסטיני, ואיתו כל אוכלוסיית עזה, על מזבח החזרת הסוגיה הפלסטינית אל השולחן העולמי. למשך 12 שעות בערך, ביום שבת אחד, מילאו הפלסטינים את תפקיד היפנים בפרל הרבור, אבל מייד אחר כך הושבו על כנם פערי הכוח העצומים בין ישראל לבין חמאס.

יחסי הכוח הלא־שוויוניים הללו, שבעיתות של מתיחות צבאית מכונים בשיח הישראלי "מלחמה", הציבו לאורך שנים ארוכות את ישראל בבעיה: משטר הכיבוש פילג את החברה הישראלית, החליש את צה"ל ודרדר את מעמדה של ישראל בעולם. נרטיב טבעת האש קסם לרבים משום שהוא העניק מסגרת מכובדת לדיכוי המתמשך של הפלסטינים החלשים. בנימין נתניהו לא המציא את הסיפור הזה לבדו, אבל אין פלא שברבות השנים הוא הפך להיות מספרו המשכנע ביותר. הרעיון שהפלסטינים נטולי ההגנה הם למעשה כיסוי דק לאויב אימתני שאורב לישראל כדי לחסל אותה – "זה נשק אטומי שהם יטילו פה על כולנו", כפי שאמר נתניהו נרגשות לאלחנן דנינו – נועד לספק עזוז אידאולוגי לישראלים שעייפו מהכיבוש ופקפקו בצדקתו ובתועלתו, וכמובן לשכנע את הצופים במערב.

חלק מהמסכות שנקרעו בשנה האחרונה קשורות לתחושת האיום הישראלית: המלחמה בעזה הוכיחה שלנתניהו ולימין בכלל אין עניין של ממש בגרעין האיראני וכי היה זה סיפור כיסוי, שהמטרה העיקרית שלו הייתה שימור משטר הכיבוש על הפלסטינים. אילולי זה היה המצב, הייתה ישראל צריכה לעשות היום כל שביכולתה כדי לעצור את המלחמה בעזה השוחקת את עוצמתה הצבאית, הכלכלית והמדינית ואת לכידותה החברתית, ולהתכונן לבאות.

נרטיב טבעת האש הוא נקודת מפגש נוחה לימין האידאולוגי ולמיליטריזם הישראלי המחפש אויבים כדי להצדיק את קיומו

אלא שנתניהו שכח מהגרעין האיראני ועבר לדבר על ציר פילדלפי. כדי לפתור את הדילמה, תומכי המלחמה מסבירים שמה שמתרחש בעזה איננו כתישה של הפלסטינים הנצורים אלא למעשה מלחמה נגד איראן.

האופוזיציה הישראלית מצידה, כמו שקורה לעיתים למי שנפל בפח, עדיין רוצה להאמין בהשקעה הכושלת באיום האיראני, אף על פי שהנוכל כבר ברח עם הכסף. דוגמה לכך אפשר היה למצוא במסיבת העיתונאים האחרונה של בני גנץ, שבה שוב פיגר אחרי נתניהו והסביר ש"האיום הקיומי" הוא ציר הרשע ולא פילדלפי. דבריו מלמדים שנרטיב טבעת האש הוא נקודת מפגש נוחה לימין האידאולוגי ולמיליטריזם הישראלי המחפש אויבים כדי להצדיק את קיומו. אולם גנץ לא ער לכך שאזהרה מתמדת מפני איומים קיומיים הופכת להיות איום קיומי בפני עצמו, ואיראן היא מעצמה של ממש. היא מונה תשעים מיליון אזרחים, וברשותה תעשיית נשק אפקטיבית שמתבססת על הון אנושי עצום. סביר להניח שאקזיטים ישראליים רבים בתחום הסייבר נולדו תוך כדי מלחמה בהאקרים של משמרות המהפכה.

הדוגמה המובהקת למפגש האינטרסים הפנים־ישראלי הזה מגולמת בדמותו של רב־המרגלים יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, שאחראי למבצעים דמיוניים, ביניהם מכונת ירייה המופעלת בשלט רחוק שהצליחה להתנקש בראש תוכנית הגרעין האיראנית מוחסן פאחריזדה. הצלחתו המיוחצנת של כהן בתחום המבצעים החשאיים העניקה לו קריירה מפנקת במגזר הפרטי וסימנה אותו כפוליטיקאי מצליח לעתיד, יורשו המיועד של נתניהו. אולם מראייניו הרבים בתקשורת נמנעים מלשאול אותו על התועלת בקמפיין ההתנקשויות שניהל על רקע העובדה שאיראן קרובה לפצצה הגרעינית יותר מאי פעם.

כאן המקום להסביר מהי איראן של היום, למה אי־אפשר לעצור את תוכנית הגרעין שלה באמצעות התנקשויות, במה היא מעוניינת יותר מאשר להשמיד את ישראל, ומדוע פאניקת ההשמדה שנתניהו מעורר הולכת ומתבררת כאחת הסכנות הגדולות הרובצות לפתחה של ישראל.

מה רוצה מעצמה אזורית

מי שהקשיב רק לבנימין נתניהו במשך חמש עשרה השנים האחרונות היה יכול לקבל את הרושם שאיראן מעוניינת לפתח פצצת אטום כדי להשליך אותה ברבות הימים על המדינה היהודית. ההיסטוריה הממשית של תוכנית הגרעין האיראנית, לעומת זאת, קשורה בראש ובראשונה ליציבות המשטר הפוסט־מהפכני.

לאיראן הייתה תוכנית גרעין אזרחית עוד לפני המהפכה של 1979, אך כאשר כבש הממסד הדתי את השלטון, הוא הקפיא אותה כסמל לשחיתותו של משטר השאה החילוני והמתמערב. האיראנים החלו להתעניין מחדש בגרעין למטרות אזרחיות בשלהי שנות השמונים כניסיון להגיע לשיווי משקל עם אויבתם עיראק, שמולה היו שרויים במלחמה לאורך שמונה שנים.

ההכנות להתקפה האמריקאית על עיראק, וקודם לכן הפלישה לאפגניסטן השכנה גם היא, איימו להקיף את איראן בטבעת אש אמריקאית, וסיפקו את ההצדקה המרכזית עבור המשטר להתחיל ולפזר רמזים על קיומה של תוכנית גרעין

כמו שמסבירים חוקרי איראן כמו ריי טאקיי (Takey) או שאראם שובין (Chubin), התפנית החדה במדיניות הגרעין החלה בקיץ של 2002, כאשר ב־14 באוגוסט דיווחו גורמי אופוזיציה לסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן מחזיקה ברשותה מפעל סודי להעשרת אורניום בנתאנז, נוסף על כור הידוע בבושהר (לכרונולוגיה המדויקת ראו אצל שובין עמ' 20-16). העיתוי של האצת תוכנית הגרעין בקיץ 2002 נבע כפי הנראה מההכנות לפלישתן של ארצות הברית והקואליציה הבין־לאומית לעיראק.

ההכנות להתקפה האמריקאית על השכנה הערבית הקרובה והחזקה, וקודם לכן הפלישה הקודמת לאפגניסטן השכנה גם היא, איימו להקיף את איראן בטבעת אש אמריקאית, וסיפקו את ההצדקה המרכזית עבור המשטר האיראני להתחיל ולפזר רמזים על קיומה של תוכנית גרעין לצרכים צבאיים. יש לציין שבנימין נתניהו תמך באופן נלהב בפלישה האמריקאית לעיראק, שבין יתר נזקיה גרמה לבסוף להתחזקות חסרת התקדים הנוכחית של איראן באזור.

מאז המידע הראשוני על העשרת אורניום ויתר התהליכים הנחוצים לייצור פצצה, הפכה התוכנית האיראנית להיות כלי קיבול למטרות אסטרטגיות שונות. ההתפתחות החשובה ביותר באשר לתפקידה של תוכנית הגרעין באסטרטגיה האיראנית קשורה להדיפה של משטר הסנקציות שהטילה הקהילה הבין־לאומית על המדינה מאז המהפכה ב־1979.

עמיתנו פרופ' ליאור שטרנפלד, מומחה לאיראן מאוניברסיטת מדינת פנסילבניה, ערך לאחרונה ריאיון עם קבוצת חוקרים שבחנו את השפעתן של הסנקציות בנות 45 השנים. העיצומים, כך עולה מהמחקר, אומנם שיבשו את יחסי המסחר התקינים של הרפובליקה האסלאמית עם המערב, אך מעולם לא תרמו באופן המקווה להתמוטטות המשטר או אפילו לתזוזה פוליטית לכיוון הליברלי. תחת זאת, הן חיזקו את הגורמים השמרניים כמו משמרות המהפכה, שהפכו להיות מעין מונופול פרוטקציוניסטי ששולט בכלכלת המדינה.

הסנקציות החלו עם הקפאת נכסים איראניים בארצות הברית ב־1980 בתגובה ללקיחתם בשבי של דיפלומטים אמריקאים על ידי המשטר האיראני בסוף 1979, ומאז הן ממשיכות ללא הפסקה. כיום כאשר המשטר האסלאמי חושש פחות מהפלתו מבחוץ, הסף הגרעיני שבו הוא שרוי זה שני עשורים הוא גם השוט וגם הגזר שהוא מניח על השולחן בבואו לנהל משא ומתן על הסרת הסנקציות.

זו הייתה מהותו של הסכם הגרעין בין ארצות הברית וחברות מועצת הביטחון לבין איראן ב־2015: עיכוב איראני בהעשרת אורניום והסכמה לפיקוח של סוכנות הגרעין הבין־לאומית לתקופה של עשר עד חמש עשרה שנה תמורת הסרת הגבלות כלכליות (על ההסכם כתבנו בהרחבה בזמנו כאן, כאן וכאן). במילים אחרות, ככל שאיראן מתרחקת מפצצה כך היא זוכה ליותר קשרים עם העולם.

בניגוד לאווירת הפאניקה שנתניהו יוצר, איראן היא מראש מדינה במצור, שהתחיל עשרים שנה בערך לפני שהחלה להעשיר אורניום. נתניהו הוא זה שגרם ליציאתה של ארצות הברית מהסכם הגרעין ב־2018, בתואנה הידועה שאי־אפשר לעשות הסכם עם מדינה שמבקשת להשמיד את ישראל. הוא עשה זאת בניגוד לעמדת הממסד הצבאי–ביטחוני בישראל, שראה בהסכם הגרעין רע הכרחי שיספק לישראל מרחב נשימה נחוץ להיערכות לאיראן כמדינת סף.

האם איראן רוצה להשמיד את ישראל? ב־2017 הניחו משמרות המהפכה במרכז טהראן שעון הסופר את הזמן עד לסופה ב־2040. אבל אם בוחנים פרובוקציה זו מעט יותר לעומק, מתברר שהיא דומה באופן לא־מבוטל ליחסה של איראן לעצם הרעיון של נשק גרעיני. גם תאריך סופה של מדינת ישראל וגם פצצת האטום נדחים למועד כה רחוק שאי־אפשר להתחייב עליו ברצינות. יותר משזו משיחיות זו דחיינות.

עימות עם איראן מוצדק, לפי קו המחשבה הליברלי בישראל, מפני שהוא חלק ממאבק אזורי או עולמי בין התבונה המערבית לבין המשיחיות המזרחית, שהיא בעיקרו של דבר עניין יציב, קבוע ובלתי־משתנה

בוקר טוב איראן

באופן מעניין, לימין הישראלי יש שותף נוסף לליבוי הפאניקה מאיראן בדמות הליברליזם הישראלי, שעבורו איראן היא אויב בעל משמעות סמלית עמוקה. ההיסטוריון חגי רם טוען כי במישור התרבותי, איראן וישראל מנהלות ביניהן יחסי משיכה-איבה. בעוד איראן רואה את ישראל בתור השטן הקטן, בן־בריתה של אימפריית הרשע השנואה אמריקה, חילונים ישראלים מזכירים את המשטר האיראני כסמל לחוסר הרציונליות ולקנאות הדתית הרווחים במזרח התיכון.

באותה שעה, כפי שרם טוען, הליברלים הישראלים מזהים את ה"איראניות" גם כאיום מצד "האחר" הפנימי, הדתי-יהודי. השיר "בוקר טוב איראן" של אביב גפן מ־1998, המדבר על חרדתו של הדובר מפני היום שבו "החופש עף", הוא רק דוגמה אחת.

הטענה הליברלית על עימות רעיוני עם איראן מסתמכת על דימויה העצמי של החברה הישראלית כמגדלור של קדמה ורציונליות במזרח התיכון. עימות עם איראן מוצדק, לפי קו המחשבה הזה, מפני שהוא חלק ממאבק אזורי או עולמי בין התבונה המערבית לבין המשיחיות המזרחית, שהיא בעיקרו של דבר עניין יציב, קבוע ובלתי־משתנה. המלחמה של ישראל ה"רציונלית" נגד איראן ה"משיחית" תגן על הליברלים הישראלים מפני הקנאות האסלאמית המאיימת שבחוץ וגם תעזור איכשהו לכוחות הליברלים באיראן.

כך חברו המיליטריזם והליברליזם הישראליים לימין בחסות נתניהו כדי להצדיק עימות של ישראל עם מעצמה אזורית, מבלי להעמיד למדיניות זו כל אלטרנטיבה משמעותית. יאיר לפיד שהביע התנגדות פומבית להסכם גרעין חדש בין איראן לבין ארצות הברית הוא רק דוגמה אחת. דוגמה טובה יותר לליברליזם מיליטריסטי היא אהוד ברק, שלצד היותו מתנגד קולני של נתניהו התגאה כי יחד עימו ביקש לפתוח מלחמה ישירה מול איראן ב־2011. בתמצית, האופוזיציה הליברלית בישראל בסך הכול מציעה איך לנהל את המלחמה עם איראן טוב יותר.

מהפכנות ומשא ומתן

אין בביקורת על האופוזיציה הישראלית ועל הסכמתה הגורפת עם נתניהו בעניין האיראני לטעון שאיראן אינה משטר דכאני וקטלני. לפי ארגון אמנסטי, ב־2023 הייתה איראן התורמת הגדולה ביותר לעולם בתחום הוצאות להורג עם 853 (כנראה בעיקר בשל עבירות סמים) מתוך 1,153 הוצאות להורג בעולם בסך הכול. זאת לצד הרדיפה הידועה של כופרים אידאולוגיים ושל מתנגדים פוליטיים.

הסיפור שהבאנו לאחרונה על הראפר תומאג' סלחי שיוצא ונכנס מהכלא בשנים האחרונות בשל שיריו נגד המשטר, עד שלבסוף נידון למוות, הוא דוגמה טובה לדיכוי שהמשטר האיראני מנהיג. עם זאת, סיפור רדיפתו מגלם בקליפת אגוז גם את הפרקטיקה של המהפכה האסלאמית. בינתיים סלחי לא הוצא להורג, ובית המשפט העליון הפך את גזר הדין הקודם והורה על משפט חדש ועל שחרור בערבות של העבריין האידאולוגי. נסיגה זו של המשטר התאפשרה בשל הפיכתו של סלחי למקרה דגל של המחנה הרפורמיסטי, שדובריו התנגדו נחרצות ובאופן פומבי לגזר הדין ולעת עתה אף הצליחו להמתיק את רוע הגזירה.

המקרה של סלחי הוא אחד מני רבים שמפריך את הטענה שבאיראן שורר משטר פונדמנטליסטי במובן של אידיאולוגיה שאינה מאפשרת קיום משא ומתן על עקרונותיה היסודיים. נכון יותר להציג את איראן כמונהגת על ידי משטר מהפכני המסוגל להכיל רפורמות, כלומר מנהל משא ומתן פנימי, גם אם איטי ומדורג, על התאמתה של האידאולוגיה למציאות.

מעניין לגלות למשל כמה המשטר האיראני פרגמטי בעניינים שנחשבים לקדושים באגפים נרחבים של הנצרות והיהדות: בשנות התשעים ונוכח מצב של פיצוץ אוכלוסין מאיים, ניהלו האיראנים קמפיין מצליח לתכנון משפחה. המשטר עודד שימוש באמצעי מניעה ושינה את חוקי ההפלות למתירניים יותר, במה שנחשב לאחד הקמפיינים המצליחים בעולם בתחום. תוך שנים ספורות ירד ממוצע הילודה מכשישה ילדים למשפחה ל־1.7, מה שהביא לאחרונה שוב לקמפיין ממשלתי לעידוד ילודה ולמאבק מחודש נגד אמצעי מניעה. האם אפשר לדמיין את מתנגדי ההפלות בארצות הברית וכמה ממחקיהם בישראל מפגינים גמישות דומה במלחמתם על גופן של נשים?

באיראן מושל משטר פרגמטי המסוגל לרפורמות, כאשר האינטרסים של איראן כלפי חוץ אינם האינטרסים הפנימיים. האינטרס העליון של איראן הוא לשמר את משטרה האסלאמי באמצעות משא ומתן פנימי עם גורמי הכוח השונים

הזירה העיקרית למאבק בין שמרנות לרפורמה באיראן היא הבחירות, שנערכות בין קאדר מועמדים שהמנהיג הרוחני מאפשר. בכתבה שפרסמנו לאחר מותו של הנשיא השמרן אבראהים ראיסי בתאונת מסוק במאי 2024, העריך העיתונאי האיראני הגולה עלי אפשארי כי הבחירות יזויפו והמועמד שייבחר יהיה סגנו השמרן של ראיסי מוחמד מוחבר.

להפתעת רבים נבחר מסעוד פזשכיאן בן ה־69, שנחשב למועמד הרפורמיסטי היחיד. רסאן שרבל, עורך העיתון אל־שרק אל־אווסט, טען במאמר שתרגמנו לאחרונה כי בדיעבד היה זה המהלך המתבקש מטעם המנהיג הרוחני ח'אמנאי, שנזקק לדמות פייסנית כלפי חוץ. בכתבת פרופיל שפרסמנו על פזשכיאן תיארנו את דמותו המסקרנת של הנשיא החדש, במקצועו כמנתח לב וכבן המיעוט האזרי במדינה. לאורך השנים הפגין פזשכיאן נאמנות למהפכה, אך גם ביקר אותה בעת הצורך, למשל כאשר ביטל את טענות המשטרה שהמפגינה מהסה אמיני מתה "מוות טבעי" במעצר ב־2022.

לאחר מותו של ראיסי בתאונה רווחו באיראן תיאוריות קונספירציה על מעורבות ישראל, ארצות הברית או אפילו יריבים בתוך משמרות המהפכה. מפרספקטיבה של כמה חודשים ולאחר תבוסה (אמיתית או מזויפת) של המחנה השמרני בבחירות, קונספירציה ראויה לשמה הייתה גורסת שהמשטר באיראן הוא זה שהתנקש בראיסי השמרן והלא־פופולרי כדי למנות במקומו מנהיג רפורמיסטי ואהוד יותר מדלת העם. מנהיג זה ישפר את תדמיתה של איראן בעולם וישחרר חבל למוחים הליברלים בתוך איראן פנימה בעיתוי מושלם שבו ישראל הולכת מדחי אל דחי. מתינות איראנית, כפי שליאור שטרנפלד כותב, נחשבת בעיני נתניהו לסכנה, בדיוק כשם שהרשות הפלסטינית נחשבה בעיניו ובעיני הימין לנטל, בהשוואה לחמאס שנחשב לנכס.

המסקנה החשובה מסקירתו של שטרנפלד אינה רק שבאיראן מושל משטר פרגמטי המסוגל לרפורמות, אלא שהאינטרסים של איראן כלפי חוץ אינם האינטרסים הפנימיים. האינטרס העליון של איראן הוא לשמר את משטרה האסלאמי באמצעות משא ומתן פנימי עם גורמי הכוח השונים.

האמצעים החיצוניים, קרי מדיניות הסף הגרעינית וטיפוח של בעלות הברית האזוריות, הם כלי לשימור המשטר, אך לא מטרה בפני עצמה של "יצוא המהפכה" או הגעה להגמוניה אזורית על פי מודל הגושים במלחמה הקרה. בעלי הברית של איראן באזור כמו החות'ים, המיליציות השיעיות בעיראק, חמאס ובראש ובראשונה חזבאללה (שעל יחסיו עם איראן הרחבנו בפעם אחרת) הם פחות מכשירים להגעה להגמוניה אזורית (או כפי שנתניהו מכנה זאת: השמדת ישראל) ויותר אמצעי ביטוח של המשטר מפני התקפה חיצונית (אמריקאית או ישראלית).

זו אינה מלחמת דת פונדמנטליסטית, אלא מלחמה מחושבת עד גבול מסוים שבו היא אינה כדאית מבחינה פנימית

כל אחת מהשלוחות הללו משתמשת במשאבי המעצמה האיראנית לשם צרכיה הפנימיים –  בלבנון, בתימן, בעיראק או בעזה (על המעורבות של איראן בסוריה אפשר לקרוא במאמר מאת עמיתתנו החטופה בעיראק אליזבט צורקוב). בעלות הברית של איראן מוכנות לשלם מחירים בדמות הגנה עליה ותמיכה זו בזו כחלק מעסקת החבילה.

כפי שמראה השנה האחרונה, זו אינה מלחמת דת פונדמנטליסטית, אלא מלחמה מחושבת עד גבול מסוים שבו היא אינה כדאית מבחינה פנימית. איראן למשל חוששת מהפצצת מתקני הנפט שלה, וחזבאללה חושש מהרס של לבנון. אם אכן הייתה זו מלחמה שבה השמדת ישראל היא המטרה העליונה, לא הייתה הזדמנות טובה יותר להצטרף ללחימה כוללת מאשר ה־7.10. ובכל זאת, לא כך קרה.

זה שאתה פרנואיד: עוצמה איראנית כנתון

אחרי שתיארנו את היסוד המחושב והזהיר של התיאוקרטיה האסלאמית, זה הזמן להתייחס לחרדות הישראליות העמוקות ביותר. גדעון סער או אביגדור ליברמן טוענים לאחרונה שבחסות נשק גרעיני איראן יכולה לגייס את כל בעלות בריתה למתקפה ישירה, קונבנציונלית וקטלנית, על ישראל. חשש זה אינו מבוטל, אולם בכל זאת אין אף גורם רציני בפוליטיקה הישראלית שמציע להתמודד עימה כראוי. באופן פרדוקסלי דווקא אלו שמזהירים מפני מתקפה איראנית ישירה מטשטשים את מאזן הכוחות היסודי בין איראן לבין ישראל.

חוקר איראן כרים סדג'אפור הגדיר את עוצמתה של איראן באופן קולע: "לאף מדינה במזרח התיכון אין את השילוב האיראני של שטח גאוגרפי, הון אנושי, היסטוריה עתיקה ושפע של משאבים טבעיים".

לצד אוצרות הטבע והגודל הגאוגרפי, אחת ההצלחות הגדולות של המהפכה האסלאמית היא פיתוח ההון האנושי באמצעות חינוך. במדינה שרר שיעור אנאלפביתיות של מעל חמישים אחוז בראשית שנות השבעים והוא ירד לאפס כיום. איראן היא גם אימפריה של השכלה גבוהה עם שיעור השכלה על-תיכונית של כ־72 אחוז בשכבות הגיל הרלוונטיות, כפול מהממוצע העולמי וגבוה ממדינות כמו איטליה, יפן וקנדה. מלבד ישראל, האוניברסיטאות האיראניות הן המובילות במזרח התיכון וההישגים שלהן גבוהים במיוחד בתחומי המדעים המדויקים.

פיתוח ההון האנושי אפשר לאיראן להפוך בשנים האחרונות למעצמת כטב"מים שאותם היא מייצרת בעצמה (השאהד 129 והמוהאג'ר 6). אלה כלי נשק לא־מתוחכמים, אבל יעילים וזולים במחיר של עשרים אלף דולר ליחידה. יתרונם העיקרי הוא יכולתם לתקוף בצורת נחיל ומתחת לרדאר.

באופן דומה לכך, תוכנית הגרעין של איראן היא פרויקט עצמאי. בשל כך לא הייתה תוחלת בקמפיין ההתנקשויות של ישראל נגד מדעניה. לאיראן יש ממסד אקדמי עצמאי וחזק מכדי לחשוש מהתנקשויות ספורדיות או אפילו מתקיפה ישירה של מתקני הגרעין. לפי תסריט מלחמה ריאלי גם ארצות הברית יכולה רק לגרום נזק כבד לאיראן, אך לא להפיל את השלטון ולכבוש אותה.

הנחיתות האסטרטגית הישראלית המובנית מול איראן אינה כישלון צבאי או מודיעיני או כלכלי, אלא מצב נתון של הבדלים בגודל האוכלוסייה, השטח והמשאבים הטבעיים לצד דמיון מסוים בפיתוח ההון האנושי. הדרך היחידה של ישראל להתגונן מהתסריט הרע ביותר של מלחמה ישירה עם איראן היא ברית אזורית בראשות סעודיה ובחסות ארצות הברית או הבחירה בין רפיח לריאד כפי שעמיתנו שאול ינאי מכנה זאת, גלגולה העדכני של נוסחת "יצהר תמורת בושהר".

לב העניין הוא בטענה שאם איראן היא אכן סיכון כה גדול, הרי שישראל חייבת לכל הפחות להתכנס לגבולות ברורים, להגיע לדו־קיום כלשהו עם הפלסטינים ולייצב את מצבה בעולם. אלא שישראל נמנעת מכך, והבלוף ארוך השנים של נתניהו והימין נחשף במלוא עוזו: הם בוחרים בלי להסס במלחמת חורמה לשימור הכיבוש והעמקתו במקום להיערך לגרעין האיראני.

מלחמת החורמה בפלסטינים משקפת ניסיון של הממסד הישראלי להחזיר את השעון אל השישה באוקטובר, למציאות שבה העולם שכח מהפלסטינים וישראל הייתה שקועה במלחמות סייבר סטריליות ומתגמלות נגד יריב אזורי רחוק

באופוזיציה, במקום להציע אלטרנטיבה – מסכימים, אולם טוענים שהם איכשהו ינהלו את המלחמה הזו טוב יותר מהליכוד. נפתלי בנט, המועמד הפופולרי כיום לרשת את נתניהו, רומז על כוס קפה באינסטגרם על הצורך בהפצצת מתקני הנפט בקראג'.

כך, בעודה מתכוננת למלחמה העתידית והגורלית, ההנהגה הישראלית בימין ובמרכז נמנעת מלהכיר בכך שהמלחמה עם איראן מתרחשת וכי ישראל כבר מפסידה בה: איראן למעשה כבשה שטח דה־פקטו בצפון ישראל; עשרות אלפי ישראלים עקורים ברחבי הארץ באופן חסר תקדים ואינם יכולים לשוב לביתם; ישראל נמצאת במצור ימי חלקי בעזרת בעלות בריתה של איראן בתימן; המעמד העולמי של ישראל הידרדר לשפל חסר תקדים עד שהיא מאבדת את בריתות ההגנה הנחוצות לה; ועל כל אלה מתווסף משבר כלכלי שייתכן שאנו רק בראשיתו. 

מלחמת החורמה בפלסטינים המתנהלת מבלי להציע אלטרנטיבה פוליטית למשטר הכיבוש משקפת ניסיון של הממסד הישראלי להחזיר את השעון אל השישה באוקטובר, למציאות שבה העולם שכח מהפלסטינים וישראל הייתה שקועה במלחמות סייבר סטריליות ומתגמלות נגד יריב אזורי רחוק. אולם ככל שישראל נלחמת נגד הפלסטינים, לכאורה כדי להוכיח את עוצמתה ולמנוע את השמדתה העתידית על ידי איראן, היא הולכת ומגשימה את החזון הרחוק של משמרות המהפכה מהכיכר ל־2040.

כדי לצאת מהמלכוד אפשר להפסיק לפרש את השעון בטהראן כאיום במלחמה ובמקום זאת להתייחס אליו כקריאת מציאות: אזהרה איראנית מפני סופה של ישראל אם זו תמשיך להיות ישראל הנוכחית – כובשת, מאיימת וחסרת תבונה. ישראל יכולה לבחור אם להמשיך במסלול העימות מול איראן כפי שהיה עד היום או לבחור בדרך אחרת.

ניצנים לחשיבה מרעננת כזו בתוך המערכת עצמה אפשר למצוא במאמר ממאי 2023 של  סא"ל ד"ר איתי חימיניס, חוקר במרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית של צה"ל, שבו הציע לנקוט הפשרה ביטחונית מול איראן הכוללת צעדים כמו הפסקת ההפצצות בסוריה תמורת נסיגה איראנית משם. לספקנים אפשר להזכיר את המיליארדים הרבים שהשקיעה מדינת ישראל תחת נתניהו בהתמודדות עם האויב הרחוק: כל ההשקעה הזו התבררה כחסרת ערך מול כמה עשרות טנדרים של חמאס.

ברית מדינות תאומות

ייתכן שאחת הדרכים להבין ביתר בהירות מה איראן רוצה טמונה דווקא בהצבעה על הדמיון ההולך ומתגבר בין שתי האויבות: גם איראן וגם ישראל הן משטרים דתיים ואידאולוגיים, בעלי חוקי דת המכתיבים חלק ניכר מחיי היום־יום של האזרחים. שני המשטרים אוהבים לרמוז לנשק גרעיני, במחסנים או באופק.

בימים אלה משטרת ישראל הופכת למעין "משמרות מהפכה", כלומר ארגון שנועד להגן על האידאולוגיה של המשטר במקום לשרת את החברה בכללותה. אומנם לישראל אין מנהיג עליון להלכה, אבל למעשה ראש הממשלה של ישראל נמצא באזור בערך מימי עלי ח'אמנאי. כמו באיראן בתחומי חוץ וביטחון, מחליפיו של המנהיג העליון הישראלי פועלים בתיאום איתו או בגבולות האידאולוגיים שהוא קובע. גם על רצח רבין שהוביל לבסוף לימי נתניהו הבלתי־נגמרים אפשר להביט כיום כ"הפיכה יהודית".

הצבעה על הדמיון בין שתי המדינות מסייעת להבין כי שתיהן אומנם נאבקות זו בזו אבל בראש ובראשונה כדי לאפשר את יציבות משטרן פנימה ולא כאסטרטגיה מלכתחילה. איראן חוששת מתקיפה חיצונית ולכן מטפחת את בעלות בריתה באזור. ישראל של היום מעוניינת להמשיך את פרויקט הכיבוש לנצח, ואילו האויב החיצוני האימתני נועד לספק הצדקות למצב זה, שהוא בלתי־מתקבל על הדעת עבור חלקים מהחברה הישראלית ועבור העולם.

משטרת ישראל הופכת למעין "משמרות מהפכה", כלומר ארגון שנועד להגן על האידאולוגיה של המשטר במקום לשרת את החברה בכללותה. אומנם לישראל אין מנהיג עליון להלכה, אבל למעשה ראש הממשלה של ישראל נמצא באזור בערך מימי עלי ח'אמנאי

ישראל יכולה להזיק לאיראן אך לא לערער את משטרה. לעומת זאת מלחמה אזורית מלאה בין ישראל לאיראן ובעלות בריתה תשנה את ישראל בדרכים שכרגע קשה לדמיין. רמזים מטרימים לצורתה של מלחמה כוללת כזו אנחנו מקבלים כבר עכשיו עם אובדן שטח, עשרות אלפי עקורים פנימיים, מצור ימי, משבר לגיטימציה בין־לאומית ומשבר כלכלי.

נוכח המצב הנוכחי של ישראל במלחמה נגד איראן, אופוזיציה ראויה לשמה לא הייתה מבטיחה ניצחון במלחמה הרסנית, אלא מנצלת את ההכרה במגבלות הכוח של ישראל כדי להציע פרויקט פוליטי חלופי. במקום להזהיר מאיום מסוכן יותר מזה הפלסטיני, האופוזיציה לנתניהו הייתה יכולה להצביע לאופק באופן שקול יותר ולקשור בין סיום הכיבוש ועצמאות פלסטינית לבין דה־אסקלציה עם איראן. בתור יעד אוטופי אפשר להציע לא ברית הגנה עם ארצות הברית, אלא את פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. האפשרויות שהאופוזיציה הישראלית מציעה כרגע הן ניסיון להצטופף בצילו ההולך ומתמעט של עידן נתניהו.