הימים האחרונים המחישו את התהום הפעורה בין ההצלחות המודיעיניות של ישראל, ששיאן בהריגתו של מנהיג חזבאללה חסן נסראללה, לבין היעדרה המוחלט של אסטרטגיה מדינית ליציאה מהאסון הלאומי המתמשך שממשלת נתניהו מחוללת בשנה האחרונה.
מצד אחד, הממשלה ממשיכה לדבוק ביעד חסר תוחלת של "ניצחון מוחלט" במלחמה עם חמאס ברצועת עזה, ומצד שני, היא עומדת בסירובה לקבל מתווה כלשהו ל"יום שאחרי" המלחמה. בהתעקשותה שלא לסיים את המלחמה בעזה גם לאחר חיסול של רוב יכולותיו הצבאיות של חמאס, ממשלת נתניהו ממשיכה בהפקרה הנפשעת של החטופים בעזה, שיש לקוות כי מרביתם עודם בחיים, ובו בזמן שומטת ביודעין את ההישגים של מאמץ המלחמה נגד חמאס בכך שאינה חותרת ליציאה מוסדרת ומבוקרת מהרצועה.
ובעוד מאמצי התיווך הבין־לאומיים לעסקה לשחרור החטופים נמצאים במבוי סתום, החליטה ממשלת נתניהו למעשה לדחות את היוזמה הצרפתית-אמריקאית להשגת הפסקת אש זמנית בצפון, שנועדה גם לקדם עסקה לשחרור החטופים שבידי חמאס. כך, לאחר כמעט שנה של התכתשות עם חזבאללה, שעלתה במחיר פינויים של עשרות אלפי ישראלים מיישוביהם בצפון הגליל והרס נרחב של בתיהם, החליטה הממשלה לדחות את היוזמה הבין־לאומית ולהפנות את עיקר המאמץ הצבאי שלה לחזית הצפונית במטרה להחזיר את עשרות אלפי התושבים של צפון הגליל לבתיהם "בבטחה".
המתקפה הצבאית המוגברת על חזבאללה אומנם הביאה להישגים מרשימים בדמות הריגתם של רוב המפקדים הבכירים של הארגון ופגיעה משמעותית במלאי הרקטות והטילים העצום שברשותו. אולם, ספק רב אם יש בכך כדי להביא אותו להיענות לדרישה להסגת כוחותיו אל מעבר לנהר הליטני, שהדרך היחידה להשגתה היא בהסדר מדיני בתיווך בין־לאומי. מכיוון שמערכת הביטחון מודעת היטב לספק זה, מתרבים הסימנים לכך שצה"ל מתכונן לנהל פעולה קרקעית בדרום לבנון כדי לאלץ את חזבאללה לסגת אל מצפון לליטני.
היערכות צה"ל לפעולה קרקעית בדרום לבנון חייבת להישאר בגדר לוחמה פסיכולוגית, שכן כל ניסיון לפלוש כעת לשטחה של לבנון כמוהו ככניסה עיוורת לשדה מוקשים וספיגת אבדות כבדות
אלא שגם אם יכולותיו הצבאיות של חזבאללה נפגעו קשות, יש להניח שיש עדיין בידיו די יכולת להמשיך ולסבך את ישראל במלחמת התשה שתפגע קשות לא רק בצבא עצמו אלא גם בעורף האזרחי, תוך המשך ההרס ליישובים, לתשתיות חיוניות ולמתקנים צבאיים וביטחוניים.
זאת ועוד, ההנחה של ממשלת נתניהו – וגם של מפקדי צה"ל – שעוד ועוד לחץ צבאי יביא את חזבאללה להיענות לדרישות ישראל אינה עומדת במבחן המציאות. אכן, אף לא דובר רשמי ישראלי אחד שהציג את כוונת הממשלה להסלים את ההפצצות נגד חזבאללה, לחסל את בכיריו ולגרום למנוסה של תושבי דרום לבנון אל מעבר לליטני, לא הסביר כיצד צעדים אלו ישכנעו את מנהיגות הארגון להפסיק את שיגורי הרקטות והטילים לעבר ישראל. זאת בעיקר משום שגם לאחר התקיפות הישראליות נותר בידי חזבאללה מאגר עצום של טילים ורקטות המכסים את כל שטחה של ישראל ומאפשרים לו להמשיך ולהתיש אותה עוד חודשים רבים.
כמו חמאס ברצועת עזה, חזבאללה מגלה נכונות לספוג אבדות כבדות בכוחותיו ובקרב האוכלוסייה האזרחית, שחלקה – אך לא כולה – מזדהה עימו. כמו כן, חזבאללה אינו מתרשם מפינוי של מאות אלפי אזרחים מיישוביהם, שכן לדידו, ובוודאי עבור איראן, התומכת בו, זה מחיר שכדאי לשלם במלחמה המתישה את ישראל, הורסת אותה מבפנים וגורמת לערעור מעמדה האזורי והבין־לאומי.
לאחר שנה של לחימה נגד חמאס בעזה ונגד חזבאללה בלבנון, הגיעה העת שמנהיגי ישראל יכירו בעובדה הבסיסית, שהבינו אותה מנהיגי המדינה מאז היווסדה, והיא שיכולתם של שכניה של ישראל לסבול אבדות בנפש ונזקים ברכוש עולה לאין שיעור על היקף האבדות והנזקים שהחברה הישראלית מסוגלת לספוג, ולכן על ישראל לחתור לסיום מהיר של כל עימות צבאי עם שכניה.
דווקא עכשיו, לאחר הפגיעה הקשה בהנהגת חזבאללה וביכולותיו הצבאיות, יש היגיון רב בעידוד יוזמה בין־לאומית שעשויה לעודד לחץ על הארגון מצד ממשלת לבנון וחלק מהמערכת הפוליטית שלה לסיים בהקדם את העימות עם ישראל שהמיט אסון על האוכלוסייה האזרחית שלה.
מקבלי ההחלטות בישראל צריכים להפנים גם את המגבלות שיש לשימוש בכוח צבאי בלחימה נגד ארגונים לא־מדינתיים חמושים כמו חמאס וחזבאללה, המונעים על ידי אידאולוגיה דתית-לוחמנית, ואשר נטועים באוכלוסייה האזרחית שסביבם. גם מסיבה זו, הטענות כי רק לחץ צבאי על חמאס או על תושבי עזה האזרחים יביא לשחרור החטופים, וכי רק הגברת הלחץ הצבאי על חזבאללה תרחיק אותו מצפון לליטני – כלומר ש"מה שלא הושג בכוח יושג ביותר כוח" – אינן אלא אשליות. מבחינה זו, היערכות צה"ל לפעולה קרקעית בדרום לבנון חייבת להישאר בגדר לוחמה פסיכולוגית, שכן כל ניסיון לפלוש כעת לשטחה של לבנון כמוהו ככניסה עיוורת לשדה מוקשים וספיגת אבדות כבדות.
דווקא לאחר הפגיעה הקשה בהנהגת חזבאללה וביכולותיו הצבאיות, יש היגיון רב בעידוד יוזמה בין־לאומית שעשויה לעודד לחץ על הארגון מצד ממשלת לבנון וחלק מהמערכת הפוליטית שלה לסיים בהקדם את העימות עם ישראל
למעשה, נראה כי ישראל קלעה את עצמה למלכוד בשתי החזיתות, שכן בלי סיום המלחמה ברצועת עזה לא יהיה אפשר להחזיר את החטופים שבידי חמאס ולשים קץ לעימות עם חזבאללה בלבנון, העלול להסלים לכדי מלחמה אזורית כוללת שאף צד אינו רוצה בה. לאחר כמעט שנה של מלחמה בדרום ובצפון, על כל עלויותיה בחיי אדם, במשאבים כלכליים ובאובדן תמיכה בין־לאומית, תרחיש קיצוני כזה, אם יתממש, עלול להיות הרה אסון עבור מדינת ישראל.
לאור המבוי הסתום שאליו הובילה ממשלת נתניהו את ישראל, בדרום ובצפון, יש הכרח לאמץ את היוזמה הנוכחית של ארה"ב וצרפת להפסקת אש זמנית בצפון, העשויה לשמש צעד ראשון לקראת אימוץ המתווה שהציע נשיא ארה"ב ג'וזף ביידן בנובמבר 2023 ליציאה מהמלחמה בעזה:
על ישראל להבטיח את שחרורם המיידי של כל החטופים על בסיס הנוסחה של "כולם תמורת כולם"; לסיים בהקדם את הלחימה בעזה, שזה כמה חודשים מדשדשת בלי הישגים ממשיים; לחתור להפסקת אש כוללת ברצועת עזה, כולל הצבת הרשות הפלסטינית כחלופה לשלטון חמאס ושיקום האזור בתמיכת מדינות ערב המתונות ובראשן מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות; ולעשות כל שלאל ידה כדי להגיע להסדר מדיני בגבול הצפון שיאפשר את חזרת כל התושבים לבתיהם.
בהמשך, על ישראל לשאוף לכינונו של שלטון יציב ברצועת עזה ובלבנון, כפי שיש במצרים ובירדן, ולהצטרף לברית הגנה אזורית מפני איראן וגרורותיה בתמיכת ארה"ב ומדינות המערב. זאת משום שרק מהלכים כאלה יש בהם כדי לעודד יציבות אזורית ולמנוע סכסוכים בטווח הארוך.
אברהם סלע הוא פרופסור אמריטוס במחלקה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ואורן ברק הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.
