בכתבה שהתפרסמה בעיתון הלבנוני והליברלי דרג' העיתונאי והאקדמאי המצרי סאמר אל־קרנשאווי מותח ביקורת חריפה על מנהיגי תנועת חמאס ועל שותפיה בשל הצהרותיהם בדבר הניצחון שהשיגו במלחמה הנוכחית, ומעמת את הצהרותיהם עם המציאות הקשה.
בכתבה שהתפרסמה בעיתון הוול סטריט ב־10 ביוני וכוללת התכתבויות עם בכירי חמאס שנמצאים מחוץ לארץ, עולה כי יחיא סינוואר סבור שחמאס מנצחת בעימות האלים שמתרחש כרגע בעזה. הוא סבור כי חמאס הצליחה להטיל על ישראל אסון מבחינת יחסי הציבור וכי סיכלה את תוכניותיה לחיסול התנועה. ההתכתבויות שפורסמו בעיתון (והוכחשו כמובן מאז על ידי חמאס) אינן כוללות אזכור רב לסבל הבלתי־יתואר שתושבי עזה חווים חודשים ארוכים, עם עשרות אלפי הרוגים ומעל מאה אלף פצועים עד כה.
גם ח'אלד משעל טען בסמינר של מרכז א־זיתונה למחקרים בבירות שבו השתתף ביוני האחרון, כי חמאס ניצח בין היתר על ידי השבת הסוגיה הפלסטינית למרכז הבמה העולמית. הוא סבור כי העימות עם ישראל מביך אותה ומחליש אותה, וכי הירידה בתמיכה הבין־לאומית בישראל תביא לסופה של הציונות בקרוב.
אולם קרנשאווי מזכיר כי לא ראשי חמאס הם אלה שהצליחו "להטיל על ישראל אסון ביחסי הציבור", אלא ישראל במו ידיה הביאה את עצמה למצב הזה – "ישראל הייתה האויב המסוכן ביותר של עצמה בחודשים האחרונים, שכן היא מבזבזת את יכולתה ה'שגרתית' לתבוע קורבנוּת מול עולם שרואה טבח גלוי בשידור חי בזמן שהוא שומע את האמירות של נציגיה דוגמת סמוטריץ' ובן גביר". כלומר, בניגוד להצהרות של מנהיגי חמאס, מה שמשך אהדה למצב הפלסטיני היה התגובה הישראלית האכזרית מאוד ולא מה שקרה ב־7 באוקטובר. וכאמור, ישראל במו ידיה הביאה את עצמה לבידוד הבין־לאומי שהיא קרובה אליו.
ההודעות על ניצחון חמאס במלחמה הנוכחית אינן מפתיעות שכן בסוף כל סבבי הלחימה הקודמים עם ישראל התפארו מנהיגי התנועה בניצחונותיהם ללא קשר למציאות
אך האם ההפסד הישראלי בזירה הבין־לאומית משמעו ניצחון של חמאס? ואולי, חשוב מכך, מה בנוגע לאבדות? מדוע הן אינן נספרות במאזן שבין הפסד ישראלי לניצחון חמאס? מה שווים חייהם של אותם אנשים?
דבריהם של מנהיגי חמאס מבטאים לפי הכותב את המחירים הגבוהים שהם מוכנים לשלם לשם ההתנגדות. קרנשאווי מביא את דבריו של ח'אלד משעל: "יש שאומרים שמחירי ההתנגדות גבוהים, וזה נכון שכן עזה נהרסה, אבל ממתי אנחנו חושבים שהתנגדות, שחרור והשגת מטרות לאומיות יבואו מבלי לשלם מחירים?"
היסטוריה ארוכה של ניצחונות מדומיינים
ההודעות על ניצחון חמאס במלחמה הנוכחית אינן מפתיעות שכן בסוף כל סבבי הלחימה הקודמים עם ישראל התפארו מנהיגי התנועה בניצחונותיהם ללא קשר למציאות. באוגוסט 2014, התקיימו חגיגות ניצחון לתוצאות העימות עם צה"ל (צוק איתן), ובהן הציג אסמאעיל הנייה את עמדתו: "ניצחון ההתנגדות בעזה משרטט את הדרך לעבר אל־אקצא וסולל את הדרך לשובם של הפליטים לאדמתם". הנייה לא הסתפק בתיאור המבצע כניצחון והוסיף ש"אנשי ההתנגדות שיחקו בחיילי הכיבוש באמצעות חטיפה והרג" לפני שהוא איים בסוף נאומו כי הקרב הבא יהיה בירושלים.
עם זאת, הוא שכח לציין, כך קרנשאווי מזכיר, שבמבצע נהרגו יותר מ־2,100 פלסטינים ופי חמישה נפצעו, בהשוואה ל־72 הרוגים ישראלים בלבד ופי עשרה פצועים.
עוד קודם לכן, בעימות בשנת 2009 (עופרת יצוקה), שאותו כינו חמאס בשם "קרב הניצחון האלוהי", הכריז איסמעיל הנייה, דאז ראש הלשכה המדינית של חמאס, איך לא, על ניצחון חמאס במערכה. עם שם כזה, איך אפשר לחשוב בכלל על תבוסה, קרנשאווי מקניט. מבחינת אבדות בנפש, הסתיימה המערכה ב־13 הרוגים ישראלים, ביניהם נפגעים מאש דו"צ ("אש כוחותינו"), ויותר מ־1,300 פלסטינים, רובם המכריע, כפי שקורה גם כיום, לא היו לוחמים, הכותב טוען. כלומר, מדובר ביחס של ישראלי הרוג אחד על יותר ממאה פלסטינים.
ארגון חזבאללה מתייחס באופן דומה למערכותיו מול ישראל. המלחמה בשנת 2006 הותירה הרס עצום לתשתיות לבנון; מניין ההרוגים הלבנונים היה פי 6 מהאבדות שחוותה ישראל. המלחמה הסתיימה בהחלטת האו"ם 1701 שקראה לפירוק חזבאללה מנשקו ומצאה את הארגון אחראי לפרוץ המלחמה והטילה עליו מצור בין־לאומי כדי להגביל את חימושו. אולם התעמולה של חברות ציר ההתנגדות מנותקת מכל מציאות בשטח, ואין סיבה להפריע לה עם נתונים מעצבנים. הרי מדוע שמי שהאמין שניצח ב־2006, יהסס כעת לפתוח מלחמה נוספת עם ישראל, שגם ממנה, איך לא, יצא ארגון חזבאללה מנצח.
אז ראשי תנועת חמאס מעולם לא הפסידו וארגון חזבאללה מנצח גם במלחמות עתידיות. לאור הפער הגדול בין האמירות לבין המציאות, הכותב מבקש לשאול שתי שאלות חשובות: ראשית, מהו הפסד? ושנית, מאיפה נובעת ההתעלמות הזאת ממספר האבדות? מאיפה מגיעים היחס המזלזל של ראשי חמאס למוות ונכונותם להקריב את בני עמם?
קרב כרבלא בשנת 680 לספירה היה אירוע מכונן בהיסטוריה האסלאמית שבו נרצח נכדו של הנביא מוחמד יחד עם כל תומכיו… השימוש בקרב כרבלא כהשראה וכבסיס רעיוני אינו נחלתו של חמאס בלבד
מה בין הקרבה צודקת להכשרת התאבדות המונית?
מתוך ההתכתבויות שהוצגו בוול סטריט ג'ורנל, נראה שבבסיס התפיסות הללו שמוכנות לקבל כל כך הרבה אבדות בנפש לשם השגת מטרה פוליטית עומדים שני אירועים היסטוריים שהם מודל חיקוי עבור ציר ההתנגדות.
הראשון הוא מלחמת השחרור של אלג'יריה, שבמהלכה נהרגו מיליוני אלג'יראים במאבקם לעצמאות וליציאה של צרפת משטחה. ההשוואה למלחמת העצמאות האלג'ירית הידועה בערבית כמלחמת מיליון השהידים, מבליטה את ההתייחסות לציונות כתנועה קולוניאלית ואת השוואתה לאינטרסים הצרפתיים באלג'יריה. האירוע השני הוא קרב כרבלא בשנת 680 לספירה, אירוע מכונן בהיסטוריה האסלאמית שבו נרצח נכדו של הנביא מוחמד ובנו של הח'ליף עלי – האימאם חוסיין – יחד עם כל תומכיו. אירוע זה במידה רבה הביא להיווצרות השיעה, הלוא היא סיעת עלי.
השימוש בקרב כרבלא כהשראה וכבסיס רעיוני אינו נחלתו של חמאס בלבד. הרפובליקה האסלאמית באיראן כמו גם נסראללה משתמשים בסיסמאות הקשורות לקרב זה. גם הם, בעיני אל־קרנשאווי, מנכסים את ההיסטוריה לטובת הפוליטיקה, ואף לא אחד מהם נותן לממצאים ההיסטוריים להפריע לו במלאכה.
כיום מוצגים נרטיבים שונים של קרב זה כדי להדגיש עמדות פוליטיות שונות. הגורמים המתונים יותר מדגישים את זהירותו של חוסיין כלפי חייו של תומכיו. כאשר חוסיין הבין בוודאות במהלך המסע שהוא עומד למות, הוא ביקש להתייצב בפני גורלו לבדו. מלוויו, שהיו גם בני משפחתו, סירבו לבקשה ובחרו להישאר עימו. הם זוכים כיום לאזכור של כבוד במסורת השיעית לא רק משום שנלחמו לצד חוסיין, אלא משום שבחרו מרצונם שלהם למות עם האימאם שלהם.
הכותב מדגיש את הדיסוננס בין מושא ההשראה לבין חמאס וחזבאללה שמקריבים את האוכלוסייה שלהם מבלי לאפשר זכות בחירה. חוסיין פעל באופן מוסרי כשבחר לעדכן את תומכיו בדבר הסכנה האפשרית וכשביקש לא להקריב חיים נוספים על חייו שלו. ומעל הכול, כשאפשר לכל אדם לבחור אם למות בשבילו ובשביל מטרתו או אם לאו.
חמאס ובנות בריתה טוענות כי "כל עוד אנחנו מסוגלים להילחם ולא הצליחו לחסל אותנו, איננו מובסים". אולם הכותב סבור שבין העדר תבוסה לבין ניצחון יש פער עצום. כך גם בין הנכונות למות למען מטרה צודקת לבין סלילת הדרך להתאבדות המונית. אין ניצחון בהשמדה ובמאבק מול אויב חזק עשרות מונים מבחינה צבאית.
הכותב מדגיש את הדיסוננס בין מושא ההשראה לבין חמאס וחזבאללה שמקריבים את האוכלוסייה שלהם מבלי לאפשר זכות בחירה. חוסיין פעל באופן מוסרי כשבחר לעדכן את תומכיו בדבר הסכנה האפשרית וכשביקש לא להקריב חיים נוספים
אולם, אל־קרנשאווי טוען, כשקוראים את ההיסטוריה באופן סלקטיבי, ההיגיון ההפוך הזה אפשרי. האחים המוסלמים, שמהם נולדה תנועת חמאס, אומרים "אלוהים הוא המטרה שלנו, השליח [הנביא מוחמד] הוא המודל לחיקוי שלנו, הג'יהאד הוא הדרך שלנו, והמוות בשם אלוהים הוא השאיפה הגבוהה ביותר שלנו". לפי ההיסטוריה הדמיונית הזו, אל־קרנשאווי אומר, ניתן לחשוב שהנביא מוחמד ותומכיו עסקו כל היום רק במלחמה ובהשגת נשק.
אבל כפי שיודעים הלא־מוסלמים עוד לפני המוסלמים, נביא האסלאם היה פוליטיקאי בחסד לפני שהיה איש מלחמה. הוא ידע לעשות פשרות ולוותר. הוא ידע סבלנות מהי והמתין להזדמנויות, וכאן טמון המסר ההיסטורי הגדול שלו. אולם דמותו של נביא האסלאם כפי שהיא מצטיירת בחוגי האסלאם הפוליטי שונה מהדמות שניתן למצוא בקרב סטודנטים להיסטוריה.
התפיסות האלו, לפי אל־קרנשאווי, מצמצמות את המציאות ל"התנגדות" בלבד, ומעבר לכך לא נשאר ממנה דבר. אך חמאס אינה עוצרת שם, אלא מציגה את עצמה כדלת לגן העדן.
לסיכום, אל־קרנשאווי טוען כי "כוחו של הפלסטיני הוא בדיכוי שלו, לא בניצחונות דמיוניים וגם לא בהיסטוריה מוקדמת, ושותפיו החשובים ביותר הם חברות ותנועות שקוראות ברחובות באופן בלתי־אלים לזכויות שלו. התנגדות לכיבוש היא זכות לגיטימית, אך זו אינה חובה קדושה, והיא אינה חייבת להתנהל אך ורק באמצעות מאבק מזוין ואלים. היא גם אינה מעניקה היתר להחרים ולהפקיע את רצונם של אנשים או לזלזל בסבל שלהם ובחיים שלהם אל מול אויב אכזר".