אחת הסיבות לכך שאין שום "אנד גיים" אופטימי למלחמה בצפון היא שלשני הצדדים יהיה קשה מאוד לסגת ממטרותיהם, ולישראל אין שום יכולת מעשית להכריע את חזבאללה אלא רק לפגוע בו קשות באופן שעדיין יאפשר לו להשתקם. ישראל לא תוכל לשלוט על כל אזורי המחיה של השיעים בלבנון, ובהיעדר משילות לבנונית אמיתית, ימשיך חזבאללה להיות מדינה בתוך מדינה עד לנקודת הקונפליקט הבאה. הפגיעה של חזבאללה בריבונות ובמשילות הלבנונית היא סכנה הן לישראל והן ללבנונים רבים. אבל האם יש סיכוי שכוחות פנים־לבנוניים יוכלו לתחום את כוחו של חזבאללה ולהשיב ריבונות אמיתית ללבנון ויציבות לגבול הצפוני משני עבריו?
יש להבין שהפגיעה בריבונות הלבנונית היא אמיתית: ראשית, חזבאללה הוא בעל ברית של משטר אסד שדה־פקטו השתלט על לבנון לתקופה עד מהפכת הארזים ב־2005. ואילו ב־2008 כבש חזבאללה חלקים מביירות ואיים על הממשלה עקב החלטה לפגוע ברשת הטלקומוניקציה הפרטית של הארגון. עימותים נוצרו ברחובות ביירות, כאלו שלא נראו מאז ימי מלחמת האזרחים, ולפחות 70 הרוגים נמנו בקרבות. הפרשייה נחשבת לרמיסת הריבונות של לבנון בידי חזבאללה, שניצח באופן ברור במאבק משום שהממשלה נסוגה מכל החלטותיה.
בזמנו היה ציר המתח דתי ועדתי, והדבר התגבר כמה שנים לאחר מכן בשל התפקיד שמילא חזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה לצד אסד, שם טבח המשטר העלווי בלא מעט סונים בסיוע המיליציה הלבנונית.
מאט נאשד, עיתונאי אל־ג'זירה המסקר את לבנון, סבור כי המתח הסוני-שיעי בלבנון התמתן מאוד, וכי ציר המתח המרכזי כיום הוא שיעי-נוצרי. עם זאת, זה מספר שנים מתפתחת אופוזיציה פוליטית רחבה וגועשת לחזבאללה שהדהדה קריאות מחאה רווחות לפירוק המיליציה מנשקה ותביעות להשתלבות הארגון כמפלגה פוליטית בלבד. אפילו בימי התהילה של הארגון בדעת הקהל הערבית, אחרי מלחמת לבנון השנייה, היה רוב קטן של לבנונים – ומחוץ לקהילה השיעית רוב משמעותי יותר – שרצה בפירוק חזבאללה מנשקו.
ב־2008 כבש חזבאללה חלקים מביירות ואיים על הממשלה עקב החלטה לפגוע ברשת הטלקומוניקציה הפרטית של הארגון. עימותים נוצרו ברחובות ביירות, ולפחות 70 הרוגים נמנו בקרבות
סביב המלחמה האחרונה מתחזקים גם קולות בוטים הרואים בחזבאללה גורם בשירות איראן המסכן את לבנון שלא לצורך. לפי סקר של Washington Institute, רוב קטן סבור כי על לבנון להתמקד בענייני פנים ולא להתערב במלחמה חיצונית (כולל לא מעט שיעים). אם כן, לבנונים רבים חשים שלבנון איבדה את ריבונותה לחזבאללה ובמידה מסוימת לאיראן. אבל האם יש להם סיכוי להתקומם ולרסן את חזבאללה – לתחום אותו לקיום כמפלגה פוליטית או לכל הפחות כמליציה קטנה עם כוח השפעה מוגבל?
פעולה קולקטיבית דורשת לצד יכולת והזדמנות גם מוטיבציה, לגיטימציה, תשתית ארגונית, אמצעים ועוד. כמעט בכל אלו לחזבאללה יש יתרון: הוא נחשב גם בקרב לבנונים שאינם שיעים לגורם המרסן את כוחה ההרסני של ישראל, מסכל את שאיפות ההתפשטות הטריטוריאלית שלה ומסייע לפלסטינים בהגנה על המקומות הקדושים.
בעולם הערבי קשה לצאת נגד שחקן חשוב כזה מבלי להיתפס כסייען של ישראל. למעשה, 99% מהלבנונים – ובכלל זה לא מעט מתנגדי חזבאללה – חושבים שעל מדינות ערביות לנתק את הקשרים עם ישראל בשל יחסה לפלסטינים. נוסף על כך, בזכות איראן, חזבאללה הוא בעל יכולת לשלם משכורות ולפתח מקורות פרנסה משניים לאוכלוסייה נרחבת, ובשל כך זוכה לאהדה ולמוטיבציה של פעיליו; גם הלהט הדתי של רבים מפעיליו תורם לעניין המוטיבציה לעומת האופי האזרחי יותר של מרבית מתנגדיו, וזה מבלי לדבר על יכולותיו הצבאיות.
אולם כעת ישנה נקודת מפנה: חזבאללה לא רק נחלש מאוד בעקבות המכות שספג מישראל, ובפרט אחרי חיסול נסראללה, אלא התנהלותו מול ישראל גם מעוררת פחד וזעם בלבבותיהם של לבנונים רבים, שחשים כי הוא מסכן אותם ואת ארצם בשם אינטרסים זרים.
לבסוף, הברית הפוליטית של חזבאללה עם מישל עאון מתערערת ואיתה הלגיטימציה של הארגון בקרב נוצרים (עדות לכך היא קרב רחוב בין נוצרים לאנשי חזבאללה בשל הובלת תחמושת לעיירה נוצרית, שבמהלכו נרשם הרוג לכל אחד מן הצדדים). כוחות פדרליסטיים – השואפים לפדרציה בלבנון – לעיתים קוראים לעולם לחמש אותם כדי שיוכלו להיפרע מחזבאללה או לפחות להיפרד מתומכיו (הווריאציה הלבנונית של לישראל ויהודה). וישנם כוחות אנטי־עדתיים השואפים לחברה לבנונית שמתעלה מעל עדתיות וכיתתיות, וגם הם מתנגדים לחזבאללה ורווחים בעיקר בקרב צעירים. העוינות של קבוצה זו לחזבאללה התחזקה בעקבות היחס של הארגון להפגנות נגד הממסד ב־2019.
מנגד, בהינתן עתיד מדומיין שבו ישראל מגיעה להסדר הוגן מול הפלסטינים, חזבאללה יכול לראות בכך נקודת יציאה מכובדת מהסכסוך. אם לא ינהג כך, מערך הבריתות החיצוני והפנימי יכול להשתנות
מאידך גיסא, אין בלבנון שום שחקן מאורגן ומחומש כמו חזבאללה. אפילו צבא לבנון – שלפי הערכות מורכב מכ־50% חיילים שיעים – אינו בהכרח משתווה בכוחו לחזבאללה. כמו כן, כל עוד ישראל היא כוח שמדכא בברוטליות את הפלסטינים – סוגיה שיש לה מעמד אייקוני בעולם הערבי – מאבק בחזבאללה יוצר קושי אמיתי מבחינת לגיטימציה ציבורית. לבסוף, ככל שישראל מקצינה פוליטית, הטענה של חזבאללה שהוא מגן על לבנון מפני פלישה ישראלית נשמעת קצת פחות מופרכת בארץ הארזים ובעולם הערבי בכלל.
מנגד, בהינתן עתיד מדומיין שבו ישראל מגיעה להסדר הוגן מול הפלסטינים, חזבאללה יכול לראות בכך נקודת יציאה מכובדת מהסכסוך. אם לא ינהג כך, מערך הבריתות החיצוני והפנימי יכול להשתנות. לבנון יכולה לטעון שהתירוצים של הארגון השיעי בדבר הגנה על הפלסטינים והגנה על לבנון מפני ישראל כבר אינם תקפים, ושהיא קוראת לסיוע אזורי ובין־לאומי – צבאי וכספי – להשבת הריבונות על כנה כדי לממש את החלטת האו"ם 1701 הקוראת בין היתר לפירוק של כלל המיליציות בלבנון מנשקן.
מהלך כזה יצליח רק אם יתעלה על הטראומה הלאומית הגדולה של מלחמת האזרחים – כלומר רק בהינתן קואליציה רחבה של פלגים וזרמים הקוראים ופועלים להתפרקות חזבאללה מנשקו, ולא כמאבק של מיליציות עדתיות שיחדש את השסעים העדתיים. ברוח זו הדיפלומט האמריקאי ג'פרי פלטמן גורס כי אחדות בסגנון ההפגנות של 2019 היא הדרך היחידה לחזק את לבנון. כדי לבנות אחדות כזו נדרשים לגיטימציה רחבה ותהליכים פנים־לבנוניים. לכן בחישה ישראלית – או בחישה אמריקאית בוטה – מול עדה מסוימת או מול גורם מסוים יכולה רק להזיק. מאידך גיסא, סיוע בין־לאומי משמעותי לקואליציה כזו בתוך לבנון בתרחיש של שלום ישראלי-פלסטיני יכול באמת לשנות את התמונה. זהו פוטנציאל אנד גיים אמיתי – סיום המצב שבו מתקיימת בלבנון מדינה בתוך מדינה. תרחיש כזה דורש לצאת מפריזמת העליונות היהודית מול הפלסטינים ומול העולם הערבי בכלל.
