בטקס חגיגי שנערך באבו דאבי באפריל האחרון, זכה הסופר הפלסטיני באסם ח'נדקג'י בפרס "בוקר הערבי" היוקרתי. הפרס, ששוויו 50 אלף דולר ונחשב ליוקרתי ביותר בעולם לפרוזה ערבית, הוענק לח'נדקג'י על הרומן שלו "מסכה בצבע השמיים" ("قناع بلون السماء", 2023). מנחה בטוקסידו הקריא את נימוקי השופטים, שיבח את איכותו העלילתית והפואטית של הרומן ואת מסריו, והזמין את הזוכה לקבל את הפרס.
אולם לבמה עלתה נציגת ההוצאה לאור במקום ח'נדקג'י שכלל לא נכח בטקס. באותו זמן הוא ישב בתאו בכלא עופר, שם הוא מרצה מאז 2005 עונש של שלושה מאסרי עולם. ח'נדקג'י הוא חבר מורשע בארגון טרור, ועונשו נגזר עליו בגין מעורבותו בפיגוע התאבדות בשוק הכרמל בשנת 2004, שבו הוא בין היתר פיקד על החוליה המבצעת, יצר את מטען הנפץ, והסיע את המתאבד לזירה תוך שימוש בתעודת העיתונאי שלו.
ההישג הספרותי של ח'נדקג'י והנסיבות החריגות שבהן הוא הגשים אותו, הם חלק מתופעה רחבה של "סופרי כלא" פלסטינים. בשנים האחרונות ראו אור מספר רב של רומנים, נובלות וספרי שירה פרי עטם של אסירים פלסטינים שמרצים עונשים בכלא הישראלי או שהשתחררו ממנו. ספרות זו, שחוויית החיים בכלא היא רק אחד מהנושאים הנידונים בה, זוכה לאחרונה לתהודה הולכת וגוברת בתרבות הפלסטינית, וכמו במקרה של ח'נדקג'י – גם להערכה מצד הממסד הספרותי.
במאמר בן שני חלקים שפורסם לאחרונה במגזין התרבות הערבי ד'פה ת'אלת'ה (קישור לחלק 1), העיתונאי אָוְּס יַעְקוּב מראיין חוקרים וסופרים פלסטינים כדי לצלול לעומק הספרות הפלסטינית שנולדה מאחורי הסורגים.
הופעת ספרות האסירים הפלסטינית
ח'נדקג'י, יעקוב מספר, אינו האסיר הפלסטיני הראשון לזכות בהכרה על עבודתו הספרותית. בשנת 2018 הוענק "פרס איתיסאלאת לספרות ילדים ערבית" מטעם איחוד האמירויות לאסיר וליד דקה (שמת ועלה לכותרות לאחרונה) על ספר הנוער שלו "סוד השמן" ("سر الزيت"). שלוש שנים לפני כן, ב־2015, זכתה הסופרת עאישה עודה בפרס מטעם קרן אבן רושד לחירות המחשבה בקטגוריית הספרות. הפרס הוענק לה בזכות מספר ספרים שחיברה על חוויותיה בכלא הישראלי, שבו ריצתה מאסר משנת 1970 בגין מעורבות ברצח של שני סטודנטים בסופרמרקט בירושלים עד ששוחררה בעסקת שבויים ב־1979.
רשימה חלקית זו של פרסים היא רק עדות לתופעה שהולכת ונעשית רווחת בשנים האחרונות – של אסירים בהווה ואסירים לשעבר שבוחרים במילה הכתובה כערוץ לביטוי אישי ואומנותי.
אסירים בעלי שאר רוח דאגו להעשיר את חיי התרבות בבתי הסוהר ולהקים בהם ספריות, וגם קראו באופן אינטנסיבי פרוזה ושירה מהעולם הערבי ובכלל
מוחמד אל־חוארי, מחבר ספרים על ספרות הכלא הפלסטינית, מספר ליעקוב שעד המאה ה־21 יצירות מעטות בלבד עסקו בחיים בכלא הישראלי, ואסירים מעטים בלבד עסקו בכתיבה. הבודדים שעשו זאת חיברו בעיקר עדויות, קטעי הגות ושירה, והטקסטים שלהם נעדרו את הבשלות האומנותית המאפיינת את ספרות הכלא בת־זמננו.
באותה עת, שטחיות אפיינה גם את היחס ליצירות אלה ואת התקבלותן בקרב קוראים פלסטינים. מרבית הקוראים והמבקרים לא ניסו להעריך את איכותן הספרותית הפנימית של היצירות, והסתפקו בגישה סנטימנטלית שהעלתה על נס את הגבורה ואת ההקרבה שבכתיבה מתוך הכלא. היצירה מאחורי הסורגים הייתה דלה, וכאשר היא הצליחה לצאת מהכלא היא נתקלה בקשב מועט.
אולם לפני כשני עשורים חלה קפיצת מדרגה כמותית ואיכותית, ואסירים-סופרים החלו להפיק ספרות ראויה לשמה. בנקודה זו של הזמן, מתוך בתי הכלא הישראליים החלה לצאת "ספרות אומנותית, מגוונת מבחינת תכנים ורעיונות ורחבת אופקים". ספרות זו, חוקר הספרות ד"ר חסן עבדאללה מוסיף, היא מגוונת יותר בראי הסוגות ובראי התכנים: "היא אינה עוסקת עוד רק בנושאים כמו מעצר, שבי, עינויים וסבל, אלא גם בהיסטוריה, פנטזיה ואקזוטיקה".
גם מבחינה צורנית, השתחררה כתיבת הכלא החדשה מהמחויבות לכתיבת עדויות אוטוביוגרפיות, והיא מופיעה במגוון סוגות כמו שירה, רומנים, סיפורים קצרים, מחזות ועוד. לשינוי יש גם ממד כמותי: בשעה שעד העשורים האחרונים נכתבו בכלא הישראלי יצירות בודדות – כיום, מאחורי הסוגרים בישראל נמצאים לא פחות מ־140 אסירים שחתומים על ספר אחד לפחות, והפוריים ביותר חיברו יותר מתריסר ספרים.
כפי שמספרים המרואיינים ליעקוב, מה ששיפר פלאים את איכותה של ספרות הכלא הוא מגמה של הבשלה והיפתחות לעולם. אי שם בתחילת המילניום הנוכחי, הם מספרים, הבשילה בבתי הכלא הישראליים קהילה ותיקה של אסירים בעלי שאר רוח. הם דאגו להעשיר את חיי התרבות בבתי הסוהר ולהקים בהם ספריות, וגם קראו באופן אינטנסיבי פרוזה ושירה מהעולם הערבי ובכלל.
לא ברור מה הנסיבות המיידיות שאפשרו את השינויים הללו בנקודה זו של הזמן: מחד גיסא, חוקר אחד מספר שהחל באמצע שנות השמונים התאפשר לאסירים להאזין בכלא לרדיו, לצפות בטלוויזיה ולהיחשף למגוון רחב של חומר כתוב – מה שמעיד במרומז על הקלה בתנאי הכליאה; מנגד, מרואיינים אחרים מעידים שהכתיבה והקריאה בכלא מוכרחות להיעשות במחתרת, ושאת הספרים יש להבריח לכלא מתחת לאפם של הסוהרים. אולם כך או אחרת, השינוי אירע, ותוצאותיו ניכרות בשטח.
ספרות הכלא הפלסטינית בת־זמננו איננה עוסקת רק בכלא; וגם כשהיא עוסקת בכלא – לעיתים קרובות הוא מתפקד בה רק כרקע מיידי או כתפאורה לעיסוק בנושאים אחרים
יצירה וזהות מאחורי הסורגים
וכך, יעקוב מדווח מפי מרואייניו, בשנים האחרונות ניתן לזהות "קפיצת מדרגה" ביבול הספרותי של האסירים הפלסטינים בכלא בישראל. הכתיבה לא נועדה עוד רק לתעד את החיים בכלא, אלא גם לתת ביטוי לרגשות, לעבד חוויות חיים ולעסוק בקיום באופן אוניברסלי. ספרות הכלא הפלסטינית בת־זמננו איננה עוסקת רק בכלא; וגם כשהיא עוסקת בכלא – לעיתים קרובות הוא מתפקד בה רק כרקע מיידי או כתפאורה לעיסוק בנושאים אחרים.
הרומנים החדשים עוסקים בשאלות אוניברסליות ופילוסופיות של זהות, חירות והמאמץ של האינדיווידואל לממש את עצמו; בנושאים חברתיים כמו עוני, הדרה והגמוניה חברתית; ובחלק גדול מהמקרים גם בנושאים לאומיים: הזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני, ההיסטוריה של המאבק הלאומי ואתוס העמידה האיתנה ושימור הכבוד והזהות מול הדיכוי והכיבוש הישראליים.
כדי לעמוד מקרוב על האופן שבו נושאים אלה משמשים בידיהם של האסירים הפלסטינים, אפשר להביא כאן דוגמה לתוכנם של כמה מהספרים שלאחרונה זכו בפרסים. "מסכה בצבע השמיים" של ח'נדקג'י מספר את סיפורו של נור, ארכאולוג שמתגורר במחנה פליטים ברמאללה, שמוצא בכיס מעיל ישן תעודת זהות ישראלית. בסיועה של התעודה הוא נחשף לראשונה למדינת ישראל כפי שהיא נראית מבפנים, לומד להכיר את צביעותה ואת מגרעותיה, וגם מצליח סוף סוף לעסוק בארכאולוגיה – ולגלות את שרידיה ההיסטוריים של פלסטין טמונים באדמת הארץ.
"סוד השמן" של וליד דקה מספר על הרפתקאותיו של ילד פלסטיני, שבעזרתם של כמה בעלי חיים ועץ זית אחד יוצא למסע כדי לבקר את אביו הכלוא בבית סוהר בישראל. "חלומות על חופש" ("أحلام بالحرية", 2001) ו"מחיר השמש" ("ثمناً للشمس", 2012) של עאישה עודה הם שני רומנים אוטוביוגרפיים, שבהם הכותבת מספרת בגוף ראשון על חוויותיה בכלא הישראלי ומתארת בין היתר את ההתעללות שחוותה מצד הסוהרים ואת מאמציה לשמר את אישיותה בתנאי הכלא.
"בכלא נוצרת חוויה ייחודית של העצמי; בכלא אתה צריך להתמודד עם עצמך באופן מזוקק, על כל המורכבות והתמורות שבך. ייתכן שרק כך אפשר להתוודע לפנים מסוימים של האישיות"
דוגמאות אלה מראות כיצד חוויית הכלא נוכחת במידות שונות של דומיננטיות בחיבורים שונים. אולם בעיני כל המרואיינים של יעקוב, באף לא אחד מהמקרים אפשר להתעלם מנוכחותו של הכלא ברקע לכתיבה, וגם אם לא תמיד בגלוי – הכלא מזין את כתיבתם של האסירים הפלסטינים.
להכללה זו יש היבטים שונים בעיני מבקרי ספרות שונים. מחד גיסא, כמה מהמרואיינים מציינים שהנסיבות הקיצוניות דווקא תורמות לאיכותן של היצירות: "בכלא", המשורר והמבקר פראס חאג' מוחמד (בכתבה לא מצוין אם מדובר באסיר משוחרר או לא) מספר, "נוצרת חוויה ייחודית של העצמי; בכלא אתה צריך להתמודד עם עצמך באופן מזוקק, על כל המורכבות והתמורות שבך. ייתכן שרק כך אפשר להתוודע לפנים מסוימים של האישיות".
אחרים מוסיפים שהכלא הישראלי מפגיש את האסירים עם היבטים שונים של הדיכוי ושל הקיום הקולקטיבי הפלסטיני, שאינם גלויים בהכרח למי שנמצא מחוץ לכלא. לחוויה זו של הלאומיות, הם מוסיפים, יש השפעה על היצירה מאחורי הסורגים, וכך ספרות הכלא משמרת חוויה חשובה של הזהות הפלסטינית.
מבקרים ומרואיינים אחרים מביעים הסתייגות מהדגשת הכלא כגורם מכונן בכתיבה, ומעדיפים לראות את היצירות שנכתבו בבתי הכלא בישראל כהישג ספרותי בפני עצמו. עאישה עודה למשל מסרבת להשתמש במונח "ספרות כלא": "בתי הכלא אינם מייצרים ספרות", היא אומרת, "הם מערכת לדיכוי בני אדם ויצירתיות. האדם הוא זה שמייצר ספרות ואומנות".
בעיני אחרים, העובדה שיצירות מסוימות נכתבו מאחורי הסורגים איננה סיבה לשפוט אותן בסטנדרטים אחרים מאלה של יצירות אחרות. אלא שגם בסטנדרטים אובייקטיביים, מדובר לעיתים קרובות ביצירות איכותיות; מה שהופך את נסיבות כתיבתן, בדיעבד, למעוררות הערצה אפילו יותר.
יותר אסירים פלסטינים מאסירות
שאלה אחרת שבה יעקוב ומרואייניו מעסיקים את עצמם היא מדוע סצנת ספרות הכלא הפלסטינית נשלטת באופן כמעט בלעדי על ידי כותבים גברים. אומנם ישנן חריגות לכלל זה – דוגמה אחת היא האנתולוגיה "זמרת היונה ("ترانيم اليمامة", 2022), קובץ סיפורים קצרים של סופרות-אסירות פלסטיניות. אולם ככלל ישנם סופרים אסירים רבים יותר מסופרות אסירות, ואחת השאלות שיעקוב מקפיד לשאול את מרואייניו היא מדוע.
התשובות מגוונות: מרואיינות אחדות סבורות שנשים אסירות מתביישות לתעד את חוויותיהן בכלא בשל סטיגמות חברתיות, ואחרות מוסיפות שאסירות פלסטיניות דווקא כותבות, אלא שחיבוריהן אינם מתפרסמים או שהם זוכים רק לתהודה מעטה בשל האפליה המגדרית הטבועה בחברה עצמה.
אולם מעניינת יותר היא דווקא התשובה הטריוויאלית שחוזרת בדברי רבים מהמרואיינים: ישנן פחות יצירות של נשים אסירות מכיוון שישנן פחות נשים אסירות. מרואיין אחד מעריך שנשים מגלמות רק חמישה אחוזים מהפלסטינים הכלואים בישראל, וממילא חלקן בין סופרי הכלא מוגבל.
אחר מוסיף שהסיבה להצלחתם של רבים מסופרי הכלא הגברים היא העובדה שהם נעצרו סביב האינתיפאדה הראשונה ולאחריה, ותקופות המאסר הממושכות שלהם אפשרו לכתיבה שלהם להבשיל; בגל מעצרים משמעותי זה כמעט לא היו נשים. במילים אחרות, מדובר בסטטיסטיקה פשוטה: נשים פלסטיניות נעצרות פחות, ואם הן נעצרות הן מבלות פחות זמן בכלא הישראלי; אין פלא שחלקן בספרות הכלא קטן יותר.
מאחורי מונחים כמו "מעצר מנהלי" ו"עצירים ביטחוניים" יושבים בבתי לא מעט אסירים פוליטיים. עם זאת ישנם גם לא מעט אסירים פלסטינים שמרצים את עונשם בכלא הישראלי בגין מעורבות בטרור ופגיעה בחפים מפשע
עובדה סטטיסטית טריוויאלית זו מובאת כאן בהדגשה לא מפני שיש לה משמעות לגבי כתיבת נשים, מגדר או כתיבה בכלא. היא מובלטת כאן כי היא למעשה ההתייחסות היחידה לאורך כל כתבתו של יעקוב לנסיבות שבגינן מצאו האסירים הפלסטינים את דרכם לכלא הישראלי או לזהותם ולאופיים. בשאר הזמן מתקבל הרושם שהכותבים הפלסטינים פשוט מצאו את עצמם בוקר בהיר אחד בכלא הישראלי, ולכן במקום לעסוק בקריירה הספרותית שהם נועדו לה לכתחילה, הם נאלצו להפוך לסופרי כלא.
זהו כמובן ניסוח ציני ולא בהכרח הוגן. בכלא הישראלי אכן יושבים פלסטינים לא מעטים שלא היו צריכים להיעצר, שנעצרו באופן לא־חוקי, שלא זכו להליך משפטי הוגן, שלא זכו כלל להליך משפטי, או שנאשמו במעשים שלא היו נחשבים לפשע במקרים אחרים. במובנים רבים, מערכת המשפט הצבאי והכליאה של פלסטינים בישראל היא חלק ממנגנון שנועד לדכא את השאיפה הלאומית הפלסטינית; מאחורי מונחים כמו "מעצר מנהלי" ו"עצירים ביטחוניים" יושבים בבתי הכלא בישראל לעיתים קרובות לא מעט אסירים פוליטיים ואסירי מצפון.
ועם זאת, ישנם גם לא מעט אסירים פלסטינים שמרצים את עונשם בכלא הישראלי בגין מעורבות בטרור, פגיעה בחפים מפשע ומעשים אכזריים ואלימים. חלקם גם מככבים בכתבתו של יעקוב או מתראיינים בה. מעשיהם אומנם אינם צריכים לגרום לנו להתעלם מענף משמעותי בספרות הפלסטינית בת־זמננו או לבטל אותו כליל, ועם זאת – וכמו בכל מחקר ספרות ביקורתי איכותי – מן הראוי שלא להתעלם מהנסיבות שברקע ליצירה של לפחות חלק מספרות זו מאחורי סורג ובריח.
