בראשית אוגוסט הופץ לראשונה הטריילר של הסרט המצרי "האתאיסט" ("אל־מולחד" בערבית) המציג את סיפורו של יחיא, בנו של שיח' סלפי אדוק, המתוודה כי אינו מאמין עוד בקיום האל ומחולל משבר משפחתי. הסרט עורר ויכוח ברשתות החברתיות בין מי שראו בעצם הרעיון שבו הוא עוסק פגיעה בדת ודרשו לאסור את הקרנתו, לבין מי שסברו שאין לפגוע בחופש הביטוי והיצירה. שני פובליציסטים מצרים מנתחים את הסיבות החברתיות והפוליטיות לסערה שעוררה הפרשה.
במאמר באתר רציף 22 התסריטאי והמבקר אחמד ג'ודה מציין כי הסרט אמור היה לעלות לאקרנים באמצע אוגוסט, אך באופן פתאומי הוחלט לדחות את הקרנת הבכורה בשבוע, ולאחר מכן הוכרז על דחייתה למועד לא־מוגדר. המפיק אחמד אל־סבכי טען תחילה כי מדובר בדחייה מסיבות טכניות, ומקורות אחרים טענו כי הדחייה קשורה לתלונות שהגיש במאי שיצר לפני עשור סרט שנקרא אף הוא "האתאיסט", ואשר דרש את שינוי שמו של הסרט הנוכחי.
אלא שפוסטים שפרסם במאי הסרט מחמד אל־עדל רמזו כי הקרנתו נאסרה לחלוטין, וזאת לדבריו על אף שזכה לכל האישורים המקדימים מטעם רשויות החוק והצנזורה. גם גורמים אחרים מחו על פסילתו הגורפת, אך לדברי ג'ודה אין לכך אישור רשמי.
בין אסלאמיזם לשמרנות חברתית
במאמרה באתר דרג' הפובליציסטית לילא ח'אלד טוענת כי מניעת הקרנתו של "האתאיסט" מעידה על כניעתו של הקולנוע המצרי לדרישות החוגים הסלפיים אשר הובילו את המאבק נגדו ברשתות החברתיות על סמך הצפייה בטריילר בלבד. בטריילר מוצגים הסלפים כמי שמחויבים להחזיר בתשובה אתאיסטים ואף מוכנים להורגם אם לא יחזרו בהם מדרך הכפירה, כשלטענת החוגים הללו מדובר בהצגה שלילית של אנשי הדת כאנשים אלימים.
אלא שלא רק אסלאמיסטים הביעו התנגדות לסרט ולעצם הרעיון של עיסוק באתאיזם. באופן כללי, חלקים נרחבים בציבור המצרי מחזיקים בעמדות שמרניות למדי בהתייחס לדת האסלאם, מתנגדים לכל שיח ביקורתי בנושא ואינם מוכנים לקבל דיון שבו ההשקפה האתאיסטית מוצגת כשוות ערך להשקפה הדתית.
ג'ודה סבור כי הטריילר של "האתאיסט" מרמז כי גם סרט זה אינו מעודד את נטישת הדת. נהפוך הוא, בדומה לכל הסרטים הקודמים ב"ז'אנר" הוא מבקש לבסס את האמונה באסלאם
נראה אפוא כי אין זה מפתיע ש"האתאיסט" עורר זעם כה רב ונאסר להקרנה במצרים. אלא שהתמונה מורכבת יותר, שכן נוצרו בעבר סרטים מצריים שעסקו באתאיזם ולא נפסלו. ג'ודה מציין למשל את "א־שחאת" (הקבצן), המבוסס על סיפור מאת נגיב מחפוז ומגולל את קורותיו של עומר שחווה משבר בריאותי עד כדי אובדן האמונה, אך לבסוף מאמץ את האסלאם הסופי. דוגמה נוספת היא הסרט "פגישה אי שם", העוסק בדילמות של עבאס, צעיר מוסלמי משכיל, בן לאב אדוק, הרואה בדת מכשול לחירותו שכן הוא מאוהב בשכנתו הקופטית, אך בסוף הסרט שב אל האמונה.
לסרטים העוסקים בסוגיה הרגישה של אובדן האמונה יש תבנית ברורה ומוכרת, ג'ודה טוען. הם אומנם מציגים קונפליקטים בין הגיבור, בדרך כלל צעיר חומרני המצדד במדע באופן עיוור, לבין משפחתו השמרנית (לרוב אב אדוק ונוקשה), אך סופם ידוע מראש: התפתחות שתהפוך את הגיבור לחסר אונים, תדרוש התערבות אלוהית, ותשיב אותו אל האמונה. הצנזורה הממסדית על יצירות אומנות והמוסכמות החברתיות אינן באמת מאפשרות סוף אחר.
ג'ודה סבור כי הטריילר של "האתאיסט" מרמז כי גם סרט זה לא חרג מאותה תבנית וכי למרות שמו הוא אינו מעודד את נטישת הדת. נהפוך הוא, בדומה לכל הסרטים הקודמים ב"ז'אנר" הוא מבקש לבסס את האמונה באסלאם.
כפירה או חשיבה ביקורתית?
מדוע אם כן נפסל הסרט? ג'ודה טוען כי הסיבה המרכזית לכך היא דמותו של התסריטאי איבראהים עיסא, עיתונאי חילוני הידוע כמבקר חריף של האסלאם הפוליטי ושל תהליכי ההדתה במצרים. עיסא גם משתייך למרכז תכּווין, מכון חדש המעודד חשיבה ביקורתית בנושאי דת והגות, ומעורר התנגדות עזה בקרב החוגים הדתיים, כך שבעבור יריביו הסרט הוא חלק ממאמץ כולל מצידו לפגיעה מכוונת בדת.
עיסא נחקר בעבר באשמת ביזוי האסלאם לאחר שהטיל ספק בגרסה המקובלת בדבר עליית הנביא מחמד השמיימה. אלא שגם גורמים שהביעו ביקורת מתונה יותר על המסורת ועל הפסיקה ההלכתית, או קראו לרפורמה מדודה באסלאם, ספגו ביקורת קשה ואף נענשו. לטענת ארגוני זכויות אדם, בשנים האחרונות חלה עלייה במספר התביעות המשפטיות באשמת ביזוי הדת במצרים, ויש בכך כדי להעיד על חוסר הסובלנות של הממסד כלפי כל סוג של אופוזיציה במדינה.
"האתאיסט" מייצג נאמנה את עמדת השלטון בכך שהוא מציג את האסלאמיסטים באופן דמוני וסטריאוטיפי… המסר הסמוי של הסרט אם כן הוא שיש לדבוק בדת בגרסתה השמרנית, העממית והלא־פוליטית
ג'ודה וח'אלד מבקרים את פסילת "האתאיסט" ומלינים על השמרנות החברתית הכללית ועל הלחץ מצד החוגים הדתיים שהובילו לכך, אך הם נמנעים מביקורת מפורשת על חלקו של הממסד בפרשה. בדומה לשפע של סדרות וסרטים אחרים שנוצרו בשנים האחרונות במצרים, "האתאיסט" מייצג נאמנה את עמדת השלטון בכך שהוא מציג את האסלאמיסטים באופן דמוני וסטריאוטיפי.
אין להוציא מכלל אפשרות שהסרט מבקש להראות כי למעשה האסלאם הרדיקלי הוא אשר מוביל במידה רבה להקצנה לכיוון השני, קרי לחילוניות ולאובדן האמונה, המוצגים אף הם באופן שלילי ותבניתי. המסר הסמוי של הסרט אם כן הוא שיש לדבוק בדת בגרסתה השמרנית, העממית והלא־פוליטית.
לסיכום, האישור העקרוני ליצירת הסרט וההחלטה לעכב או לאסור את הקרנתו בעקבות הביקורת שספג הטריילר, מאפשרים לשלטון להציג את עצמו כמי שמאפשר את חופש היצירה, אך גם כמי שקשוב לרחשי הציבור כשלמעשה כל עניינו הוא שמירת הסדר הקיים.
