האם יש פתרון יציב לעזה? מתווה אפשרי להסדר מדיני

אף שמתקפת חמאס בשבעה באוקטובר הכתה את כולם בתדהמה, מי שעקב ברצינות אחר המתרחש, לרבות בממסד הישראלי, ידע שעזה ישבה על לוע של הר געש שעלול היה להתפרץ בכל רגע. הכתובת הייתה על הקיר, ואם לא סינוואר וחמאס, גורם אחר היה מרים את הכפפה במוקדם או במאוחר.

בשיח הישראלי מקובל לטעון שממשלות ישראל אחראיות להתפרצות משום שהתעלמו מהתעצמות חמאס. מנקודת מבט פלסטינית אטען שממשלות ישראל הן אלה שיצרו את הר הגעש הפוליטי, הכלכלי והחברתי בעזה, שהתפרץ על ישראל ב־7 באוקטובר והמיט אסון על אזרחי ישראל ונכבה מוחלטת על הפלסטינים בעזה.

מאז בוצעה תוכנית ההתנתקות ב־2005 לא חל כל שיפור במצבם של העזתים: שיעור האבטלה הרקיע שחקים, נוצר מחסור חמור בצרכים בסיסיים כולל חשמל ומים נקיים, והשליטה הישראלית המוחלטת על הגבולות גזרה על האוכלוסייה הצעירה חיים של אסירים בכלא מנותק מהעולם החיצוני. לצד האכזבה מהשחיתות של הרשות הפלסטינית, סללה מציאות זו את הדרך להתעצמותו של ארגון דתי-אסלאמי חמוש שחולל מהפך בנוף הפוליטי הפלסטיני.

ניצחונה של חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב־2006 היה סוחף, אולם חוסר שיקול הדעת הפוליטי שלה מחד גיסא והדיכוי שספגה מצד הרשות הפלסטינית מאידך גיסא, הביאו להתנגשות דמים בינה לבין הרשות, שהסתיימה בהשתלטות חמאס על הרצועה ובסילוק אנשי הרשות.

ישראל, הרשות הפלסטינית ומצרים טעו כאשר העריכו שניתן להפיל את השלטון החדש של חמאס באמצעות לחץ חיצוני וליבוי לחץ פנימי

מצרים והרשות: התכחשות והוקעה

האסטרטגיה שאימצו השחקנים האזוריים והמקומיים המעורבים בנעשה ברצועה בעקבות השתלטות חמאס על עזה ב־2007 התאפיינה בקוצר ראייה והייתה שגויה בעליל. ישראל, הרשות הפלסטינית ומצרים טעו כאשר העריכו שניתן להפיל את השלטון החדש של חמאס באמצעות לחץ חיצוני וליבוי לחץ פנימי. ההכרזה של ישראל על הרצועה כישות עוינת החריפה את ההגבלות שהיו קיימות ממילא על תנועת אנשים וסחורות בין עזה לבין הגדה וישראל, והתפתחה לסגר הדוק שחנק את תושבי הרצועה.

הרשות הפלסטינית מצידה הטילה חרם על הרשויות המקומיות המופקדות על ניהול חיי היום־יום בעזה שעברו לידי חמאס – משטרה, חינוך, בריאות ועוד – וקראה לפקידיה שלא להתייצב לעבודה, ומצרים שיבשה באופן קשה את פעילותו של מעבר רפיח בין השנים 2007—2012. כך תרמו גם הן להתעצמותו של הר הגעש האזרחי והשלטוני בעזה.

ברבות השנים, כאשר התברר לגורמים הללו שחמאס ממשיכה להתבסס ולהתעצם, הם נאלצו לשנות כיוון. מצרים הייתה בעיצומה של מלחמה נגד כנופיות דאעש בסיני ונזקקה לעזרת חמאס באבטחת הגבול כדי למנוע הסתננות של ג'יהאדיסטים מרצועת עזה לסיני. בתמורה לכך הקלו במקצת השלטונות המצריים את הפיקוח על תנועת האנשים במעבר רפיח, ששימש בידיהם מאז ומתמיד קלף מיקוח המשלים את הסגר הישראלי על הרצועה.

במקביל לכך התפתחה בישראל מדיניות הבידול בין הגדה המערבית לבין עזה, גישה של "הפרד ומשול" שנועדה לבודד את עזה, לנתק אותה מהגדה המערבית ולהנציח את העוינות בין הפלגים הפלסטיניים במטרה לקבור את הסוגיה הפלסטינית.

ההסלמה של חמאס בחסותה של ישראל

לצד החלשת הרשות הפלסטינית, השתמשה ישראל בשיטת המקל והגזר כלפי חמאס ורצועת עזה: סבבי לחימה ומתקפות ישראליות חוזרות ונשנות שהרגו ופצעו אלפי פלסטינים, לצד פיתויים בדמות מזוודות כסף במזומן מקטר, לבקשת ישראל עצמה, והנפקתם של אלפי היתרי עבודה לפועלים לעבודה בישראל. מכאן השתרשה הקונספציה שחמאס מורתעת ומעדיפה לשמור על שלטונה בעזה על פני יציאה למערכה גדולה נגד ישראל.

הרשות הפלסטינית מצאה את עצמה קירחת מכאן ומכאן: היא הפסידה את עזה לחמאס ואת הגדה המערבית לישראל. כאשר קמה בישראל ממשלה ימנית קיצונית, שקווי היסוד שלה איינו בפועל את משמעותו של הקו הירוק וחתרו לחיזוק העליונות היהודית בין הים לנהר, הוגברה המוטיבציה של חמאס לשבור את הכלים. כך הוכשרה הדרך לשבעה באוקטובר.

כאשר קמה בישראל ממשלה ימנית קיצונית, הוגברה המוטיבציה של חמאס לשבור את הכלים

הראיות מצביעות על כך שיחיא סינוואר תכנן את מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר ופיקד עליה ביסודיות רבה. אפילו ראש הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה ובני בריתו הקרובים באיראן ובחזבאללה לא שותפו בהכנות. סינוואר פעל בקפדנות ובהשראת חוויותיו והתנסותו במאסר ממושך בישראל. הידע שרכש בכלא על הפוליטיקה והחברה בישראל עיצב את תודעתו ואת האופן שבו הוא מבין את ישראל ואת נקודות התורפה שלה. הוא לא הסתיר את כוונותיו ואת רצונו לשבור בכוח את המצור המוטל על עזה, והעביר מסרים ברורים בעניין זה בהופעותיו הפומביות.

רבים לא התייחסו ברצינות להצהרותיו ואף לעגו לו. אולם טעותו הפטלית הייתה באובדן השליטה ובהיתר למעשי זוועה בקרב האזרחים בעוטף, לרבות שבי של קשישים, נשים וטף. סינוואר לא העריך נכונה את עוצמת התגובה הישראלית, שהתפתחה למלחמת נקם נגד כל האזרחים בעזה.

עתה כבר ברור שכל עוד הדבר תלוי בנתניהו ובמורשת סינוואר, המלחמה תימשך זמן רב. כאשר השניים הללו יהיו מחוץ למשוואה, הסדר מדיני בעזה הוא אפשרי ומציאותי כל עוד יהיה כרוך בסיום הכיבוש ובמענה לשאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. אשרטט להלן מתווה אפשרי.

מתווה אפשרי לסיום המלחמה

ראשית, נסיגה מלאה של הצבא הישראלי מרצועת עזה והכרזה על הרצועה כחלק מהמדינה הפלסטינית העתידה לקום בגדה וברצועה ולא כחלופה למדינה כזו.

שנית, הכרזת הודנה ארוכת טווח, ללא הגבלת זמן, בין כל הארגונים החמושים לבין ישראל בגיבוי הרשות הפלסטינית וגורמים ערביים ובין־לאומיים. בהמשך, יצורפו לאש"ף חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים חמושים אחרים, וישולבו במוסדות הרשות הפלסטינית. רפורמה מעמיקה ברשות ובחירות כלליות יסיימו את הדואליות השלטונית ואת הניתוק בין עזה לגדה.

שלישית, הסרת המצור מעל הרצועה באופן מוחלט והקמת נמל ימי ושדה תעופה בעזה שלא יהיו תלויים ברצונן הטוב של ישראל ושל מצרים במעברים היבשתיים (ארז ורפיח בהתאמה). תישלל מישראל האפשרות להטיל הגבלות על תנועת האנשים והסחורות ביבשה, באוויר ובים. יחסי הגומלין בין עזה לבין ישראל יתנהלו על בסיס שוויוני ולא בין כובש לנכבש. מאחר שצפיפות, עוני ומצור בעזה מתורגמים למתח חברתי וכלכלי ולאלימות פנימית וחיצונית (כלפי ישראל), תצטרך ישראל לתרום את חלקה לרווחת תושבי עזה. הרצועה תיהנה מעצמאות כלכלית וממעטפת מכס עצמאית עד שיתאפשר למשק הפלסטיני להשתחרר מהתלות המוחלטת בישראל.

רצועת עזה החרבה תשוקם מחדש במימון בין־לאומי שיאפשר בנייה מחדש של מקומות יישוב ושל אזורי תעשייה, לרבות תעשייה מתקדמת

כוח בין־לאומי יתמקם ברצועה לאורך הגבולות עם ישראל ומצרים ובמוצאים ביבשה, באוויר ובים, ותפקידו יהיה פיקוח על מעבר של סחורות ושל אנשים, שמירה על השקט ומניעת התפרצות של מעשי איבה. ישראל לא תהיה שותפה לסידורי הביטחון, אך כוח זה ייתן מענה לחששותיה מפני הברחת אמל"ח לתוך הרצועה.

רצועת עזה החרבה תשוקם מחדש במימון בין־לאומי שיאפשר בנייה מחדש של מקומות יישוב ושל אזורי תעשייה, לרבות תעשייה מתקדמת בגבול עם ישראל ועם מצרים שתעסיק את הצעירים המוכשרים בעזה, שרבים מהם עבדו בהייטק הישראלי לפני המלחמה. פרויקטים כאלה יצריכו גיוס משאבים משמעותיים, וכאמור ישראל תהיה חייבת להירתם כלכלית למאמץ זה מתוך הבנה ששיפור חייהם של העזתים הוא אינטרס משותף.

ולבסוף, עזתים שרוצים לעבור לגדה המערבית ולהתיישב בה יוכלו לעשות זאת. באופן זה תדולל צפיפות האוכלוסין הנוראה בעזה מחד גיסא, ותחוזק הנוכחות הפלסטינית בגדה מאידך גיסא באופן שיקשה על הימין בישראל לממש את תוכניות הסיפוח והגירוש שלו.

המלחמה בעזה הותירה פצעים עמוקים בשני הצדדים. המודל המוצע להסדר אפשרי בעזה יכול לשמש כאבן דרך במסע הארוך להשכנת שלום באזור, אולם ברור שהממשלה הנוכחית, וסביר להניח שגם זו שתבוא אחריה, יהיו רחוקות מלאמץ אותו.