"הקיום קודם למהות", הכריז הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר (Sartre) ב־1945, ובכך זיקק רעיון מרכזי בהגות בת־זמננו: לקיום האנושי אין מהות קבועה מראש. "משמעות החיים" ופשרם הם תוצר לוואי של עצם הקיום, והם נתונים לבחירה ולשינוי. רעיון זה, שעומד ביסוד הגות האקזיסטנציאליזם (מצרפתית: existence – קיום), זכה לימים להשפעה רבה לא רק בפילוסופיה אלא גם בפסיכולוגיה, באנתרופולוגיה, בחקר הספרות ובמגדר.
לטענת ניית'ן בראון (Brown) , מומחה לגאופוליטיקה ולמדיניות במזרח התיכון מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, רעיון זה יכול לסייע גם בלהבין את ארגון חמאס. במאמר שלו בגיליון האחרון של כתב העת Israel Journal of Foreign Affairs הוא מסביר מדוע הגישה האקזיסטנציאלית מאפשרת לנתח את הארגון באופן נכון יותר, ואיזו מדיניות נגזרת ממנה.
קיום חמאס לפני מהות – ולפני מטרה
מטבע הדברים, מרבית המבקרים של ארגון חמאס אינם אוחזים בגישה אקזיסטנציאליסטית. בעיניהם, לארגון יש מהות ואידאולוגיה ברורות שמעצבות את פעולותיו: חמאס הוא ארגון טרור אסלאמיסטי שחותר להשמדת מדינת ישראל באמצעות כוח צבאי. פרשנות זו, שבראון מכנה "מהותנית" ("essentialist"), מבוססת על אמנת היסוד של חמאס משנת 1988 – מסמך שבו מטרת הארגון מוגדרת כמלחמת ג'יהאד אסלאמי נגד ישראל עד השמדתה.
בעיני מי שמקבלים הגדרה זו, מהות קיומו של חמאס היא להשמיד את ישראל, והם זכו לאישוש בדמות מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר – שנתפסה כניסיון ממשי להשמיד את ישראל ושבנקיטתה הסתכן חמאס בהשמדתו שלו. בהתאם להגדרה מהותנית זו, ישראל יכולה להתמודד עם חמאס רק בצורה אחת – לחתור להשמדתו – וכך אכן הצהירה שתעשה בעקבות המתקפה.
אלא שבפועל, לדעת בראון, חמאס הוא יותר מאמנת היסוד שלו או ממעשיו ב־7 באוקטובר; חמאס הוא ארגון קוהרנטי שמהותו העיקרית היא עצם קיומו כארגון.
למעשה, כמה וכמה עובדות מצביעות על כך שקיומו של חמאס כארגון קוהרנטי משמעותי עבורו יותר מאשר קו אידאולוגי זה או אחר. כך למשל, במקרים שבהם עמד חמאס בפני הכרעות אידאולוגיות קריטיות שעשויות היו לפלג אותו, הוכיחו אנשיו שהם מעדיפים את אחדות השורות על פני טהרנות אידאולוגית או קוהרנטית במדיניות.
אף שלכל אחד מהצעדים הללו קדמו ויכוחים מרים, בסופו של דבר קיבלו כל חברי הארגון את המצב החדש. ולא רק זאת, הם גם לקחו על עצמם להצדיק אותו כלפי חוץ
מחויבות לקולקטיב ולהמשכיותו
העדפת האחדות על פני העקביות חזרה על עצמה פעם אחר פעם, בין אם כשהארגון החליט לתרגם את הפופולריות שזכה לה בעקבות כישלון הסכמי אוסלו לכדי כוח אלקטורלי ולהתמודד בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב־2006; כשתפס את השלטון ברצועת עזה ב־2007, וכשיצא למתקפת ה־7 באוקטובר.
בכל אחד מהמקרים הללו היו בתוך חמאס פלגים שיזמו את המהלך או דחפו אליו, ואחרים שראו בו חריגה מהמדיניות של התנועה או מעצם זהותה. ועם זאת, בכל אחד מהמקרים שמר הארגון על אחדותו, וגם מי שהתנגדו לצעד השנוי במחלוקת קיבלו אותו לבסוף ובחרו להישאר חלק מהארגון. ברגע שחמאס בוחר כיוון כקולקטיב, כל הפרטים מחויבים אליו.
עובדה זו איננה מפתיעה כשלעצמה, לדברי בראון. למעשה, תנועות וארגונים רבים רואים ערך בהמשכיות וביציבות, ומעדיפים אחדות תפקודית על פני קוהרנטיות אידאולוגית. אלא שלעיתים קרובות הדגשת ההמשכיות צועדת יד ביד עם מדיניות מקובעת ועם חשש מפני שינויים דרסטיים.
לא כך בחמאס: בכל אחד מהמקרים לעיל, פלגים מסוימים בחמאס הובילו את הארגון למצב קיומי חדש, כזה שעורר חשש עז בקרבם של פלגים אחרים. ב־2006 גילה הארגון כמה קשה לרצות את הבוחר; ב־2007 הוא למד להכיר את המנעמים ואת הקשיים שכרוכים בשלטון, ובשנה האחרונה חוו אנשיו את ההיבריס והנמסיס של המלחמה הכוללת נגד ישראל. אולם אף שלכל אחד מהצעדים הללו קדמו ויכוחים מרים, בסופו של דבר קיבלו כל חברי הארגון את המצב החדש. ולא רק זאת, הם גם לקחו על עצמם להצדיק אותו כלפי חוץ – בדעת הקהל, במגעים עם שותפים ובקבלת ההחלטות בהמשך.
גמישות זו היא גם הסיבה לכך שהניסוח המחייב והמובחן יותר של אידאולוגיית חמאס – אמנת 1988 – כמעט שאינו מצוטט בפי גורמי חמאס. למעשה, בראון מעיד, כאשר הוא משוחח עם אנשי הארגון ומבקש מהם להגדיר את מהות הארגון, הם נסמכים על מסמכים אחרים וכלליים יותר, בין היתר על מצע הבחירות של חמאס משנת 2006 ועל גרסה מעודכנת של אמנת היסוד של הארגון מ־2017.
יותר מאשר "אופי פרגמטיסטי"
בשני המקרים, בראון מספר, מדובר במסמכים כלליים שנוקטים ניסוחים רחבים ולא־קונקרטיים – כאלה שניתן לפרש במסגרת אידאולוגיות מגוונות ושונות. אין בהם ויתור על מאבק מזוין, אולם גם לא מתווה למימושו; הם אינם מכירים במדינת ישראל, אולם גם אינם שוללים אפשרות להגיע עימה להסדר דיפלומטי כזה או אחר.
בשני המסמכים הללו, כמו גם בהצהרות של אנשי חמאס, המילים החוזרות הן "התנגדות", "עמידה איתנה", "פרגמטיזם", "אסלאם", "האינטרס הלאומי" ושאר הגדרות כלליות ועמומות. עמימות כזו היא הכרח כאשר מדובר בקולקטיב מגוון שחבריו מחזיקים באידאולוגיות שונות. אין זה מקרה שכשאנשי חמאס מתארים את פעילות הארגון, המילה הראשונה שלהם היא תמיד "אנחנו": הקיום הקולקטיבי, בראון מסביר, הוא היסוד המגדיר את חמאס באופן המדויק ביותר.
אין בהם ויתור על מאבק מזוין, אולם גם לא מתווה למימושו; הם אינם מכירים במדינת ישראל, אולם גם אינם שוללים אפשרות להגיע עימה להסדר דיפלומטי
ראייה כזו של חמאס איננה חידוש מוחלט, כמו שבראון בעצמו מעיד. במחקר על החמאס, בניגוד לשיח הציבורי על התנועה, ישנה הכרה באופי הפרגמטי של הארגון. מרבית החוקרים מסכימים שחמאס הוא ארגון גמיש, ומצביעים על כך שברוח תנועת האם שלו – "האחים המוסלמים" – הוא מעלה על נס פתיחות לגבי האמצעים הראויים כדי להגיע למטרה.
אומנם הטענה של בראון חריפה יותר מאשר שחמאס הוא ארגון פרגמטיסטי. פרגמטיזם בסופו של דבר הוא רק כלי בשירות אידאולוגיה; ואילו בעיני בראון, לחמאס אין אידאולוגיה של ממש מלבד המשך קיומו – למצער, הוא סבור, המשך הקיום קודם בעיני אנשיו לכל מטרה אידאולוגית אחרת.
אולם כך או אחרת, ההשקפה הציבורית על חמאס רחוקה מהגדרות אלה מרחק רב. רבים בישראל ובארצות הברית רואים את חמאס ראייה מהותנית – כביטוי ארגוני של אידאולוגיה קיצונית וממילא כמי שאי־אפשר לנהל עימו משא ומתן. גישה מהותנית זו באה לידי ביטוי מובהק ברטוריקה של מקבלי ההחלטות בישראל, שבשנים האחרונות הגדירו את חמאס כ"חלק מציר הרשע", "ארגון טרור אסלאמי קיצוני" או "הרוע המוחלט".
שריפת מגן דוד לתמיכה בחמאס ברפיח, עזה, 2017. צילום: פלאש 90
היסטוריה מטושטשת של משא ומתן
באופן אירוני, רטוריקה מהותנית זו מגיעה דווקא מפיהם של מי שמנהלים גם מנהלים משא ומתן עם חמאס, ודווקא איתו. כבר אין צורך לנקוב בשמו של מי שאִפשר לממן את חמאס בנדיבות בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר, ושניהל איתו משא ומתן גלוי דרך מתווכים בסוגיות כמו עסקת שליט או בהסדרים לסיום סבבי הלחימה בעשורים האחרונים.
המשא ומתן האמיתי עם הפלסטינים לא היה השיחות השטחיות שהתקיימו לתקופות קצרות בין ממשלות נתניהו ואולמרט לבין הרשות הפלסטינית; עיקרו התרחש מתחת לשולחן, באופן מרומז ובהסכמות שבשתיקה בין ישראל לחמאס בעזה. הסיבה שבישראל מתנערים עתה מאותו משא ומתן איננה כי דעת ההנהגה הישראלית על חמאס השתנתה. אדרבה, ישראל מקפידה להציג את חמאס כמי שלא ניתן לשאת ולתת עימו לכתחילה כדי להסוות את כישלון המשא ומתן הזה בדיעבד.
למעשה, בראון סבור, המשא ומתן ארוך השנים בין ישראל לחמאס כשל פשוט כי ישראל לא הבינה מה חמאס רוצה. ישראל, שניסתה להחליש את הרשות הפלסטינית, הציעה לחמאס שליטה מוגבלת ברצועת עזה ואפשרה לארגון לבסס בה מעין משילות – הכול במסגרת תפיסת "ניהול הסכסוך" הידועה לשמצה.
אולם מה שלא הבינו בישראל הוא שחמאס איננה מעוניינת להיות קבלנית הביטחון והמנהלה של ישראל ברצועה, והתעלמו מכך שחמאס איננה שותפה לחזון ניהול הסכסוך. לחמאס היו רצונות אחרים – להיות חלק אינטגרלי בהנהגה פלסטינית, במסגרת פוליטית שתאפשר הגדרה עצמית מהותית. ישראל לא הבינה זאת, וקשה להאמין שהייתה נענית אילו הייתה מבינה. כשהאסימון נפל בישראל, כבר היה מאוחר מדי.
חמאס קיבל לאורך השנים החלטות שונות מאוד זו מזו, והשילוב בין הלכידות הארגונית שלו לבין גמישותו האידאולוגית גורם לכך שפעמים רבות אי־אפשר להתוות את מסלול התפתחותו
להבין את האויב
מה ניתן אפוא לעשות בכל זאת? והאם האקזיסטנציאליזם שבראון מציע, מלבד תרגיל אינטלקטואלי מעניין, הוא גם פרשנות שניתן לחלץ ממנה מדיניות נכונה יותר בהתנהלות מול חמאס להבא?
התשובה הקצרה לדבריו היא לא. חמאס כאמור קיבל לאורך שנות קיומו החלטות שונות מאוד זו מזו, והשילוב בין הלכידות הארגונית שלו לבין גמישותו האידאולוגית גורם לכך שפעמים רבות אי־אפשר להתוות את מסלול התפתחותו בכיוון מסוים אלא רק להבין אותו בדיעבד.
ועם זאת, בהינתן ההבנה שמה שחשוב לחמאס הוא להמשיך להתקיים כארגון קוהרנטי, ולא משנה באיזו מדיניות – הדרך הנכונה ביותר להתמודד איתו היא פשוט לאפשר לו לעשות זאת. ישראל ומי שהיציבות האזורית חשובה לו צריכים, לדעת בראון, לוותר על עימות חזיתי עם חמאס. במקום זאת, עליהם ליצור מסגרת שתכיל את הארגון, תאפשר לו להתקיים ותנתב אותו בהדרגה לכיוונים הרסניים פחות – או לחלופין תאפשר לו להיעלם מעצמו.
את הלקח החשוב ביותר בנושא זה בראון סבור שניתן ללמוד מקורותיו של חמאס בשנים 2006—2007. כאמור, חמאס התמודד אז בבחירות, וכשהוא רכוב על האכזבה הציבורית מהנהגת פתח ומכישלון אוסלו, גם ניצח בהן. בנקודה זו היה חמאס יכול להתמתן: היה לו אלקטורט לְרַצּוֹת, ציבור להיות אחראי כלפיו, שלטון להפסיד אם ינהג בחוסר אחריות.
חמאס היה יכול להיטמע בשלב זה במנגנוני השלטון הפלסטיניים ולפעול בשיתוף פעולה עם הרשות או לשאת לבדו בעול ההנהגה (ורוב הסיכויים שגם להיכשל בכך ולהיעלם עד הבחירות הבאות). אולם עצם הרעיון של הנהגה פלסטינית שיש בה מקום לחמאס גרם לקהילה הבין־לאומית ולישראל חרדה כה רבה, עד שהן פתחו בעימות חזיתי. על עזה הוטל מצור, תנועת פתח בגיבוי ישראל והעולם תקפה את חמאס, והארגון הקצין עוד ועוד בעצמו עד שהחיל על הרצועה שלטון דיקטטורי.
במילים אחרות, מה שקרה ב־2006 הוא שאף לא אחד מיריביו של חמאס הבין שמדובר בארגון אקזיסטנציאליסטי שקיומו קודם למהות שלו. במקום לאפשר לו לגבש מהות חדשה, מפלגתית – העדיפו היריבים להיאבק בעצם קיומו כארגון. במקום לאפשר למערכת הפוליטית הפלסטינית לספוג את חמאס לתוכה, ריסקו יריביו של חמאס את המערכת – ובכך רק הגדילו את כוחו של הארגון.
לא מן הנמנע, בראון סבור, שזה בדיוק מה שישראל עושה גם כעת בשעה שהיא מפזרת לכל עבר הצהרות על אי־הלגיטימיות של חמאס ועל הצורך בהשמדתו. אולי מוטב שישראל תשלים עם קיומו של חמאס במקום לראות בו איום קיומי; אחרת היא עשויה למצוא את עצמה במלחמת קיום עוד זמן רב.
בראון מפנה את הזרקור אל השיקולים הארגוניים החזקים שמניעים את התנהלות חמאס, אל אופיו הקולקטיבי הברור ואל גמישותו האידאולוגית
תרגיל מחשבתי: ארגון החמאס כנתון קיים
התרגיל האינטלקטואלי שבראון מציע הוא כמובן חדשני ומרענן – הפרגמטיזם של חמאס הוא אומנם דעה מחקרית מוכרת, אולם כמו שהוא מעיד, "מעטים האקדמאים וחוקרי המדיניות שציטטו פילוסופים אקזיסטנציאליסטים בכתיבה על חמאס".
לצד זאת, בחירתו של בראון ליישם את הגישה האקזיסטנציאליסטית על חמאס איננה מובנת מאליה, ומעלה שאלות פילוסופיות כבדות משקל. אחרי הכול, ההכרזה האקזיסטנציאליסטית שהקיום קודם למהות נעוצה בעובדה שהקיום האנושי אכן קודם למהות מבחינה לוגית: הוא אינו פרי בחירה אלא נתון, וממילא המהות היא אפקט משני שלו.
לעומתו, הקיום הארגוני של ישויות מסוגו של חמאס הוא פרי בחירה מכוונת ובעלת מטרה מובחנת הרבה יותר: כדי להקים ולקיים ארגון כמו חמאס דרושה שורה של החלטות, מאמצים ויוזמה מצד גורמים רבים. ייתכן שקיומו קודם למהותו, אולם לא בהכרח באותו מובן שהקיום האנושי קודם למשמעות החיים.
הכוונה כאן איננה להיטפל לנקודות החולשה הפילוסופיות והלוגיות שאולי ישנן בטענה של בראון. בראון איננו פילוסוף, וברור שהכוונה שלו איננה לנסח תיאוריה פילוסופית של חמאס, אלא להציע תרגיל מחשבתי שמפנה את הזרקור אל השיקולים הארגוניים החזקים שמניעים את התנהלות חמאס, אל אופיו הקולקטיבי הברור ואל גמישותו האידאולוגית.
ואכן מדובר בתרגיל אפקטיבי, דווקא מכיוון שהוא מעורר שאלות נוספות שלא נידונו במאמר: האם דווקא בראי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שמייחסת חשיבות רבה למעשים, חמאס יכול להיות מוגדר בנפרד מהאידאולוגיה שביסוד הקמתו או לחלופין מן המעשים ששמו מתנוסס עליהם? והאם – בלי קשר לשאלה אם חמאס מונע מאידאולוגיה או מהיגיון ארגוני – הפופולריות שהוא נהנה ממנה אינה נובעת מכך שהוא מזוהה עם אידאולוגיה כלשהי? הפרספקטיבה החדשנית של בראון מעניינת כל כך בדיוק משום שהיא מעוררת גם את השאלות הללו.
