שני פקידים בכירים לשעבר בממשל האמריקני – אילן גולדנברג וכריס באומן – מספקים הזדמנות נדירה להציץ לתוככי המחשבה הביטחונית של ישראל, לעמוד על מגבלותיה הקשות ועל ההטיה הפרו־ישראלית הקבועה של הצוות האמריקני. גולדנברג ובאומן היו חברים בצוות של מזכיר המדינה קרי, אשר הציע בשנים 2014-2013 סידורי ביטחון במסגרת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני.
ההצעה האמריקנית גובשה לאחר התייעצויות עם גורמי ביטחון ישראליים, ירדניים ופלסטיניים. היא נועדה לגשר על הסתירה בין סידורי הביטחון שישראל תובעת לבין דחייה פלסטינית של הסדרי ביטחון שפוגעים בריבונותם המלאה.
גולדנברג ובאומן אינם מציעים דגם מושלם וכולל אלא מסגרת שאת פרטיה הצדדים צריכים להשלים. אולם די במה שהם פרסמו כדי לראות על מה התנהל הדיון המקצועי בסידורי ביטחון: המחברים מציינים כי בהצעתם יש יחסי גומלין של תן וקח בין ביטחון, גבולות וריבונות. ישראל תקבל בַּביטחון יותר ממה שהפלסטינים מוכנים לו, כלומר ריבונותם תיפגע. בתמורה לכך הם יקבלו שטח גדול יותר ממה שישראל מוכנה להציע. לכן הכרחי לדעתם לדון בביטחון כחלק מחבילה ולא בנפרד.
זו מסקנה נכונה שראוי לאמץ אותה – עם זאת, המסמך אינו מציין אילו שטחים יתווספו לפלסטין ועל פי אילו קריטריונים.
להפתעת הצוות האמריקני, התברר במהלך יוזמת קרי שנושא הביטחון עלה לראש רשימת הנושאים העקרוניים מבחינת ישראל שפתרונם קשה מאוד. בעבר, מקמפ דייויד 2000 ועד שיחות אנאפוליס 2008-2007, נחשב הביטחון לנושא שפתרונו טכני. נושאי הליבה היו רק ירושלים ופליטים. משעמד על השינוי, ראה ג'ון קרי לנכון לתת עדיפות לנושא הביטחון. הנחתו הסמויה, והנאיבית יש לומר, הייתה שנתניהו מעוניין בהסדר.
ישראל תקבל בַּביטחון יותר ממה שהפלסטינים מוכנים לו, כלומר ריבונותם תיפגע. בתמורה לכך הם יקבלו שטח גדול יותר ממה שישראל מוכנה להציע
למעשה השתמש נתניהו בביטחון כטקטיקה למניעת מדינה פלסטינית ותהליך מדיני משמעותי. במקביל לכך ניהלה הממשלה מסע תעמולה לשינוי דעת הקהל במדינה. היא שכנעה את הציבור כי פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה היה נסיגה מלאה. תמורת עזה חופשית מכיבוש קיבלה ישראל את רקטות חמאס. האמת על הכלא העזתי ועל התנאים הקשים בו שישראל אכפה על יותר משני מיליון בני אדם, הוסתרה מדעת הקהל הישראלית.
הצעתם של גולדנברג ובאומן
להסדרי הביטחון על פי ההצעה האמריקנית יהיו ארבע שכבות: שכבה אחת בתוך תחומי מדינת פלסטין בדמות מאבק נגד טרור ואיומים אחרים על ישראל. שכבה שנייה תקום לאורך הגבול בין ישראל לפלסטין למניעת הברחות והתקפות שחוצות את הגבול. שכבה שלישית תיפרס בתחומים הימי, האווירי והאלקטרומגנטי. ולבסוף, תהיה שכבת ביטחון אזורית. מעבר להן, במקרה קיצוני תישמר לישראל היכולת להגן על עצמה בעצמה ולהיכנס חד־צדדית לפלסטין. ההגדרה מהו מקרה קיצוני תהיה ישראלית בלבד – או מתואמת עם ארצות הברית.
האם מקרה קיצוני כולל מעצר או פגיעה בטרוריסט בדרכו לפיגוע, מה שישראל מגדירה "פצצה מתקתקת"? בהינתן שההגדרה היא ישראלית בלעדית, התשובה היא חיובית.
כדי להבטיח כי בגדה המערבית לא יקרה מה שקרה ברצועת עזה מאז הפינוי הישראלי ב־2005, במסגרת שכבת הביטחון הראשונה, יפעלו כוחות ישראליים בתוך פלסטין. נראותם ברחוב הפלסטיני תהיה מזערית במגמה להעביר את התחושה שמדובר בשינוי מהותי של המצב.
תיבנה תוכנית רב־שלבית לכל אזור פלסטיני עם לוח זמנים מוגדר לנסיגה ישראלית וליישום הסדר הקבע. הנסיגה תותנה בעמידה פלסטינית ביעדים ביטחוניים מוגדרים מראש, ואת השגתם ילווה צוות אמריקני. היעדים, בדומה למדדי העמידה בהם, יוגדרו במשותף על ידי נציגי ישראל, פלסטין וארצות הברית. במקרה של חילוקי דעות לגבי עמידת הצד הפלסטיני בקריטריונים, תהיה בשלב ראשון לישראל זכות וטו על ההחלטה המשותפת, והפלסטינים יצטרכו להשתפר בהתאם לקביעת ישראל. אם חילוקי הדעות יישארו בעינם גם לאחר ההערכה השנייה של ביצועיהם, יועבר הנושא לדרג הפוליטי.
שני המומחים מעריכים שכל התהליך יימשך 15-10 שנים. בתקופת מעבר ארוכה זו תשמור ישראל בידיה את כל סמכויות הביטחון. יש לציין כי במהלך המשא ומתן עם קרי, דרש נתניהו להאריך את התקופה לארבעים שנה.
הסדרי ביטחון משותפים: ישראל, פלסטין, ארה"ב
לפלסטין לא יהיה צבא אלא רק משטרה ויחידת עילית ללוחמה בטרור. יחידה זו תקבל סמכויות חוקיות נרחבות, ויכולותיה ישודרגו באמצעות סיוע אמריקני. יוקמו חדרי מבצעים משותפים לקצינים מישראל, פלסטין וארצות הברית ומנגנון לניהול מחלוקות מבצעיות בין הצדדים.
ארצות הברית תהיה מעורבת באימון, בציוד, בפיקוח ובהערכת הביצועים של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים גם בזמן הסדר הקבע. נוסף על כך, יפעלו שני צוותים אמריקניים בצד הפלסטיני של הגבול עם ירדן. האחד יתפוס רצועה ברוחב 2 ק"מ בבקעת הירדן, והשני יפקח על מעבר של סחורות ושל אנשים מירדן לפלסטין ויענה על דרישות שתפנה אליו ישראל. רשימת חוצי הגבול והנתונים האישיים והביומטריים שלהם תהיה משותפת לישראל, פלסטין וירדן ותועבר במקביל לחדר מבצעים משותף ולכל אחת משלוש המדינות בנפרד.
בעת חירום הסמכות הבלעדית תהיה בידי חיל האוויר של ישראל. הריבונות הפלסטינית על המרחב האווירי תוגבל לגובה של עשרת אלפים רגל ולתחום של נמלי התעופה שיוקמו בעזה ובבקעת הירדן
הגבול בין ישראל לפלסטין יאובטח על ידי אמצעים כמו חומה או מכשול פיזי, אזורי ביטחון, פטרולים, שמירה, חיישנים, אמצעים נגד מנהרות והגבלות בנייה.
במרחב האווירי יגובש נוהל שגרה מוסכם בין הצדדים, אך בעת חירום הסמכות הבלעדית תהיה בידי חיל האוויר של ישראל. הריבונות הפלסטינית על המרחב האווירי תוגבל לגובה של עשרת אלפים רגל ולתחום של נמלי התעופה שיוקמו בעזה ובבקעת הירדן. מסביב לתחום המים הטריטוריאליים של עזה תהיה רצועת ביטחון ישראלית, והסדרי הגבול של בקעת הירדן יחולו גם על נמל עזה.
תשודרג התשתית הטכנולוגית של המרחב האלקטרומגנטי של פלסטין, אך התחום יישאר בשליטת ישראל.
איפה הבעיה: גישה המבוססת על עוינות צבאית
הסדרים אלו בנויים ראשית על גישה מיליטריסטית. הם עוסקים בטכניקות ובאמצעים צבאיים כוחניים של פיקוח ושליטה ותו לא. זוהי גישה שמאפיינת מדינה שמנהלת עימות צבאי ולא יחסי שלום ושותפות שפותחים אופקים ודרכים אחרות.
שנית, הסדרי הביטחון המוצעים בנויים על ייחוס איומים ועל גישה פסימית וספקנית מצד מי שחיברו את התוכנית. בין אם מחמת אוזלת ידם או חוסר רצונם לפעול נגד בני עמם ובין אם ממניע אידאולוגי, אי־אפשר לסמוך על כוחות ביטחון פלסטיניים שימנעו פגיעה בישראלים ויפעלו כפי שישראל מצפה. הפלסטינים מציבים איום ויישארו בחזקת מאיימים וחשודים גם לאחר חתימה על הסכם שלום, ולכן יש לדחוק אותם בין כמה קווי הגנה.
הראייה הפסימית מתבססת כנראה על ההנחה שהסכם אוסלו היה הסכם שלום, ומשנכשל להעניק לישראל ביטחון, יש להבטיח כי ההסכם שיחליף אותו לא ייכשל אף הוא. במילים אחרות, הסכם שלום לא יצור מציאות חדשה ומערכת יחסים שונה לגמרי. יחסי הכוח והשלטת עליונות ישראלית–יהודית חייבים לאפיין גם את עידן השלום.
ביטוי בוטה לכך אפשר למצוא בסעיפים הנוגעים לפריסת כוחות ישראליים בתחומי פלסטין, הגבלת ריבונותם בתחום האווירי והימי ושלילת בעלותם על התחום האלקטרומגנטי. הריבונות הפלסטינית תהיה נכה ומוגבלת, אך ככל האפשר היא לא תוצג כך והציבור הפלסטיני יחיה באשליה שהוא משוחרר. זוהי נוסחה בדוקה להטמנת חומר נפץ בתוך הסכם השלום ולהנצחת העימות במקום העברתו לפסים לא־כוחניים על ידי החלפתו במערכת יחסים של שותפות.
ישראל מגדירה באופן גמיש מהי "פצצה מתקתקת". המסמך האמריקני אינו מכיר בזכותה של פלסטין להגן על עצמה בכוחות עצמה אפילו במקרים קיצוניים
שלישית, הסדרים אלו מניחים שישראל שוחרת שלום. האלימות הישראלית כלפי פלסטינים היא תופעה שולית ולא אלימות מדינתית שמופעלת שיטתית באמצעים מגוונים. המלחמה בעזה המחישה עד כמה האלימות הישראלית היא סכנה קיומית לקולקטיב הפלסטיני. למרות זאת, המסמך שולל מהפלסטינים הסדרי ביטחון שווים לאלו שהצד הישראלי דורש.
המסמך מקבל את העיקרון שישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה, ונותן לישראל את הסמכות להגדיר מהו מקרה קיצוני על אף שניסיון העבר מלמד כי ישראל מגדירה באופן גמיש מהי "פצצה מתקתקת". המסמך האמריקני אינו מכיר בזכותה של פלסטין להגן על עצמה בכוחות עצמה אפילו במקרים קיצוניים.
רביעית, גישה זו בנויה על עליונות ישראל שתיכפה על הפלסטינים ותפגע בריבונותם. טעות לחשוב שנושאים ונותנים פלסטינים יסכימו לקבל פגיעה כה קשה בריבונותם על 22 אחוזים בלבד ממולדתם ההיסטורית. גם אם יסכימו לכך, יהיו מספיק קבוצות בחברה הפלסטינית שיתקוממו נגד פגיעה זו. ביטחון לישראל לא יהיה.
חמישית, המסמך משקף את ההטיה הפרו־ישראלית של הממשל האמריקני. זאת ועוד, בניגוד ליוזמות שלום קודמות שדובר בהן על פריסת כוח רב־לאומי בצד הפלסטיני של הגבול עם ירדן, מסמך זה מדבר על כוח אמריקני בלבד שיתפקד כזרוע הארוכה של ישראל.
מחוץ לתחום מבטן של עיניים חיצוניות
ראוי לציין גם את נקודות העיוורון של המסמך. מעל לכול, בולטת ההתעלמות מירושלים. מעבר לשאלת המקומות הקדושים והמעמד הדתי והסמלי של העיר לשני העמים, לשלוש הדתות המונותיאיסטיות ולתרבות האנושית, העיר על שני חלקיה היא מרחב אורבני חי ותוסס, ולא ניתן ליישם בו פרקטיקות צבאיות. אלו אינן יעילות ואפילו מזיקות כשהן מיושמות במרחב עירוני כיוון שהן משבשות את זרם החיים שכל עיר תלויה בו לשגשוגה.
כל מי שמסייר בעיר מבחין כי הקמת מכשול פיזי בין בתי יהודים לערבים אינה אפשרית ללא הרס מסיבי. מה גם שהפרדה זו מקשה על יצירת יחסים טובים בין שתי אוכלוסיות שכנות, שמבחינות רבות קשורות זו לזו ותלויות הדדית. ירושלים מחייבת גישה שונה לחלוטין, ובניגוד גמור למגמה לדחות את הדיון בעיר לסוף התהליך, יש להתחיל בירושלים, שכן היא נקודת המפתח לכל הנושאים האחרים.
החשיבה המיליטריסטית הישראלית בנויה על ההנחה שרק אמצעים צבאיים מבטיחים חיי יומיום תקינים. למעשה רק ההיפך הוא נכון
מסמך גולדברג ובאומן אינו כולל כלכלה על מכלול מרכיביה (למשל תיירות, חקלאות ומסחר, שוק עבודה חוצה גבול מדיני, תעשייה ואזור סחר חופשי) כמקדמי אינטרסים משותפים. הללו יוצרים תחושת ביטחון/מוגנות, וחשיבותם אינה נופלת מהאמצעים הצבאיים הפיזיים שהמסמך מציין. הוא הדין בהתייחס למרכיבים תרבותיים ופסיכולוגיים, כגון הכרת הנרטיב הלאומי של הצד השני גם בלי לאמץ אותו והקמת מנגנוני פיוס אזרחיים.
החשיבה המיליטריסטית הישראלית בנויה על ההנחה שרק אמצעים צבאיים מבטיחים חיי יומיום תקינים. למעשה רק ההיפך הוא נכון. חיי יומיום ללא אלימות סמויה או גלויה מקדמים את הביטחון. ביטחון הדדי יושג באמצעים המבוססים על שותפות במגוון רחב של תחומים; הוא ייבנה ממגעים רבים בחיי היומיום.
הקונספציה הצבאית והמלחמה בעזה
המלחמה בעזה הקצינה את דרישות הביטחון של ישראל. הפרקטיקות שישראל מבצעת ברצועת עזה מלמדות שישראל עלולה לדרוש לפעול ליישמן גם בגדה המערבית. עיקרן יצירת אזור חיץ לא מיושב וחשוף לאורך הגבול מהצד הפלסטיני שלו לצד נוכחות צבאית בצירי רוחב דוגמת ציר פילדלפי וציר נצרים.
בשלבים מוקדמים של המשא ומתן הישראלי–פלסטיני על הסדר קבע, דרשה ישראל לשמור בידה את כביש ירושלים–יריחו כדי להגיע לכוחותיה שיישארו לאורך הגבול עם ירדן. אין ערובה שהצעת הפשרה על כוח אמריקני שיחליף את ישראל ויפעל בשליחותה תתקבל על דעת ישראל.
המלחמה בעזה כבר הביאה את ישראל לשנות את ההגדרה של תקופת המעבר להסדר קבע: ממדד של שנים – ארבעים לפי נתניהו, 15-10 לפי ההצעה האמריקנית – לדה־רדיקליזציה של התודעה הפלסטינית לפי נתניהו על ידי עיצוב של מערכת החינוך והתקשורת הפלסטיניים. נתניהו מתעלם מכישלון הדה־נאציפיקציה בגרמניה המערבית ומהחלפתו לאחר שנים ספורות בשילוב של חברי המפלגה הנאצית ושל אנשי ממסד נאצים במבנה החדש של גרמניה. הוא גם מתעלם מהכורח לעשות דה־רדיקליזציה לתודעה הישראלית.
המלחמה בעזה מגדילה את הפער בין תפיסה צבאית כוחנית של יחסי ישראל–פלסטין לבין מציאות של שלום. הממסד הצבאי בישראל הסיק מהתקפת החמאס ב־7 באוקטובר שחובה להעצים את מופעי העליונות היהודית-ישראלית בעיצוב היחסים בין שני העמים. מסקנה זו בנויה על ההנחה שהגבול בין ישראל לרצועת עזה לא הבטיח את היישובים שהותקפו כיוון שלא היו קווי ביטחון קרקעיים מעברו הפלסטיני של הגבול. אין די בשליטה אווירית, ימית ואלקטרומגנטית.
המצור הכבד על הרצועה שישראל הטילה מאז 2007 היה חלק ממערך שליטה ועליונות יהודית שדחף את חמאס למבצע נקמה אכזרי
אולם מה שכשל בשבעה באוקטובר היה הרבה יותר מכישלון הפיקוח על קו הגבול. כשלה התפיסה שהיה זה "גבול" שמעבר לו אין ישראל כלל נוכחת. המצור הכבד על הרצועה שישראל הטילה מאז 2007 היה חלק ממערך שליטה ועליונות יהודית שדחף את חמאס למבצע נקמה אכזרי. למעלה מזה, בשבעה באוקטובר 2023 כשלה התפיסה שישראל תשיג ביטחון דרך כוח, עליונות ושליטה על שטח ועל אוכלוסייה פלסטיניים.
ולבסוף, מלחמת הנקם האכזרית שישראל מנהלת ברצועת עזה מלמדת שלא רק ישראל זקוקה לביטחון ולהגנה מפני טרור פלסטיני; גם הפלסטינים חייבים להיות מוגנים מפני ישראל, שכוח ההרג וההרס שלה רב בהרבה מזה של הפלסטינים.
שינוי פרדיגמה
כדי להשיג הסדר מדיני, יש להחליף את הפרדיגמה הצבאית–כוחנית בפרדיגמה מדינית. במציאות של שני עמים החיים באותו מרחב שאליו הם קשורים באופן עמוק, יחסי שותפות הם המפתח לעתיד שאינו אלים וכוחני. חשיבה צבאית רואה בביטחון פרקטיקה כוחנית. על פי גישה זו, ביטחון מגיע עם הפעלת כוח קשה, כוח רך או עם איום מוחשי להפעיל כוח. בניגוד לכך, חשיבה לא־צבאית רואה את הביטחון כתוצאה שמונעת הפעלת כוח.
זו תוצאה שמושגת משילוב של פרקטיקות מגוונות: דיפלומטיה, מסחר, כלכלה, תרבות, תיירות, מגעים בין אזרחים. שלום מבוסס ביטחון, כפי שגורסים רבים בישראל, אינו שלום אלא הפעלת אלימות. קיומו של שלום כזה תלוי באיום של הצד החזק להפעיל מחדש אלימות. כך רואים אותו ישראלים רבים על אף שהוא נכשל להבטיח ביטחון ושלום עם הפלסטינים ועם לבנון (בהסכם עם בשיר ג'ומייל ב־17 במאי 1982).
לעומת זאת, שלום המבוסס על שותפות הוא שלום שמבוסס על קשרים ולא על הפעלת אלימות. הוא לא נועד להכפיף את הצד השני לעליונות יהודית אלא ליצור שותפות במגוון רחב של תחומים כגון מסחר, תחבורה, מכס, מטבע, תעסוקה, לימודים גבוהים ותיירות חוצי גבולות. מובן ששותפות זו יכולה להיות גם ביטחונית, אך היא כלולה בתמהיל רחב של שותפויות.
נקודות המוצא של שתי הפרדיגמות הן שונות. שלום המבוסס על ביטחון מעוצב על ידי מפת האיומים. הוא נועד לתת מענה כוחני לאיומים. תפיסת איומים מקבעת בתודעה את הצד השני כאויב. למעשה היא חותרת תחת המושג שלום.
זאת ועוד, תשלובת הייטק–ביטחון שפיתחה ישראל מאפשרת לשלוט על שטח ועל אוכלוסייה פלסטיניים ולתרגם במהירות את המידע הרב שנצבר למטרות צבאיות. מבחינה מסחרית, יש לחברות הייטק אינטרס בהמשך דפוסי השליטה והכיבוש הנוכחיים. כדי להגיע לשלום של שותפים, על תשלובת זו לעבור רה־אוריינטציה על ידי שילוב ההייטק הישראלי בפיתוח של טכנולוגיות ביטחון, בקרה ושיטור שונות מאלו שמאפיינות את מערכת השליטה והעליונות שישראל מפעילה כיום.
יש להתחיל את הדיון מנקודת הסיום ולמפות את השלבים אל יחסים של שותפות מלאה. היחסים בין שתי המדינות והחברות לא יהיו יחסי ניצול אלא שותפות ושוויון
שלום מבוסס שותפות: תכנית שבאה מבפנים
בהינתן הפערים הגדולים בין ישראל לפלסטינים שנוצרו בין השאר גם כתוצאה של הפעלת הכוח והעליונות היהודית, יהיה צורך להתקדם בשלבים. במקום שלבי ביניים שבהם העליונות היהודית נמשכת, שלום מבוסס על שותפות מציע להעצים את יכולתם העצמאית של הפלסטינים ואת ריבונותם במגוון תחומים. לשם כך יש להתחיל את הדיון מנקודת הסיום ולמפות את השלבים אל יחסים של שותפות מלאה. את פערי העוצמה בין שתי המדינות אי־אפשר יהיה לבטל, אבל במסגרת הסכם השלום, היחסים בין שתי המדינות והחברות לא יהיו יחסי ניצול אלא שותפות ושוויון.
לפרדיגמה של שלום לא־צבאי יש משמעויות מעשיות לא רק לגבי אופיו של ההסדר אלא גם לשאלה מי ממונה על המשא ומתן ועל הכנתו. בעבר עשו הצבא ושירותי הביטחון, בעיקר אגפי התכנון והמודיעין בצה"ל, את עבודת המטה וניהלו את המגעים העיקריים על סידורי הביטחון. במסגרת התפיסה של שלום מבוסס על ביטחון, נדחק הממסד האזרחי לשוליים והוכפף לחשיבה הצבאית–ביטחונית. כך למשל נקבעו הסכמי פריז בתחום הכלכלי של הסכמי אוסלו.
אם רוצים להגיע לתוצאה שונה מזו שאנו מצויים בה, חייבים לא רק לשנות את התפיסה אלא גם את הכנת המשא ומתן ואת הרכב הצוות שמנהל אותו.
בישראל, כמו בארה"ב, הביטחון הוא חזות הכול. במשרד הביטחון יש אגף מדיני–ביטחוני, ובממשלה ובכנסת אין ועדה לענייני חוץ או מדיניות. הללו נדונים במסגרת משותפת עם נושאי ביטחון, ולמעשה כפופים להם. הערכת המודיעין הלאומית היא בידי המודיעין הצבאי, ועל התכנון המדיני-אסטרטגי הצבא מופקד. אפילו איכות הסביבה הפכה לביטחון והגנה.
מפת האיומים מעצבת את התודעה, והרשימה אף פעם אינה מצטמצמת. היא תואמת את האינטרס המוסדי להשיג תקציב וכוח אדם רבים יותר כדי להעלות את מעמד הארגון. זאת ועוד, כתוצאה של שירות צבאי ארוך בסדיר ובמילואים, השיח הביטחוני בישראל לרוב טקטי ואופרטיבי. העיסוק בנושאים אלו מונע דיון בשאלות אסטרטגיות או מדיניות. לכן לצד שינוי הפרדיגמה והמוסדות שיקדמו את התפיסה החלופית, יש לפתח שיח שעולה איתם בקנה אחד.
