בשנה הקשה בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבה מעגלי הלחימה רק הולכים ומתרחבים, תרחיש צפוי אך קשה במיוחד דווקא ממאן להתממש. בזמן שהאלימות של המשטרה ושל רשויות אזרחיות ישראליות במזרח ירושלים ושל הצבא והמתנחלים ביתר הגדה המערבית היא רחבה ומקיפה, הפלסטינים במזרח ירושלים אינם מגיבים בהסלמה, וגם בשאר הגדה המערבית ההתנגשויות החמושות מוגבלות.
ישנם בהחלט אירועים של יידוי אבנים על כלי רכב ישראליים בכבישי הגדה המערבית, וחוליות פלסטיניות חמושות מוציאות לפועל התקפות, חלקן קטלניות, נגד ישראלים, ואף מצליחות למשוך מצטרפים חדשים למרות הפעילות של הצבא ושל השב"כ. עם זאת, הציבור הפלסטיני בכללותו נמנע מהתקוממות – אלימה או שאינה אלימה.
בשיח הציבורי והמקצועי בישראל רווחות תפיסות אשר מצד אחד מפרשות את המאבק הפלסטיני בכיבוש כטרור, ומצד שני ממתגות את היעדרו או את היחלשותו של מאבק זה כ"בידנא נעיש", קרי ויתור פלסטיני על חירות והשלמה עם חיים תחת שליטה ישראלית בשל הטבות כלכליות שלכאורה באות איתה. במאמר זה אפנה את המבט לבחירה הפלסטינית בגדה המערבית מאז ה־7 באוקטובר שלא להתקומם נגד הדיכוי הגובר מצד המתנחלים והמנגנונים הצבאיים, הביטחוניים והאזרחיים של מדינת ישראל.
על רקע החרבת עזה ושאיפותיה של ישראל לגבי שאר השטחים הפלסטיניים, יש משמעות מיוחדת למה שאכנה כאן כריסון העצמי הפלסטיני
בחירה פלסטינית זו, שהשיח הציבורי והמקצועי בישראל עיוור לה לחלוטין, מפתיעה במיוחד על רקע האירועים הדרמטיים של השנה האחרונה: התקפת הפתע הנוראה של חמאס ב־7 באוקטובר (שרבים בישראל היו משוכנעים שתצית התקפות חיקוי רצחניות של פלסטינים בירושלים ובגדה), התגובה הצבאית האכזרית וחסרת ההבחנה של ישראל ברצועת עזה (שהייתה יכולה לחולל התקוממות המונית בשטחים הכבושים), הקריסה הכלכלית בגדה המערבית בעקבות צעדים ישראליים כמו ביטול היתרי העבודה בישראל, ההתנכלויות החופשיות מצד מתנחלים והדיכוי הגובר מצד הרשויות הישראליות.
השאלה – מדוע לא מופיע גל התקוממות?
על רקע העיסוק האינטנסיבי בישראל באלימות פלסטינית ובהתמודדות עימה, העובדה שאין בנמצא הסברים משכנעים לאי־התממשותו של התרחיש הצפוי, הכמעט מובן מאליו, של התקוממות פלסטינית נרחבת בגדה המערבית, היא מדהימה ממש. האדישות שבה אנו מתייחסים לצומוד פלסטיני – עמידה איתנה שאיננה כרוכה באלימות – היא טרגית משום שהיא ממחישה כי ישראל והחברה הישראלית מבינות לאסוננו הפעלת כוח אלימה בלבד מהצד הפלסטיני.
ההסבר שאציע לשאלה זו עלול להפעיל רגישויות ישראליות ופלסטיניות. בין השאר הוא מתנגש עם תפיסות המייחסות ערך לאלימות במאבק לדה־קולוניזציה, ואשר מבוססות על קריאה נפוצה בכתביו של ההוגה והמהפכן פרנץ פאנון. תפיסות כאלו באו לידי ביטוי בלגיטימציה מצד חוגים מערביים פרו־פלסטיניים לפשעים שחולל חמאס ב־7 באוקטובר (עד כדי תמיכה בהם), עמדות שמטבע הדברים החרידו ישראלים.
רבות נכתב על עמדות הפלסטינים בגדה המערבית בהתייחס לאלימות ולמאבק מזוין בכלל וכן בהתייחס למתקפה הנפשעת הזו בפרט, אולם הניתוח שאני מציע מראה כיצד פלסטינים בשטחים הכבושים ממחישים במעשיהם את פשטנותה של הטענה "דה־קולוניזציה אינה מטפורה", ושוללים בפועל את האידיאליזציה של הביטויים הרצחניים של אלימות אנטי־קולוניאלית. כישראלי המעז לנתח את אופני ההתמודדות הפלסטינית עם דיכוי ישראלי, אין לי אלא לקוות שאצליח להימנע מרוב נקודות העיוורון המאפיינות את המעשה הקולוניאלי.
ההשלכה המעשית של הניתוח שאביא להלן יש בה משום אתגר עצום עבור ישראלים. בבחירה הפעילה של הפלסטינים במזרח ירושלים והגדה המערבית להימנע מהתקוממות, הם מייצרים הזדמנות עבור כל יושבי הארץ הזו, אולם מימושה של ההזדמנות מאוים על ידי הכוחות הדומיננטיים בחברה הישראלית אשר דוגלים בעליונות יהודית. על רקע החרבת עזה ושאיפותיה של ישראל לגבי שאר השטחים הפלסטיניים, יש משמעות מיוחדת למה שאכנה כאן כריסון העצמי הפלסטיני.
אף שהפלסטינים נוהגים כך לא מתוך מחשבה על ישראלים או מתוך ציפייה כלשהי להכרה ישראלית, בחירתם בריסון מטילה על החברה הישראלית אחריות כבדת משקל. הכרה ומענה הולמים מצד החברה הישראלית הכרחיים לשינוי מסלול, והשאלה היא האם יש בקרבנו מספיק כוחות שיוכלו להבין זאת ולעצור את מי שדוגלים בעליונות יהודית ובמימוש הכל כך אלים שלה.
מטרה מרכזית של ההתעמרות הבלתי־פוסקת בפלסטינים בגדה המערבית איננה סיכול התנגדות וטרור, אלא להפך: גירוי הפלסטינים להגיב כדי להעניק לישראל תירוץ לפעולות גירוש והרג
עוד שבירת קונספציה: ההסלמה שלא התרחשה
התיאור שלהלן מתמקד בתושבי מזרח ירושלים ויתר הגדה המערבית. למרות הבדלים בין האזורים (כמו למשל העובדה שתושבי מזרח ירושלים אינם זקוקים להיתרי עבודה ולא נשלחו לאבטלה כפויה), אכרוך את שניהם יחדיו, ואסתפק במונח "הגדה המערבית" בהתייחס לגדה ולמזרח ירושלים כאחד.
ההתקפה האכזרית של חמאס וחוסר התפקוד השערורייתי של הצבא ב־7 באוקטובר ניפצו את השאננות הישראלית והחליפו אותה בתחושת פגיעות, איום קיומי וחרדה מפני מתקפות חיקוי שבהן המוני פלסטינים יפשטו על שכונות ישראליות בירושלים או על התנחלויות בגדה. על אף שהיו מי שהשתמשו באסון כדי ללבות את הפחד ולפתוח בקמפיין הסתה, תחושות החרדה היו אותנטיות והיה להן על מה להתבסס.
העשור האחרון מגלה כי התפשטות של אלימות בין ישראלים לפלסטינים מעזה לגדה המערבית בתקופות מתוחות אינה תרחיש מופרך. אירועי 2021 ("שומר החומות") אף הוסיפו ללקסיקון הישראלי-פלסטיני את המושג "התלכדות הזירות", דהיינו השאיפה של חמאס לכל הפחות להשתתפות של פלסטינים מכל חלקי הארץ בעימות החמוש הבא.
באופן מפתיע, תרחיש זה לא התממש אחרי ה־7 באוקטובר, למעט פעולות בודדות של קבוצות פלסטיניות חמושות בערים כמו ג'נין וטול כרם. השיח הישראלי החליף את האזהרה מ"התלכדות הזירות" באזהרה מ"טבעת האש" האיראנית, ובמקביל נראה היה שהממשלה ושלוחיה המתנחלים מתאמצים לדחוף את תושבי הגדה המערבית לפעולות אלימות. אלא שהמציאות סירבה לציית לקונספציה שעל פיה הסלמה בגדה המערבית חייבת לפרוץ.
כדי להזכיר עד כמה לא מובנת מאליה היציבות היחסית שנשמרת ממזרח לקו הירוק, ראוי לתאר בתמצית את מדיניותה של ישראל, זו שאפילו הממסד הצבאי–ביטחוני הזהיר מפני פוטנציאל הערעור וההתססה שהיא טומנת בחובה –
רשימה חלקית של פעולות כאלו כוללת הרג של למעלה מ־700 פלסטינים (מתוכם מאות לא־חמושים), מספר שיא של עצירים המוחזקים בתנאי כליאה קשים לרבות התעללויות וזינוק אדיר בקצב הריסות הבתים (למעלה מ-4,500 בגדה על פי נתוני האו"ם וזינוק של 60 אחוזים במזרח ירושלים על פי נתוני עיר עמים). אלימות של מתנחלים ושל הצבא הביאה לגירושן של עשרות רבות של קהילות פלסטיניות, ומנעה את המסיק של למעלה מ־90 אלף דונמים של מטעי זיתים בשנת 2023. הפרות ישראליות של הסטטוס קוו בהר הבית, שהביאו בקביעות להידרדרות מהירה בשנים עברו, נעשות בעידוד המשטרה ושוברות שיאים בשנה האחרונה.
הגירעון התקציבי החריף של הרשות מביא לתפקוד חלקי של בתי ספר, לשיבוש של שירותי הבריאות בגדה ולפגיעה קשה במשכורות המגזר הציבורי
שלילת היתרי העבודה בישראל הפכה כ־120 אלף פועלים מהגדה המערבית למובטלים בבת אחת, והם אינם מסוגלים לפרנס עוד את משפחותיהם. אפילו הסקירה המקיפה שפרסמנו לאחרונה על שלילת היתרי העבודה ועל השלכותיה הקשות אינה משקפת את עומק המצוקה הכלכלית של כחצי מיליון בני אדם, רבע מאוכלוסיית הגדה, שבמשך למעלה משנה נאלצים לחיות מהיד לפה. מעבר לפגיעה הישירה בפועלים ובמשפחותיהם, איבדה הכלכלה הפלסטינית כמיליארד שקלים בכל חודש (כ־20% מהתל"ג של הגדה המערבית) כתוצאה משלילת ההיתרים.
לכך יש להוסיף החלטות ממשלה, דוגמת ההקפאה של העברת כספי המיסים שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית, שנראתה כמו מהלך מכוון להקרסת הרשות ולכאוס ביטחוני בגדה. הגירעון התקציבי החריף של הרשות מביא לתפקוד חלקי של בתי ספר, לשיבוש של שירותי הבריאות בגדה ולפגיעה קשה במשכורותיהם של רוב עובדי המגזר הציבורי.
הרשימה הארוכה, ועדיין חלקית, של אופני האלימות הישראלית מדגימה כיצד הפכה הגדה המערבית בשנה האחרונה לסיר לחץ איום. כל אחד מהצעדים שתוארו לעיל היה עלול להוביל לאובדן שליטה, על אחת כמה וכמה השילוב ביניהם.
אולם על אף שנראה שממשלת הימין נחושה לדחוף את הפלסטינים בגדה המערבית למחאה ולהתנגדות, אלימה ולא־אלימה, ובכך להצדיק תגובה חסרת תקדים של ישראל (מהרס של מקומות יישוב וגירוש תושביהם ועד הרג המוני של חפים מפשע כמו בעזה), התגובה הפלסטינית הצפויה מבוששת לבוא. זאת למרות קריאות חוזרות ונשנות של חמאס להתקוממות בגדה ועל אף העובדה שהפלסטינים בגדה צופים בשידור חי בטרגדיה האיומה של בני עמם ושל משפחותיהם בעזה. הם חושקים שיניים, כובשים את רגשות הזעם והנקמה ואף את תחושות האחריות והאשמה.
לא הרתעה ולא ייאוש?
בימין היו שמחים לטעון שההבלגה הפלסטינית מוכיחה שמדיניות היד הקשה עובדת, שהדיכוי האלים מייצר הרתעה ושבן גביר, סמוטריץ' ועוזריהם יודעים איך "לטפל באויב". אלא שלטענה זו אין הרבה על מה להתבסס.
ראשית, הפלסטינים הוכיחו לא פעם – כולל שוב ושוב בעשור האחרון – שהאלימות הישראלית אינה גורמת להם להרכין ראש, וכמו כל עם (במיוחד עם ילידי) הם מוכנים לשלם מחירים קשים וכואבים על היציאה למאבק, אלים או בלתי־אלים, בהגנה על היקר לליבם.
יתר על כן, ב־7 באוקטובר, ישראל היא זו שהייתה בהלם ובחרדה, ומשאביה הופנו לבלימת הקריסה בדרום ולהיערכות בצפון מחשש לפלישה של חזבאללה. למוחרת, כשנחשפה הפגיעוּת הישראלית בצורה כל כך אכזרית (עבור ישראל) אך מפתה (עבור חורשי רעתה), היו הפלסטינים בגדה רחוקים מלהיות מורתעים. אף על פי כן, תרחישי ה"הסתערות על ההתנחלויות" שרבים בישראל דמיינו לא היו קרובים להתרחש.
שנית, חלק ניכר מצעדי הדיכוי (מניעת תפילה במסגד אל־אקצא, הריסות בתים שנבנו ללא היתר ושלילה של היתרי עבודה) אינו מרתיע משום שאינו נעשה כתגובה לפעולה פלסטינית כלשהי. מטרה מרכזית של ההתעמרות הבלתי־פוסקת בפלסטינים בגדה המערבית איננה הטלת אימה שתסכל מחאה, התנגדות וטרור, אלא להפך: גירוי הפלסטינים להגיב כדי להעניק לישראל תירוץ לפעולות גירוש והרג המוניים. כשמבינים זאת, ההתהדרות של הימין ביצירת הרתעה מתגלה במלוא הציניות שלה.
כשרואים את אופני ההתמודדות היצירתיים, הסבלניים והמחושבים המרשימים של הפלסטינים בגדה, מבינים את המשמעות של תעצומות הנפש שהחברה הפלסטינית מגייסת לאורך השנה האחרונה
הסבר אחר שישראלים עשויים להציע הוא שהפלסטינים בגדה מיואשים: העולם שוב מפנה להם עורף, ההווה קודר, ועתידם עלול להיות דומה לזה של העזתים. חיי היומיום בלתי־נסבלים: נסיעה לעיר הסמוכה כרוכה בהמתנה פוטנציאלית של שעות במחסום צבאי, יציאה מהכפר למסיק או לכל צורך שהוא עלולה להסתיים בתקיפה של ישראלים חמושים, אך גם מי שנשאר בבית אינו בטוח מפני פריצה שרירותית של חיילים באישון ליל.
האבטלה המתמשכת מביאה אנשים לפת לחם ומותירה אותם בחוסר מעש מצמית שרובץ על כל שעה משעות היום. האופק של הדור הצעיר חסום: הסיכוי להיעצר גבוה מהסיכוי למצוא עבודה, ולהורים אין עתיד להציע לילדיהם. מי שנזקק לטיפול רפואי שאין לו כיסוי ביטוחי אינו מסוגל לשלם עבורו, ואפילו להתלונן אי־אפשר כשהביטוי "בעזה גרוע יותר" שגור בפי כול. כל שיחה עם מכרים פלסטינים מגלה את כובד הדאגה, המצוקה והתסכול מחוסר היכולת לעצור את החרבת עזה, ההרג ופציעת תושביה.
אולם מבט בהתמודדות הפלסטינית עם החנק הישראלי של חייהם מגלה גם את תעצומות הנפש שלהם. הן באות לידי ביטוי בהורים שממשיכים לגונן על ילדיהם הקטנים מפני המציאות ולספק להם (הרבה) יותר מצורכי המינימום; בגברים ובנשים שמגלים רוח יזמות ומוצאים דרכים חדשות לייצר פרנסה, מה שמלווה גם בשינויים חשובים ביחסים המגדריים בחברה הפטריארכלית; בהתגייסות קהילתית כדי להקל את המצוקה החומרית של מי שאינם מצליחים לפרנס את עצמם; וברועים וחקלאים שיוצאים לשדות למרות סכנת האלימות, מחשבים את צעדיהם ובוחרים היכן וכיצד לאתגר איסורים שהטילו חיילים ומתנחלים הרוחשים באזור, והיכן לא לעשות זאת.
זו אינה התנהגות של אנשים מיואשים. רחוק מכך. כשרואים את אופני ההתמודדות היצירתיים, הסבלניים והמחושבים המרשימים הללו, מבינים את המשמעות של תעצומות הנפש שהחברה הפלסטינית מגייסת לאורך השנה האחרונה. כך אפשר להבין אל נכון מה עומד מאחורי ההבלגה של רוב רובו של הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים וביתר הגדה המערבית.
ההבלגה היא החלטה פלסטינית, והיא הרבה יותר מהימנעות מתגובה, ודאי כשהיא מתקיימת לאורך זמן ובנסיבות הנוכחיות
הבחירה הפלסטינית
הסיבה להיעדרה של מחאה או אלימות פלסטינית נרחבת ממזרח לקו הירוק היא שהפלסטינים בחרו שלא להתקומם. הם חוזרים ובוחרים בכך יום אחרי יום, לא מפחד הענישה הישראלית ולא מתוך ייאוש מניתוח שלהם של ההישגים האפשריים והבלתי־אפשריים של ההתנגדות בעיקר האלימה בעת זו. הם נמנעים אף ממחאות לא־אלימות שמאז ומתמיד היו חלק מכל מאבק פלסטיני, והתקיימו בקביעות במקומות שונים בגדה המערבית עד ערב ה־7 באוקטובר.
בארבע מילים, ההבלגה היא החלטה פלסטינית, והיא הרבה יותר מהימנעות מתגובה, ודאי כשהיא מתקיימת לאורך זמן ובנסיבות הנוכחיות. זוהי הבלגה אקטיבית שכאמור מחייבת התמודדות בלתי־פוסקת עם המציאות שעליה מבליגים, והיא מצריכה מידה מעוררת הערצה של תעצומות נפש.
לכוחות הנפש הדרושים כדי לקיים את הבחירה הפלסטינית הזו יש משמעויות חשובות, אולם יש להדגיש שהיא איננה נובעת משלילה של מאבק אלים, אחיזה בנשק או שימוש בטרור.
ראשית, בכל הנוגע לאלימות, השיח הפלסטיני בשנה האחרונה כולל גינוי ישיר או עקיף למעשי הטבח של חמאס (בעיקר בשבועות הראשונים למלחמה) ובעת ובעונה אחת גם התפעלות מההישג הצבאי של ההתקפה. גם אם הפלסטינים בגדה המערבית לא נענו לקריאות של חמאס להתקומם, הם לא התנערו מהארגון, ותמיכה בקבוצות פלסטיניות חמושות רווחת לצד ביטויי אבל על הריגתם של חסן נסראללה ויחיא סינוואר.
שנית, התקוממות אלימה או לא־אלימה יכולה בהחלט לפרוץ בכל רגע: בחירה יכולה גם להשתנות, בייחוד כאשר ישראל מתאמצת לדחוף את הפלסטינים לשבור את הבלגתם.
הבלגה כרה־הומניזציה ושחרור פנימי
אויבי הפלסטינים עושים להם דה־הומניזציה שמכשירה את פשעי המלחמה בעזה ואת הנישול האלים בשאר השטחים הפלסטיניים. מנגד, בשל פערי הכוחות העצומים והסבל הפלסטיני המתמשך, אוהדי הפלסטינים נוטים לצמצם את הקיום הפלסטיני לקורבן הזקוק להגנה. למרות התפיסה המוסרית החיובית העומדת בבסיס עמדה זו, גם היא הופכת את הקולקטיב הפלסטיני מסובייקט לאובייקט ומטשטשת את האקטיביות שלו.
זה 57 שנה, ועבור חלק ניכר מתושבי הגדה המערבית 76 שנה, שני דורות תמימים של פלסטינים לא חוו יום אחד של חופש בימי חייהם. מציאות כזו של דיכוי מתמשך מצלקת את נפשו של אדם וגובה מהפלסטינים מחיר פסיכולוגי, רוחני וחברתי עמוק.
מי שתיאר את השחיקה ואת הלחץ ההופכים את מי שחי תחת דיכוי – ובפרט תחת דיכוי קולוניאלי – ל"פחות מאדם", היה הפסיכיאטר והפעיל האנטי־קולוניאליסטי פרנץ פאנון. בעקבות טבח ה־7 באוקטובר, עלה לדיון ציבורי בישראל תיאורו של פאנון לתהליך השחרור מדיכוי קולוניאלי. פאנון טען שהמרידה בכוחות הקולוניאליים משחררת את המדוכאים לא רק מהדיכוי החיצוני שנכפה עליהם אלא גם מהכבלים ומהחוליים הפנימיים שהוטבעו בתודעה האישית ובחברה הקולקטיבית:
"דה־קולוניזציה היא היצירה האמיתית של אדם חדש", כתב. "ה'דבר' אשר היה נתין קולוניאלי הופך לבן אנוש דרך אותו תהליך עצמו שבאמצעותו הוא משחרר את עצמו".
מול בחירתם של פלסטינים, התפיסות הרואות בהם פחות מאדם – תוקפנים צמאי דם או להבדיל קורבנות התלויים בהגנה חיצונית – אינן יכולות לעמוד
מאחר שפאנון גם הסביר כיצד אלימות היא חלק בלתי־נמנע מהדרך אל דה־קולוניזציה, כמה ממפרשיו כורכים את שני ההיגדים יחדיו וגורסים שאלימות רצחנית הכרחית לשחרורו הפנימי של המדוכא. ז'אן פול סארטר, שכתב הקדמה לאחת המהדורות של ספרו המפורסם של פאנון "המדוכאים עלי אדמות", הוא כנראה המקור לפרשנות זו שלפיה אלימות, עד כדי "כעס מטורף", היא הדרך שבה המדוכא יחזיר לעצמו את האנושיות שלו, או "יתהווה מחדש" כאדם.
תפיסה זו, שמאדירה אלימות נטולת רסן, באה לידי ביטוי גם בחלק מהקולות במערב אשר אינם רק מביעים תמיכה בזכות הפלסטינית להילחם בישראל, אלא מצדיקים את הפשעים הנוראים שביצע חמאס בילדים, בנשים ובגברים ישראלים ביישובי העוטף. כך, בשם הדרישה הצודקת של שחרור מדיכוי קולוניאלי, פרשנות זו של פאנון אינה רק דורשת פריצה של קווים אדומים מוסריים בסיסיים, אלא רואה בה אקט הרואי שבו המדוכא לכאורה מרפא את נפשו ומאניש את עצמו מחדש.
לכאורה, פרשנות זו של פאנון מניחה שהבלגה של המדוכא היא הישארות במצב תת־אנושי. אלא שמאחר שהבחירה הפלסטינית בהבלגה נעשתה בתנאים הבלתי־אפשריים שישראל מייצרת בשנה האחרונה, היא מציעה אפשרות נוספת להאנשת המדוכא.
אינני מתכוון לטעון ששימוש באלימות לשחרור מדיכוי הוא מהלך שגוי מיסודו או לא־אנושי. לצערי ההפך הוא הנכון. אולם מאחר שהתקוממות פלסטינית אלימה בגדה הייתה האפשרות הצפויה אחרי ה־7 באוקטובר, בחירה בה הייתה מהלך אוטומטי, תגובת רפלקס לנסיבות חיצוניות. מנגד, הבלגה היא בדיוק הביטוי של יוזמה פעילה ושל נטילת אחריות, בבחינת "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הרמת ידיים מתוך ייאוש וחוסר אונים לעומת זאת לא הייתה יכולה להיחשב לניכוס מחדש של האנושיות הפלסטינית כסובייקטים בעולם.
הבחירה הפלסטינית בהבלגה לא נעשתה עבור ישראלים וודאי שלא מתוך מחשבה עליהם (עלינו) כפרטנרים להצלת תושבי הארץ הזו מאסון
דווקא ההבלגה של תושבי הגדה המערבית היא המעשה הלא־צפוי המעיד על בחירה ולא על תגובה. בחירה זו שוברת כבר יותר משנה את הדינמיקה הדטרמיניסטית של הסלמה ומכשילה את הכוונות של משטר נתניהו והימין הקיצוני, השואף להסלמה שתצדיק טיהור אתני בגדה המערבית.
כפי שתיארנו לעיל, כדי להתמיד בהבלגה זו תחת מכבש אדיר של לחצים ולאורך חודשים ארוכים, נדרשות יצירתיות, סבלנות, נחישות, אומץ, טוב לב וצורות שונות של ערבות הדדית. מה הם כל אלו אם לא ביטוי מעורר השראה של אנושיות ושאיפת חיים בקרב פרטים וקהילות? מול בחירתם של פלסטינים, התפיסות הרואות בהם פחות מאדם – תוקפנים צמאי דם או להבדיל קורבנות התלויים בהגנה חיצונית – אינן יכולות לעמוד. ואם החברה הפלסטינית הפנימה עד כה באופן חלקי את המבטים הללו, הרי שבחירתה בהבלגה בשנה החולפת היא גם פעולה של שחרור מהם והאנשה עצמית.
המוטל על הכף: הבחירה הישראלית
כותב ישראלי המהלל הבלגה פלסטינית עלול להיחשד כמוטה. אינני יכול להתיימר ל"אובייקטיביות", אולם הניתוח אינו נעצר כאן. שחרור פנימי הוא חשוב, אבל איננו יכול להיחשב לחזות הכול.
לא זו בלבד שהדיכוי החיצוני של הפלסטינים בגדה המערבית נמשך, אלא שישראל חותרת לנצל את "הנס של ה־7 באוקטובר" לריסוק הקיום הפלסטיני בין הירדן לים. אם העולם לא יעצור את ישראל, דרוש דמיון מודרך במיוחד כדי להמשיך לטעון שברצועת עזה לא מתרחש טיהור אתני לכל הפחות.
בגדה המערבית התחוללו עד כה "רק" אלימות מתנחלים גוברת, גירוש של קהילות פלסטיניות קטנות, החרבה נקודתית של סביבות מגורים שבהן פעלו קבוצות חמושות והעמקה של פעולות סיפוח. אלא שהמלחמה בעזה, ובעיקר העובדה שהיא ממשיכה באין מפריע, מבהירה לפלסטינים ולתומכיהם שכשישראל תחליט שהזמן בשל להפניית עוצמתה להרג המוני בתושבי הגדה המערבית ולגירושם, לא יהיה מי שיעצור בעדה.
ללא שחרור מהדיכוי הקולוניאלי, השחרור הפנימי הפלסטיני הוא נחמה קטנה, אם בכלל. על אחת כמה וכמה כאשר, בפרפראזה על פאנון, ישראל נחושה "להחליף מין אחד של בני אדם במין אחר". איום זה הוא קיומי וממשי עבור פלסטינים, והבלגה לא תסייע להם להתמודד איתו.
במשך העשורים הראשונים של שלטון הימין בישראל נהגו אנשי ציבור מהשמאל לפנטז כיצד "נשכב על הכבישים ונחסום את הטרנספר בגופנו", כדברי עמוס עוז בסוף שנות התשעים. רגע האמת הגיע, אולם מתנגדי הממשלה, שרבים מהם מוקירים את עוז, מתעקשים לעסוק בדברים אחרים ובדרך כלל אדישים לחורבן שאנו מחוללים בעזה ולסבל בגדה המערבית. פעילים ישראלים נגד הכיבוש לעומת זאת מפגינים מחויבות ומסירות ומשלמים מחיר על עמידתם לצד קהילות פלסטיניות. אולם מדובר בקבוצה זעירה עם יכולת מוגבלת מאוד להשפיע על המתרחש.
הבחירה הפלסטינית בהבלגה לא נעשתה עבור ישראלים וודאי שלא מתוך מחשבה עליהם (עלינו) כפרטנרים להצלת תושבי הארץ הזו מאסון. אולם ההבלגה לצד האיום הקיומי לפלסטינים, מעבירים את כובד המשקל אלינו, הישראלים.
האם נוכל לשבור את האדישות שלנו לחייהם של פלסטינים ולזהות את האנושיות מעוררת ההשראה שלהם בשנה האחרונה ואת כוחות החיים שמאפשרים לחברה הפלסטינית בגדה המערבית לצלוח את השנה שחלפה? אם רק נפסיק לעצום עיניים נראה לא רק את זאת אלא גם את העובדה שאנחנו המחוללים והמבצעים של האיום הקיומי לפלסטינים.
מי שרואה את הדברים הללו לא יוכל להישאר שווה נפש. האתגר עצום: לעמוד נגד אותם חלקים של החברה הישראלית שמאיימים על המשך הקיום של פלסטינים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. אולם בצידו יש גם הזדמנות שהפלסטינים מציעים לנו: זה הסיכוי היחיד שלנו לעצור את ההשמדה שאנחנו מחוללים. בעזה כבר נכשלנו. מה נעשה כדי שהאסון לא יתחולל גם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים?
