כמעט חצי מאה עברה מאז. אני מקבל טלפון מאדם יקר, פרופ' מנחם מילסון. שיזכה לעוד שנים ארוכות של יצירה. מנחם אמר כי עמנואל סיון היה בחדרו במכון ון ליר, הבחין בעבודת המאסטר שלי על שולחנו ועלעל בה. ביודעו כי עז רצוני לכתוב עבודת דוקטורט, הוסיף מנחם כי כדאי שאצור קשר עם עמנואל סיון.
לא עברו ימים רבים ונפגשנו, עמנואל ואני. מפגש בין שניים שמעולם לא הכירו זה את זה ודרכיהם לא הצטלבו. מפגש בין אינטלקטואל משכמו ומעלה, בעל יוקרה אקדמית בין־לאומית, לבין קצין צעיר בקבע, כמעט שלא מוכר. עמנואל הקנה תחושה מיידית כי הוא רואה בי פרטנר שווה לשיח. במהרה למדתי כי במבטו המהיר והחודר גם יחד בטקסטים הוא רואה הכול, את הגלוי ואת הנסתר.
עמנואל הקשיב רוב קשב לתפיסתי לגבי הנתיב המחקרי שבו אבקש לפסוע בעבודת הדוקטורט. הוא כיבד את שאמרתי, וכמענה לרצונותיי סיכמנו כי תחום הדעת יהיה היסטוריה של הרעיונות; השדה להתבוננות יהיה השיח האינטלקטואלי במצרים, וכי התקופה שאבחן תהיה השנים שבין שתי מלחמות העולם.
עמנואל גם נענה לרצוני להציב כשאלת מחקר מרכזית את המתח שבין מסורת לשינוי תוך הבנה משותפת כי הדבר יאפשר חלון מעניין להתבונן דרכו בחוויה דורית מעצבת, היות שמתח זה הטביע את חותמו במשכילי התקופה. לבסוף, עמנואל גם קיבל את דעתי, והוסיף את תובנותיו כי כדאי למקד את המבט בזרם המרכזי של השיח האינטלקטואלי במצרים, למרות הפיתוי להתבונן בשוליים הקיצוניים, הצבועים בצבעים עזים, חדים: החוגים הקנאים לאסלאם ולמסורת שביקשו להגן על חומות העבר, ומנגד מעגלים אינטלקטואליים מצומצמים של חילונים, רציונליסטים שביקשו שחברתם תישאב לתוך הציוויליזציה המערבית. חלקנו הבנה כי דילמות המפגש בין עולם המסורת לבין תהליכי מודרניזציה והשפעות מערביות פוגשות במיוחד דווקא באלה הנמצאים בתווך. עם זאת היינו גם מודעים לבעיות המתודולוגיות הנגזרות ולצורך לתת להן מענה, מכיוון ש"הזרם המרכזי" הוא כמרחב אפור שלא נקל להגדיר את גבולותיו.
המדובר בימים שטרם היות קטלוגים ממוחשבים, מאגרי מידע דיגיטליים ומנועי חיפוש אינטרנטיים. ההדפסה התבצעה במכונת כתיבה מכנית
באותה פגישה גם למדתי על יכולתו המופלאה של עמנואל לזהות תובנות מתודולוגיות חדשות ששדה המחקר הרחב של מדעי החברה מציע למחקר ההיסטורי. הנטייה הרווחת, הוסיף עמנואל, היא להתמקד במעגל המצומצם של מאורות התקופה (luminaries) – אנשי ההגות הגדולים והמובילים. במקום זאת הציע עמנואל שאתמקד דווקא במעגל הרחב יותר של ה"אינטלקטואלים המשניים" (secondary intellectuals) מתוך הזרם המרכזי.
בדרכו התבונית מאירת העיניים נימק כי המאורות הם אכן היוצרים המקוריים המעצבים ומעוררי ההשראה, אך לצורך הבנה עמוקה ותחושה אותנטית ככל האפשר של רוח התקופה, מוטב להתמקד במעגל הרחב יותר של אינטלקטואלים המעבדים רעיונות קיימים ומפיצים אותם בהיותם למשל פובליציסטים, מרצים במוסדות ההשכלה הגבוהה או מבקרי ספרות.
לסיום פגישתנו אמר עמנואל כי הוא יוצא בקרוב לשנת שבתון בחו"ל. בתבונתו ומתוך תחושת אחריות כלפיי, ביקש שאבדוק עד שובו את ההיתכנות המחקרית של עבודת דוקטורט שכזו באמצעות עיון באחד מכתבי העת המצריים של התקופה, שנראה רלוונטי לענייננו מכל בחינה.
במהלך אותה שנה שלחתי את סיכומי ממצאיי לעמנואל, ומתשובותיו ניכר היה כי הוא יותר מאשר מתרשם לחיוב. בתום השבתון שב עמנואל לארץ. נפגשנו. "כיצד מתקדמים?" שאל. השבתי שאבקש חופשת לימודים לשנתיים מטעם הצבא. ללא כל היסוס, בתעוזה של מי שרואה למרחוק, הביע את ביטחונו ביכולתי לעמוד ובכבוד בגבולות זמן קצוב לא־שכיח זה בלשון המעטה. וכך היה.
באוקטובר 1978 דרכו רגליי בקמפוס לתחילת המסע המרתק עם עמנואל; ממש שנתיים לאחר מכן במדויק הוגשו כרכי עבודת הדוקטורט לסנאט האוניברסיטה לשיפוט. המדובר בימים שטרם היות קטלוגים ממוחשבים, מאגרי מידע דיגיטליים ומנועי חיפוש אינטרנטיים. ההדפסה התבצעה במכונת כתיבה מכנית. על כל המלאכה כמו ניצח לוח עבודה דו־שנתי מחייב שהכנתי, שהציג את משך הזמן שהקציתי לכל שלב ופרק, אפילו תתי־פרקים.
עמנואל, כל העת עודד אותי להמריא מעל מרחבי רעיונות והגות, ובתובנותיו ובהצעותיו פתח אשנבים לעולמות מסקרנים, שאפשרו להתבונן בטקסטים בשפה הערבית דרך עדשות רבות ומעשירות
עיסוק בהיסטוריה רעיונית הוא גם כהתחקות אחר עקבות רעיונות, צמיחתם, התפתחותם, גלגולם ותפוצתם. מכיוון שהמחקר שערכתי עסק בחוויה דורית מטלטלת של אינטלקטואלים מהזרם המרכזי, הוא היה מאתגר במיוחד. אינטלקטואלים אלה, שבתווך כמו נעו כמתואר בין אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, מוסד הלימודים האסלאמי הנחשב בעולם המוסלמי הסוני, ושצופה אל מקורות השראה מאות שנים לאחור, לבין האוניברסיטה המצרית, שהוקמה בראשית המאה ה־20 כאייקון של מצרים המודרנית. או על פי תיאור אחר בן התקופה, היטלטלו המשכילים בספינה שבמפרשה נושבות רוחות בכיוונים מנוגדים.
משכילים לא מעטים היו בוגרי מוסדות חינוך מסורתיים בתחילת דרכם, ובהמשך אף פנו ללימודים גבוהים באירופה. לפיכך נדרשתי למסע בעקבות עולמות השראתם המגוונים הנטועים הן באסלאם ובציוויליזציה המוסלמית והן בספרות ובהגות אירופית.
בניסיון לתחום ככל האפשר את גבולות הזרם המרכזי, כמתחייב מהרגישות המתודולוגית אשר עמנואל חיזק בי, נדרשתי גם להביט מחוץ לגבולות זרם זה ולהרחיק אל תפיסות ורעיוניות שהתריסו במובהק מול עולם המסורת ומול קלסיציזם תרבותי וספרותי. ועמנואל, כל העת עודד אותי להמריא מעל מרחבי רעיונות והגות, ובתובנותיו הייחודיות ובהצעותיו לקריאת ספרות מרחיבת דעת, פתח אשנבים לעולמות מסקרנים, שאפשרו להתבונן בטקסטים בשפה הערבית דרך עדשות רבות ומעשירות.
בהמשך, כאשר העברתי אליו את טיוטות פרקי העבודה, יכתוב בתמציתיות רבה מילים מלאות הערכה שכמו גם העבירו מסר, בראייתי: "המשך לשעוט קדימה בבטחה".
והיו גם צללים ברקע, שהגיעו מכיוון דמויות באקדמיה שהרימו גבה, ולא אהבו את הרעיון; אולי שגו לחשוב כי מתכונת המסע האינטלקטואלי, בעיקר באשר ללוחות הזמנים, היא כהתרסה מול כללי משחק ממסדיים לא־כתובים. "מי אתה?" שאל אותי פרופ' נשוא פנים בהיכנסי לחדר שבו ישב מוקף סטודנטים לתארים גבוהים. אמרתי את שמי והוספתי לקונית שאני משרת בצבא קבע ושהגעתי לשנתיים לאוניברסיטה לכתוב עבודת דוקטורט. "אה, זו פקודה?" הכריז בנימה סרקסטית מופגנת. עד היום אני זוכר את הצחוק הלעגני המתגלגל של תלמידיו.
"האמן בדרכך", אמר לי עמנואל. והאמנתי. לאחר שהגשתי את עבודת הדוקטורט, זימן אותי אליו פרופ' עתיר זכויות מאחת האוניברסיטאות בארץ. ציין כי כחוקר ספרות הטיל ספק ביכולתי לצלול בזמן כה קצר גם לתוך הגות אסתטית-ספרותית. ביקש להתנצל לאחר שנוכח לדעת שהתוצאה מרשימה. הערכתי את הכנות ואת ההתנצלות והרהרתי ביכולת ההתבוננות העמוקה של עמנואל ובאמונה הרבה שנטע בי באשר לדרך.
תודה לך עמנואל על שהיטבת להבחין, על הבנתך שאני זקוק למרחבים של עצמאות אינטלקטואלית וחופש יצירה, על שהיטבת לכבד זאת, ובה בעת להיות כמגדלור. תודה על שהעשרת את הדרך, עודדת להגביה עוף, לחצות גבולות של שדות מחקר ולהשתמש במצפנים מתודולוגיים רגישים. תודה על הזכות שניתנה לי להכירך מקרוב ולרוות מחוכמתך גם כצידה להמשך הדרך.
