בבחירות האחרונות לפרלמנט הירדני שהתרחשו ב־10 בספטמבר האחרון, התחוללה דרמה זוטא – מפלגת חזית הפעולה האסלאמית, הזרוע הפוליטית של האחים המוסלמים בירדן, זכתה להצלחה חסרת תקדים. הצלחה זו נקשרה לכמה גורמים – בראשם, באופן לא־מפתיע, ההתנגדות הבלתי־מתפשרת של האחים המוסלמים לישראל ולמלחמה שהיא מנהלת בעזה ומה שנתפס כהתעלמות ממנה – אם לא סיוע לה – של השלטון הירדני בראשותו של המלך עבדאללה.
מדוע אם כן דרמה זוטא? ראשית, מפני שהמשטר בירדן איננו באמת פרלמנטרי או אפילו לא מונרכיה חוקתית. אף שיש לפרלמנט סמכויות חקיקתיות מסוימות, הן מוגבלות ביותר, כפי שנראה בהמשך – ובסופו של דבר, המלך הוא הריבון בירדן בכוח ובפועל, והוא זה שמחליט בכל העניינים הקובעים. רוצה לומר, גם אילו הייתה המפלגה זוכה ברוב מוחלט בפרלמנט, היכולת המיידית שלה לשנות את מדיניות החוץ של ירדן בצורה משמעותית לא הייתה גדולה.
שנית, מפני שהבחירות בירדן מחולקות לרשימה כללית – שבה זכתה המפלגה להצלחה מוחצת – ולמושבים אזוריים, שהם רוב רובם של המושבים, שם כפי הנראה המצב מורכב הרבה יותר, ועל אף שלמספר גבוה של צירים מן הרשימות האזוריות יש קשר כלשהו למפלגה, רק מספר קטן משתייכים ישירות לשורותיה.
ולבסוף, מפני שירדן סובלת מאחוז בחירות נמוך במיוחד (31% בבחירות האחרונות) – הדבר איננו מפתיע כלל – לא רק שלפרלמנט אין סמכויות רבות, אלא שהאמון של העם בשלטון נמצא בצניחה חופשית, בין השאר בגלל המשבר הכלכלי החמור שהמדינה שרויה בו.
תוכנית הרפורמה הפוליטית של מלך ירדן בנויה בשלבים, ובשלב האחרון, שיחול ב־2032, היא אמורה להוביל להקמת ממשל פרלמנטרי. כך, בבחירות הבאות יהיו 50% מן המושבים שייכים לרשימות ארציות, ובבחירות אחרי הבאות – כבר 65%
עם זאת, אף שקל לזלזל בתוצאות אלו, יש להן כמה משמעויות חשובות – הן מעידות על מגמות בחברה הירדנית בכלל, על דעת הקהל של התושבים בירדן בקשר לאירועים פוליטיים פנימיים וחיצוניים ואולי אפילו על האפשרות של ירדן לעבור למשטר דמוקרטי יותר בעתיד.
אסופה של משברים פנימיים: הרקע לבחירות
המספרים עצמם מובאים בפירוט בסקירה שהתפרסמה באתר המרכז הערבי למחקרים ולמחקר מדיניות שבדוחא, בירת קטר. על פי הסקירה, זכתה המפלגה ב־31 מתוך 138 מושבים, כלומר ב־22.5 אחוזים מן המושבים בפרלמנט.
הבחירות, הסקירה מציינת, מתנהלות על רקע של משברים פנימיים חמורים בירדן – שכללו את פירוק ארגון המורים וכמה ניסיונות לערער את השלטון בירדן ואף אולי להתנקש במלך עצמו. למרות זאת – ואולי דווקא בגלל זאת – הועברו הבחירות מפיקוח של משרד הפנים לפיקוח של ועדה עצמאית במטרה להפוך אותן לאמינות יותר, ונחקק חוק בחירות חדש, שבו לראשונה, לצד בחירות של נציגים אזוריים לפרלמנט, יוחדו גם 41 מושבים לבחירות ארציות, שהתנהלו בין רשימות של מפלגות כלל־ארציות, ולצידם 97 מושבים נבחרו על פי מפתח אזורי.
גם האירועים החיצוניים, ובראשם המלחמה בעזה וההסלמה בגדה המערבית, היו רקע חשוב לבחירות – בייחוד משום שהניסיונות של ישראל בעזה לדחוק את האוכלוסייה מעבר למעבר רפיח ואל תוך מצרים עוררו חששות שישראל תנסה לעשות אותו דבר בגדה המערבית ולבצע טרנספר של האוכלוסייה הפלסטינית אל תוך ירדן. אזרחי ירדן אף האשימו את השלטון בסיוע לישראל, שכן היא התירה מעבר סחורות דרכה לישראל בנתיב יבשתי ששימש תחליף לנתיב הימי דרך הים האדום ונמל אילת, שחסמו החות'ים.
התמיכה במפלגה לא הייתה ייחודית לאזורים כמו הערים ומחנות הפליטים שבהם יש אוכלוסייה ממוצא פלסטיני – בניגוד לטענות המנסות לתלות את הצלחת המפלגה באוכלוסייה זו
גם המיליציות האיראניות בסוריה ובעיראק, שנמצאות על הגבול הירדני ולעיתים מנצלות אותו להברחת נשק וסמים, מאתגרות את המדינה מבחינה ביטחונית.
ואכן, היו גורמים במסדרונות השלטון שקראו לדחות את הבחירות בירדן עם פריצת המלחמה בעזה מתוך חשש שמפלגת החזית תנצח בהן, אך למרות זאת הוחלט לקיימן במועד המקורי. ייתכן שהשלטון סמך על חוק הבחירות החדש – שקבע שברמה האזורית, באזורים שיש בהם שלושה מושבים או פחות, רשימה אחת איננה יכולה לזכות ביותר ממושב אחד, מתוך הנחה שאלו האזורים שבהם האחים המוסלמים מתמקדים בקמפיין שלהם.
ואכן הבחירות התנהלו בסך הכול בצורה הגונה – מה שלדעת כותבי הסקירה משקף את רצונו של המלך להבין את רחשי דעת הקהל לפני שיתקדם אל השלבים הבאים בתוכניות הרפורמה הפוליטית שלו. זו אמורה להתרחש בשלבים, ובשלב האחרון, שיחול ב־2032, היא אמורה להוביל להקמת ממשל פרלמנטרי בירדן. כך, בבחירות הבאות יהיו 50% מן המושבים שייכים לרשימות ארציות, ובבחירות אחרי הבאות – כבר 65%.
מה לבחירות הארציות ולבחירות המקומיות?
לצד מפלגת החזית, בבחירות הללו התחרו מפלגות נוספות. אלו התחלקו פחות או יותר לשתי קבוצות – מצד אחד אפשר למנות את מפלגות האופוזיציה ה"מסורתיות" כמו המפלגה הקומוניסטית וברית המפלגות הלאומיות השמאליות. אל מולן התחרו מפלגות שאפשר לראות אותן כמפלגות המקורבות לשלטון – שרובן הוקמו לאחר חקיקת חוק הבחירות. נוסף על מפלגות אלו, אפשר למנות גם עוד מפלגה אסלאמית וכן מפלגות מרכז הנוטות לכיוון הליברלי.
כל המפלגות הללו, בניגוד לחזית, סבלו מחולשה ארגונית, מחוסר ניסיון ומהיעדר זהות ברורה – ורובן גם סבלו ממיעוט משאבים. בסך הכול, עשר מפלגות חצו את אחוז החסימה, שעומד על כ־40,000 קולות. מפלגת החזית זכתה ל־17 מושבים מתוך 41 ברמה הארצית, ול־14 מושבים ברמה המקומית – ובסך הכול 31 מושבים, מה שהופך אותה למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט.
המפלגה הבאה אחריה היא מפלגת האמנה הלאומית, המקורבת לשלטון, שזכתה ל־21 מושבים. באופן כללי, 104 מתוך 138 הנציגים בפרלמנט משתייכים לאחת המפלגות. עם זאת, יש לציין שמלבד החזית, אף לא מפלגה אחרת הריצה מועמדים מקומיים באופן אקטיבי במהלך הקמפיין שלה, והקמפיינים התמקדו רק ברשימות הארציות. במקום זאת, פעלו המפלגות לצרף לשורותיהן מנהיגים מקומיים, ששואבים את כוחם מארגון משפחתי ושבטי שאיננו קשור לשיוכם למפלגה – מה שמטיל בספק את הנתון לעיל.
הדבר מדגיש את ההישג הגדול של החזית – בניגוד לבחירות על בסיס מקומי, המושפעות הרבה יותר מן הארגון השבטי והמשפחתי, בבחירות הארציות זכתה המפלגה להישג הגדול ביותר בתולדותיה, והשיגה כמעט 45% מן הקולות. בכל המחוזות מלבד אחד הייתה המפלגה פופולרית ביותר בבחירות אלו – מה שאומר שהתמיכה במפלגה לא הייתה ייחודית לאזורים כמו הערים ומחנות הפליטים שבהם יש אוכלוסייה ממוצא פלסטיני – בניגוד לטענות המנסות לתלות את הצלחת המפלגה באוכלוסייה זו.
למרות זאת, בבחירות על פי מפתח מקומי הגיעה המפלגה להישג צנוע יותר וקיבלה רק כ־14% מן הקולות. הדבר ככל הנראה נובע מכך שרבים מצביעים בבחירות המקומיות למנהיגים מקומיים.
ההישג של המפלגה מוגבל – כיוון שסביר להניח שהמפלגות האחרות לא ישתפו איתה פעולה, היא תישאר המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה ולא תוכל לעמוד בראש קואליציה
סוד ההצלחה – ומגבלותיה
כותבי המאמר מייחסים חלק גדול מההצלחה של החזית להצבעת מחאה כנגד השלטון – בייחוד בעקבות מדיניותו כלפי המלחמה בעזה, שרוב מוחלט של הירדנים (86%) אינם מרוצים ממנה, על פי סקרים. בניגוד לשלטון, הכותבים מדגישים, המפלגה רואה במלחמה בעזה עניין ירדני פנימי ולא עניין הקשור למדיניות חוץ, והיא שהובילה את המחאות ברחוב כנגד המלחמה.
המפלגה גם התייצבה מאחורי מאהר חג'אזי, שירה על גשר אלנבי והרג שלושה ישראלים לפני שנהרג מידי חיילים. נוסף על כך, המפלגה התאמצה להעלות את הפופולריות שלה על ידי תמיכה בארגון המורים שפורק על ידי הממשלה – מה שהקנה לה מצביעים נוספים מקרב אוכלוסיית המורים.
לבסוף, הבסיס הארגוני של המפלגה כאמור היה חזק הרבה יותר מן המפלגות האחרות. למרות זאת, הכותבים מסייגים, ההישג של המפלגה מוגבל – כיוון שסביר להניח שהמפלגות האחרות לא ישתפו איתה פעולה, היא תישאר המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה ולא תוכל לעמוד בראש קואליציה. הדבר מנוגד להישג הגדול הקודם של האחים המוסלמים בבחירות ב־1989, אז זכתה המפלגה שלהם ברבע מן המושבים, אך גם הצליחה לעמוד בראש של אופוזיציה מאוחדת שעמדה כמעט על 50% מן הפרלמנט – מה שהקנה הישגים פוליטיים משמעותיים כמו מינוי יו"ר פרלמנט, ראשי ועדות ואף שרים מן האופוזיציה.
תוצאות הבחירות אינן מאיימות ישירות על יציבות המשטר בירדן – אלא ממסדות את האופוזיציה כחלק מן הארגון הפוליטי במדינה, ועל כן דווקא עשויות לתרום לתמיכה בין-לאומית ביציבות המשטר
כיוון שכרגע תתקשה המפלגה להרכיב ברית פוליטית משמעותית סביבה, ויש לה פחות מרבע מן הקולות, היא תתקשה להגיע גם למעט ההישגים שניתן להגיע אליהם במסגרת הסמכויות המוגבלות של הפרלמנט הירדני – כמו למשל הצבעות אי־אמון או ערעור על חוקיות של חוקים בפני בית המשפט החוקתי, פעולות שדורשות רבע מחברי הפרלמנט.
ולבסוף, הפיל שבחדר הוא שסמכויות הפרלמנט מצומצמות מאוד אפילו ברמה החקיקתית – ישנו בית עליון לא נבחר שיכול לבטל חוקים; הממשלה אמונה על הבאת הצעות חוק לדיון בפרלמנט, ושינויים חקיקתיים מן העשור האחרון ריכזו יותר ויותר סמכויות בידי המלך והפכו את המשטר במדינה ממשטר של מונרכיה חוקתית למשטר כמעט אבסולוטי.
ואכן, הכותבים מסכמים, תוצאות הבחירות אינן מאיימות ישירות על יציבות המשטר בירדן – להיפך, הן ממסדות את האופוזיציה כחלק מן הארגון הפוליטי במדינה, ועל כן דווקא עשויות לתרום לתמיכה של כוחות בין־לאומיים ביציבות המשטר. לכן הכותבים רואים בתוצאות הבחירות הישג חשוב לטובת המעבר של ירדן למשטר דמוקרטי יותר בשלבים הבאים.
מוחמד אל-ערסאן: על המשטר לזכות באמון האזרחים
גם כתבתו של העיתונאי הירדני מוחמד אל־ערסאן ב"יוזמת הרפורמה הערבית", יוזמה המשותפת למכוני מחקר בכמה מדינות ערביות ובארה"ב, מנסה להעריך את תוצאות הבחירות ואת משמעותן. אל־ערסאן חולק מסקנות רבות עם הסקירה שהבאנו לעיל. עם זאת, הוא מדגיש שהאחים המוסלמים בעצמם רוצים לראות בתוצאות לא רק שיקוף של תמיכה בעזה אלא גם אינדיקציה לקיומו של בסיס תמיכה אורגני גדול לאחים המוסלמים בקרב הציבור בירדן – שבין השאר התבטא יותר בבחירות אלו בשל הימנעותו היחסית של השלטון מהתערבות ביטחונית ומדיכוי של המפלגה.
עובדה אחרונה זו – ההימנעות היחסית של השלטונות מהתערבות בבחירות ובתוצאותיהן – אל־ערסאן מייחס לכמה סיבות. ראשית, ממשלת ירדן רצתה שהאחים המוסלמים יגיעו להישג שיוכיח לארה"ב ולמערב שהעובדה שהם מתירים לישראל "להשתולל" בעזה גורמת לעלייה של זרמים מוסלמיים קיצוניים. הסיבה השנייה היא כנראה חוק הבחירות החדש שהגביל את היכולת של המשטר להתערב בבחירות מראש.
לכך אל־ערסאן מוסיף גורמים שכבר ראינו לעיל להצלחה של החזית, כמו משבר האמון בין השלטון לאזרחים וטקטיקות שנקטה המפלגה כמו צירוף מנהיגים מקומיים לשורותיה בבחירות המקומיות ותמיכה בארגון המורים, לצד החולשה היחסית של המפלגות האחרות. בייחוד, מפלגות אופוזיציה מסורתיות כמו מפלגות השמאל והמפלגות הלאומיות פשוט לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה, מה שמעיד על כך שאין להן שום בסיס פופולרי.
לצד זאת, המפלגות החדשות שהוקמו אחרי חוק הבחירות, שבראשן עומדים בכירים לשעבר בשלטון הירדני, מתקשות גם הן לבנות בסיס עממי אמיתי – אף שהן מקבלות סיוע משמעותי מן המדינה. למעשה, ייתכן שהציבור חושד במפלגות אלו שהן פשוט זרוע של השלטון. למרות עובדה זו, אישים מוכרים רבים כמו אנשי עסקים ופוליטיקאים הצטרפו למפלגות אלו כי חשבו שהם זוכים בכך לכרטיס קל לפרלמנט, והיו מפלגות שאף מכרו מקומות ברשימה שלהן בסכומים שהגיעו למיליון דולר.
באביב הערבי הצביע השלטון על האחים המוסלמים כמי שהשתתפו בארגון ההפגנות שערערו עליו. לאחר שהאביב הערבי נכשל בירדן, החל השלטון לדכא את הארגון
אל־ערסאן מוסיף ממד היסטורי מעניין לניתוח. היסטורית, בירדן, בניגוד למדינות אחרות באזור, דווקא תמכו האחים המוסלמים בשלטון, ובשנות החמישים של המאה שעברה אף סייעו למלך חוסיין לגבור על ניסיון הממשלה, שנתמכה על ידי נשיא מצרים דאז גמאל עבד א־נאסר, לבצע הפיכה ולהדיח את המלך. אז ארגנו האחים המוסלמים את הפגנות התמיכה במלך, שהכשילו את ניסיון ההפיכה.
יחסים אלו השתנו רק באביב הערבי, אז הצביע השלטון על האחים המוסלמים כמי שהשתתפו בארגון ההפגנות שערערו עליו. לאחר שהאביב הערבי נכשל בירדן, החל השלטון לדכא את הארגון – אך רק מאחורי הקלעים, בלי לנקוט צעדים רשמיים נגדו, ובעיקר דרך נקיטת צעדים של "הנדסת הבחירות" שנועדו למנוע מן הארגון להשיג רוב בפרלמנט. כעת, בבחירות האחרונות, ירדה המתיחות בין השלטון לארגון, והצעדים שננקטו להגבלתו היו ספורים יחסית.
להערכתם של אנשי התנועה, הדבר מראה שהשלטון מעוניין באופוזיציה מוסלמית חזקה בפרלמנט, שתהיה משקל נגד לימין הקיצוני הישראלי ואולי גם לימין האמריקאי שעלול לכרות איתו ברית אם יזכה בבחירות. למרות זאת, אל־ערסאן מדגיש, אחוז ההצבעה הנמוך בבחירות מצביע על כך שרוב הירדנים מיואשים מן האפשרות של שינוי של ממש. זאת בייחוד בצל המצב הכלכלי הקשה וגזרות הצנע שקרן המטבע כופה על הממשלה, אבל גם בעקבות חוק "פשעים אלקטרוניים" שנחקק לאחרונה ושהגביל משמעותית את חופש הביטוי – ואף הוביל למאסרם של כמה עיתונאים.
באופן כללי, הירדנים כבר למודי ניסיון, ואין להם אמון רב בכוח של הפרלמנט לשנות את מצבם. לכן לדעת אל־ערסאן, הפרלמנט החדש דווקא מאתגר את המשטר, שיאלץ לזכות מחדש באמון האזרחים – והדרך לשם עוברת לדעתו ביצירתו של פרלמנט חזק ובעל סמכויות של ממש שיכול לפקח על השלטון.
המגזין חִבְּר: חולשת המפלגות המתחרות
מאמר המערכת של חִבְּר, מגזין ירדני עצמאי, מנסה גם הוא לנתח את הסיבות להצלחת האחים המוסלמים בבחירות. במאמר מובאות כמה פרשנויות אפשריות – ראשית, יש הסוברים שההישג נובע בעיקרו מכך שהמפלגה המוסלמית היא היחידה עם בסיס פופולרי, בייחוד בשכונות עניות בערים הגדולות כמו הבירה עמאן, א־זרקאא ואירביד.
לצד זאת, יש להזכיר גם את העובדה שהאחים המוסלמים היו היחידים שהובילו את ההפגנות כנגד המלחמה בעזה, ועל כן הייתה עמדתם הקרובה ביותר לעמדה של רוב העם בנוגע למלחמה – מה שהוביל רבים שאינם תומכי האסלאם הפוליטי להצביע למפלגה. למרות זאת, אשרף עמאירה, מומחה לענייני בחירות, סבור שהתוצאות חסרות התקדים אינן משקפות מצב זמני אלא את בסיס התמיכה האמיתי של המפלגה – עובדה שהוסתרה מפני שכמה מערכות בחירות אחרונות סבלו ממניפולציות מצד השלטון.
ניתוח קרוב של תוצאות הבחירות מצביע על תופעה מעניינת נוספת – העובדה שהמוסלמים זכו בכמה וכמה מושבים שיוחדו לקבוצות מיעוט בבחירות האזוריות. ארבעה מושבים שיוחדו לנשים, שני מושבים צ'רקסיים ומושב נוצרי (למרבה הפרדוקס). בעמאן למעשה זכו המוסלמים בכל מושבי המיעוטים. בבחירות הכלליות לא זכו המוסלמים באף מושב מיעוטים – אבל מבין 17 חברי הרשימה שנכנסו לפרלמנט, ישנן ארבע נשים.
הדבר נובע בין השאר מכך שההצבעה במושבי המיעוטים אינה משפיעה על המועמדים האחרים – מה שמונע תחרות פנימית בין המועמדים למושבים אלו לבין מועמדים אחרים מן הרשימה שלהם.
המוסלמים זכו בכמה וכמה מושבים שיוחדו לקבוצות מיעוט בבחירות האזוריות. ארבעה מושבים שיוחדו לנשים, שני מושבים צ'רקסיים ומושב נוצרי (למרבה הפרדוקס)
אזורים כמו עמאן, א־זרקאא' ועקבה תמכו במוסלמים גם בבחירות המקומיות וגם באלו הכלליות – אך באזורים אחרים כמו ג'רש וכרכ היה הבדל משמעותי בין התמיכה שזכו לה המוסלמים בבחירות הכלליות לחוסר התמיכה היחסי בבחירות המקומיות. ההבדל, לדעת הכותבים, תלוי בכך שההצבעה בבחירות הכלליות היא פוליטית – בהשוואה לזו המקומית שמונעת משיקולים מקומיים הרבה יותר.
גם הניתוח של המצב ברשימות אחרות הראה תופעה דומה, אך הפוכה – מועמדים מקומיים שהשתייכו למפלגה זכו לקולות רבים בבחירות המקומיות באזור מסוים, אך המפלגה לא זכתה בקולות רבים באותו מחוז בבחירות הכלליות. תופעה זו מסבירה במידה רבה גם את חוסר ההצלחה של המפלגות החדשות בבחירות הכלליות – בניגוד עצום להצלחה של המפלגה האסלאמית.
לדעת אחמד אבו ח'ליל, חוקר ועיתונאי, משמעות הדבר היא שאין למפלגות אלו ארגון מפלגתי אמיתי. כך, על אף שמפלגות אלו חברו למועמדים מקומיים חזקים שנבחרו בבחירות המקומיות, נוהל למעשה הקמפיין הארצי בנפרד ממועמדים אלו, שגם לא הודיעו על תמיכה במפלגה שלהם ולא עודדו את הבוחרים הנאמנים שלהם לבחור בה בבחירות הארציות.
ככלל, הכותבים שותפים להערכה שבחירות אלו יכולות לתרום להשבת האמון בתהליך הבחירות בירדן, אך גם מדגישים את הטיב המוגבל של השינוי שחל בעקבות ההישגים של האחים המוסלמים, מפני שהם, והאופוזיציה לשלטון בכלל, הם עדיין מיעוט בבית הנבחרים – מה שאומר שהמוסלמים ייאלצו לשתף פעולה עם תומכי השלטון – והם עצמם מכירים בכך.
מוחמד אבו רומאן: פניה ישירה למנהיגי המחנה
ד"ר מוחמד אבו רומאן, חוקר ואינטלקטואל ערבי חשוב ושר לשעבר בממשלת ירדן, במאמר שפורסם בעיתון הערבי המיינסטרימי אל־ערבי אל־ג'דיד, מפנה את דבריו ישירות אל מנהיגי המחנה המוסלמי בירדן, וקורא להם להיזהר ולהימנע מלעשות טעויות חמורות. אבו רומאן מזכיר שבאביב הערבי, מפלגות המזוהות עם האסלאם הפוליטי הגיעו, דרך בחירות דמוקרטיות, לעמדות כוח – אך העובדה שהן העריכו את כוחן הערכת יתר הביאה לא רק לנפילתן אלא גם להפיכה של התנאים הפוליטיים במדינות אלו לגרועים יותר אפילו מלפני המהפכה.
לדעת אבו רומאן, הדבר החשוב ביותר שהמחנה המוסלמי בירדן צריך להבין הוא שירדן איננה מדינה דמוקרטית, אלא מדינה המצויה בתהליך של שינוי לקראת הפיכה לדמוקרטיה. לכן המחנה המוסלמי צריך לנקוט רטוריקה מתונה ושקולה – ולא להיגרר לרגשנות ולהתלהבות, שישמשו תירוץ למתנגדיהם ולמתנגדי הדמוקרטיה לסכל את התהליך הנוכחי, שבתקווה יוביל בבחירות הבאות לממשלה פרלמנטרית המורכבת ממפלגות הפרלמנט.
הניסיון ההיסטורי ברחבי העולם מוכיח שהדרך היציבה ביותר לטרנספורמציה דמוקרטית היא דרך שינוי הדרגתי וברית בין הכוחות החדשים לישנים
אבו רומאן מזכיר שהניסיון ההיסטורי ברחבי העולם מוכיח שהדרך היציבה ביותר לטרנספורמציה דמוקרטית היא דרך שינוי הדרגתי וברית בין הכוחות החדשים לישנים – ושלתהליך כזה יש סיכוי גבוה יותר להצליח דווקא במשטרים מלוכניים ולא רפובליקניים – מפני שאלו משלבים באופן טבעי בין אלמנטים מסורתיים ומודרניזציה. היסטורית, המשטר הירדני הצטיין יחסית במתינות ולא היה אלים ודכאני בדרך כלל, ולמרות המשבר המתמשך בין המשטר למחנה האסלאמי, לא הביאו הדברים לידי אלימות ודיכוי רחבי היקף.
גם את ההישג של המחנה המוסלמי צריך לשים בפרופורציה. הם אומנם קיבלו רק כשליש מן הקולות, אבל רבים לא הצביעו, ואילו היו מצביעים, היו לדעת הכותב מצביעים למוסלמים. באופן כללי, נראה שהמוסלמים פחות או יותר שימרו את כוחם מן הבחירות ב־1989, שנוהלו גם הן (כמו הבחירות הנוכחיות) באופן הוגן יחסית.
למרות זאת, בסך הכול נראה שמערכת הבחירות הנוכחית דווקא הוכיחה את ההצלחה של הניסוי של בחירות מפלגתיות בפוליטיקה הירדנית, בייחוד אל מול האירועים הקשים בעזה וחוסר היציבות הנובע מן המשבר הכלכלי – לא רק המוסלמים אלא גם מפלגות נוספות, כולל כאלו המקורבות לחוגי השלטון, קיבלו כמות מכובדת של קולות, בייחוד כשמביאים בחשבון שבמשבצת זו היו כמה מפלגות שהתחרו על אותם קולות.
עורייב א-רנתאווי: היסטוריה ארוכה של יחסי כוח מפלגתיים
לפי עורייב א־רנתאווי, פובליציסט ירדני בעל שם ומנהל המרכז למחקר מדיני אל־קודס, במאמר באתר אל־ג'זירה, אי־אפשר להקל באלמנט התמיכה של האחים המוסלמים בעזה בהצלחה שלהם בבחירות.
א־רנתאווי מדגיש שהאחים המוסלמים אינם זרים לירדן, ושהם נמצאים בה מאז הקמת המדינה. לאורך השנים, הם השתתפו במערכות בחירות וגם החרימו אותן, והגיעו להישגים משתנים – אך יש מעין קונצנזוס שהם תמיד היו המפלגה הגדולה ביותר בקרב מחנה השלטון או המתנגדים לו. למרות זאת, ההישג המספרי שהגיעו אליו כעת הוא חסר תקדים, ולדעת א־רנתאווי, הדבר נובע מן התמיכה הבלתי־המתפשרת שלהם לאורך כל הדרך בעזה – המפלגה היחידה מבין כל המפלגות שנשאה דגל זה באופן בלתי־פוסק ובלתי־מתפשר.
הירדנים, הוא מדגיש, ידעו להבחין היטב בין התמיכה האמיתית וההפגנות הקבועות של האחים המוסלמים בעזה וההפגנות המועטות והסמליות של המפלגות האחרות לטובת הנושא. כך, חלק גדול מן התמיכה במוסלמים כללה "הצבעת מחאה" גם של מצביעים שמאלנים, חילונים, נוצרים ובכלל כאלו שאינם תומכים קבועים של האסלאם הפוליטי, שמחו על מדיניות ממשלתם כלפי עזה.
כאן יש להזכיר את ההתפוררות של המפלגות המסורתיות שהיו הנוף הפוליטי במדינות הערביות, כמו מפלגות השמאל והמפלגות הלאומיות, שהיו קשורות לגוש המזרחי במלחמה הקרה והיו האופוזיציה המסורתית לשלטונות המלוכניים במדינות ערב. אלו מעולם לא ערכו רוויזיה רצינית של תפיסת העולם ושל שיטות הפעולה שלהן גם לאחר קריסת הגוש המזרחי וסיום המלחמה הקרה, והפסיקו להיות כתובת רצינית עבור האופוזיציה במדינה.
רנתאווי מציע להשתמש בתוצאות כדי להדגיש כלפי חוץ את הכעס של העם הירדני על המלחמה בעזה ועל ההסלמה בגדה
המפלגות החדשות, לעומת זאת, מגיעות בעיקר מלב חוגי האליטה, השלטון והבירוקרטיה. הן נתפסות פעמים רבות כמפלגות מלאכותיות שהוקמו על ידי השלטון, וגם מספרן הרב – 12 מפלגות בסך הכול – מעורר סימני שאלה לגבי הנחיצות של מספר כה רב של מפלגות שאין ביניהן כמעט הבדל. למרות קמפייני הבחירות הנרחבים והממומנים היטב שלהן, נראה שהן לא הצליחו לשכנע את הציבור שיש להן זהות אמיתית מלבד שאיפה לכוח.
א־רנתאווי מדגיש בהקשר זה כי רוב המושבים של האחים המוסלמים הגיעו מן הבחירות הארציות, הפוליטיות, בעוד רוב אלו של המפלגות החדשות הגיעו מן הבחירות המקומיות – כלומר הן התבססו על התמיכה המקומית במועמדים שצירפו לשורותיהן.
א־רנתאווי פונה לסיום לשרטט את קווי הפעולה לעתיד של ירדן על פי התוצאות. ראשית, הוא מציע להשתמש בתוצאות כדי להדגיש כלפי חוץ את הכעס של העם הירדני על המלחמה בעזה ועל ההסלמה בגדה, וכך לנטרל לחצים בין־לאומיים על ירדן בעקבות ההישג של האחים המוסלמים.
גם כלפי ידידיה של ירדן שהפקירו אותה לסבול ממשבר כלכלי חמור, תוצאות הבחירות יכולות להיות מסר: במקום שתסיתו נגד האחים המוסלמים, אם ברצונכם למנוע את התחזקותם, עליכם לסייע לירדן כלכלית ולסייע לשלטון לעמוד במחויבותו כלפי אזרחיו. זוהי הדרך הפשוטה ביותר לחזק את הגורמים המקורבים לשלטון על חשבון האופוזיציה – במקום דיכוי אלים שההיסטוריה מראה שהוא נוטה להסתיים בקריסה פוליטית וחברתית. במקום זאת, יש לסייע לחברה הירדנית ולחלשים בה – וכך להתקדם אל עבר מודרניזציה, דמוקרטיזציה ועתיד טוב יותר לירדן כולה.
