זה שנים שעיראק היא אחד הסמלים הגדולים של מדיניות הפרוקסי האיראנית. לצד לבנון, סוריה ותימן, המדינה העיראקית שהוקמה מחדש אחרי שנת 2003 היא הקרקע הפורה שבה צמח "ציר ההתנגדות". אך היחסים בין איראן ועיראק מורכבים בהרבה, ובניגוד לצורה המונוליתית שבה הם מוצגים לעיתים קרובות בתקשורת, מדובר בקשרים ענפים ודו־צדדיים שעברו תמורות ושינויים במהלך עשרות השנים האחרונות.
בצל המלחמה שמשנה את פני המזרח התיכון, ארבעה מאמרים שהתפרסמו בחודשיים האחרונים מנסים לנתח את עברה ואת עתידה של המעורבות האיראנית בעיראק, תוך התמקדות בשאלה אחת – האם השפעתה של איראן ושליטתה בנוף הפוליטי העיראקי מתחילות להתערער?
ההיסטוריה של המעורבות האיראנית
כדי להבין את היחסים המודרניים בין שתי המדינות, יש לחזור למהפכה האסלאמית שהעלתה את אייתוללה ח'ומייני לשלטון באיראן בשנת 1979. "שלטון חכם ההלכה" השיעי שהנהיג ח'ומייני באיראן היה כמעט אנטיתזה לשלטון הסמכותני והחילוני של סדאם חוסיין ומפלגת הבעת', שהתבסס בעיקר על האוכלוסייה הסונית בעיראק, וסדאם הסתכסך מהר מאוד עם הרפובליקה האסלאמית החדשה ופלש אליה בשנת 1980.
המלחמה, שנמשכה קרוב לתשע שנים, פגעה קשות בשתי המדינות, והן לא התעמתו שוב עד הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003. עם זאת, אין ספק שהשלטון האיראני לא שכח את הסכנה האורבת בגבול המערבי, וניתן לראות זאת כסיבה הראשונה במעלה למעורבות העמוקה של המשטר האיראני בענייני עיראק, מעורבות שהחלה מייד עם הפלישה האמריקאית.
במאמר שפרסם באל־ג'זירה רמדאן בורסה, פרשן טורקי לענייני איראן, ב־30 באוקטובר 2024, הוא מסביר כי למעשה ארצות הברית עשתה לאיראן שירות גדול בכך שמוטטה את משטרו של סדאם חוסיין, שהיה אויבה המר והמסוכן ביותר של איראן באזור. כזכור, בנאומו המפורסם בשנת 2002, הציג נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש את איראן כחלק מ"ציר הרשע". איראן גם הביעה התנגדות פומבית לפלישה האמריקאית. עם זאת, עולות עדויות לכך שארצות הברית לא רק הפילה את גדול אויביה של איראן, אלא גם אפשרה לאיראן במכוון לנצל את הוואקום שנוצר בעיראק.
דוגמה לכך עולה ממאמרו של העיתונאי והסופר העיראקי איאד אל־חלימי שפורסם ב־22 באוקטובר 2024 באתר אל־ערבי אל־ג'דיד. במאמר אל־חלימי מצטט את אריק פרינס, מנהל חברת האבטחה הפרטית בלאקווטר, ששימשה כקבלן משנה של הצבא האמריקאי בעיראק. פרינס טען כי הוא פיתח יחד עם אנשי CIA והנהגת מנגנון הביטחון העיראקי החדש תוכנית לעצירת ההתפשטות האיראנית במדינה. לדבריו, אותה תוכנית נבלמה ב־2005 על ידי מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליסה רייס, שטענה כי ארצות הברית אינה רואה באיראן אויב בשטח עיראק.
אל־חלימי טוען כי אף לפני הנסיגה הרשמית של ארצות הברית מעיראק ב-2011, למעשה מינתה איראן את ראשי הממשלה של עיראק בתיאום עם ארצות הברית
המשטר האיראני ניצל את המצב, והחל לקדם את תומכיו בעמדות מפתח בממשל, בצבא ובמנגנוני הביטחון בעיראק, תוך שימוש אפקטיבי בקשר הדתי-אידאולוגי בינו לבין הרוב השיעי במדינה. תוך כדי כך, משמרות המהפכה גם עודדו כוחות שנאבקו בשלטון האמריקאי במטרה מוצהרת "לגרש את הכובש האמריקאי" מהמדינה באופן מלא. הסיבה הברורה לכך היא החשש האיראני שארה"ב תשתמש בעיראק כבסיס לפעול ממנו נגד איראן.
בכתבה שפורסמה ב־BBC בערבית ב־11 בספטמבר 2024, חידר אחמד, שליח BBC בבגדד, מספר כי איראן תמכה בפוליטיקאים ובארגונים (גם חמושים), הן סונים והן שיעים, שמטרתם הייתה לדחוק החוצה את המעורבות הצבאית והשלטונית של ארצות הברית. מאותו מאבק, שהתנהל גם בין העיראקים בני העדות השונות, צמחו הכוחות החמושים האסלאמיים שעיצבו את עיראק של עשר השנים האחרונות – המיליציות השיעיות מצד אחד והמדינה האסלאמית (דאעש) מצד שני.
נגד אויב משותף: מעורבות איראנית בחסות ארה"ב?
השלב הבא בהשפעה האיראנית הגיע עם הנסיגה האמריקאית הרשמית בשנת 2011, שלטענת אחמד הפכה את איראן לגורם הראשון בחשיבותו בנוף הפוליטי והכלכלי בעיראק. אל־חלימי מוסיף על כך כי אף לפני הנסיגה למעשה מינתה איראן את ראשי הממשלה של עיראק בתיאום עם ארצות הברית. דוגמה מרכזית לכך היא עדותו של השגריר האמריקאי בעיראק לשעבר זלמאי ח'לילזאד, שלפיה מנעה איראן את מינויו של איאד עלאווי, פוליטיקאי שזכה לרוב קולות בבחירות 2010 לראשות הממשלה.
מטבע הדברים, רבים בציבור העיראקי אינם מקבלים זאת בהבנה. במאמר זועם שפרסם ב־16 באוקטובר 2024 עבד א־לטיף א־סעדון, מומחה עיראקי ליחסים בין־לאומיים והעורך הראשי של מגזין האינטלקטואל הערבי, באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, הוא טוען שארצות הברית היא זו ששלפה מנהיגים חדלי אישים "מהסמטאות האחוריות של מדינות המערב והאזור" והציבה אותם בראשות המדינה העיראקית. לטענתו, הם אלו שמתירים עד היום לאיראן לעשות בעיראק כבשלה ולסייעני המשטר האיראני לקבל החלטות שראוי היה שיתקבלו על ידי הממשל העיראקי.
בין 2014-2019 נהנו הכוחות הפרו-איראניים בעיראק מתמיכה רחבה – ולרוב גם מהעלמת עין אמריקאית – עקב חלקם החשוב בלחימה נגד דאעש
אירוע המפתח המרכזי שהוביל למצב זה הוא פרוץ המלחמה נגד דאעש בשנת 2014. ארה"ב חזרה והעצימה את נוכחותה הצבאית בשטח עיראק, אך הגוף הלוחם המרכזי לצד צבא עיראק והכוחות הכורדיים היה מיליציות המתנדבים (השיעיות ברובן) שנתמכו על ידי איראן, ושאוגדו לגוף רשמי – "הגיוס העממי". בורסה מתאר במאמרו כיצד ניצלו המיליציות הללו את חולשת המשטר ואת התמיכה העצומה שקיבלו ממשמרות המהפכה כדי למלא תפקיד אפקטיבי בלחימה במדינה האסלאמית תוך כדי תפיסת מוקדי כוח חשובים במנגנונים הפוליטיים והביטחוניים בעיראק.
את התקופה שבין 2014 ל־2019 ניתן לסמן כשיא הדומיננטיות של הכוחות הפרו־איראניים בעיראק. באותה תקופה הם נהנו מתמיכה רחבה (ולרוב גם מהעלמת עין אמריקאית) עקב חלקם החשוב בלחימה נגד דאעש, ממעמד רשמי כחלק מהכוחות המזוינים בעיראק וגם מגיבוי של איש הדת החשוב ביותר בעיראק – אייתוללה עלי סיסתאני, שב־2014 היה מי שנתן תוקף דתי להקמתו של ארגון הגיוס העממי.
עם זאת, לדברי בורסה, בשנת 2018 החלו להיכנס לפעולה כמה גורמים שהקשו את ההשפעה האיראנית. הראשון שבהם הוא מדיניות "הלחץ המקסימלי" שהפעיל ממשל טראמפ באמצעות הגברת הסנקציות על איראן אחרי שפרש מהסכם הגרעין. לאחר מכן הגיע חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה (שהיה דמות מפתח במאמצים האיראניים להגיע לדומיננטיות בעיראק, ואיתו נהרג גם בכיר בכוחות הגיוס העממי) בשדה התעופה בבגדד.
באותן שנים התרחש האירוע שכל ארבעת הכותבים מתייחסים אליו כנקודת הרתיחה של הרגש האנטי־איראני שהצטבר בקרב חלק גדול מתושבי עיראק. מדובר במחאות תשרין (אוקטובר) 2019, שהפילו ממשלה נוחה לאיראן ובמסגרתן אף הוצתו קונסוליות איראניות באזורים שיעיים בדרום המדינה. אותה טינה של עיראקים רבים מתבססת על תחושות, כפי שאל־חלימי מתאר, שעיראק נתונה תחת כיבוש איראני עקיף באמצעות המיליציות. בעיני אותם עיראקים איראן היא המדינה שמעורבותה בעיראק היא המטרידה מכולן, על אף שיש מדינות רבות נוספות שנאבקות על השפעה במדינה.
המצב בימינו – שחקניות נוספות
בשנים האחרונות ניתן לראות שינויים במפת ההשפעות בעיראק. המאבק המרכזי ממשיך להיות בין איראן וארה"ב, אך לדברי בורסה, מדינות נוספות נכנסו למפת ההשפעה ובראשן טורקיה וכן סעודיה ומדינות המפרץ.
איראן וטורקיה מעורבות שתיהן כיום במאבק כוחות בשטח כורדיסטן העיראקית: הטורקים תוקפים מטרות של מחתרות כורדיות באזור, ואילו האיראנים ביצעו בינואר האחרון מתקפת טילים על "מטרות של המוסד הישראלי" במחוז ארביל ואף הרגו ופצעו אזרחים, ואחמד מתאר כי הדבר הוביל למשבר ביחסי עיראק-איראן. היועץ לביטחון לאומי של עיראק קאסם אל־אערג'י טען כי אין כלל מטרות כאלו בעיראק והאשים את משמרות המהפכה בשקר.
פרט למתקפות ישירות, בורסה מציין במאמרו כי איראן וטורקיה תמכו שתיהן בכוחות פוליטיים מתחרים באזור הכורדי האוטונומי, כוחות שנאבקו זה בזה בבחירות במחוז כרכוכ. הבחירות הללו הסתיימו בהצלחה של מפלגת PUK, שלטענת בורסה זכתה לגיבוי איראני, מה שמראה כי ההשפעה האיראנית עודנה חזקה.
מעבר לכך, לב ההשפעה האיראנית – המיליציות השיעיות – נמצא במוקד של מחלוקת חריפה בתוך עיראק. בתחילת המלחמה ניצלו המיליציות את העמידה האמריקאית לצד ישראל, ובתירוץ זה החלו לתקוף ברקטות ובכטב"מים את ישראל ואת הבסיסים האמריקאיים במטרה לדחוק אותם החוצה מעיראק. אך לאחר שתקפו בחודש ינואר בסיס אמריקאי בשטח ירדן וזכו לתגובה אמריקאית חריפה, אומנם המשיכו המיליציות לירות לשטח ישראל (לרוב ללא הצלחה) אך השהו את המתקפות על האמריקאים, בין השאר (לדברי בורסה) בשל חשש של המשטר האיראני מאובדן הנכס המרכזי שלו בעיראק. אך המתקפות על ישראל לא פסקו.
הממשלה החלשה של א־סודאני אינה מעיזה להגביל את המיליציות, והאיראנים מיתממים בטענה שהמיליציות עצמאיות ושאיראן אינה מקבלת בשבילן החלטות
א־סעדון מזכיר שהממשלה העיראקית של מוחמד שיאע א־סודאני הצהירה שוב ושוב שאינה מעוניינת להתערב במלחמה ושהיועץ אל־אערג'י הצהיר כי רק לממשלה נתונה הזכות לקבל החלטות על הפעלת כוח משטח עיראק, וקובע כי מדובר בהצהרות ריקות מתוכן. לדברי א־סעדון, הממשלה החלשה של א־סודאני אינה מעיזה להגביל את המיליציות, והאיראנים מיתממים בטענה שהמיליציות עצמאיות ושאיראן אינה מקבלת בשבילן החלטות.
כמו כן, בורסה מזכיר כי לאחרונה התערער גם הקשר בין ההנהגה הדתית העיראקית בעיר נג'ף, שבראשה עומד עלי סיסתאני, לבין המיליציות הפרו־איראניות, מה שהוביל לפילוג של ממש בגיוס העממי: מצד אחד, כוחות נאמנים לסיסתאני פרשו מהגוף, ומצד שני, מיליציות פרו־איראנית ניציות הכריזו על הפורשים כ"סוכנים של ארה"ב וישראל". אירועים כאלו גוררים את עיראק ללב הלחימה בניגוד לרצון ממשלתה, ומחריפים את המשבר ביחסים בין עיראק לאיראן.
מפת האינטרסים
מה בעצם האיראנים והעיראקים רוצים זה מזה? במאמרו של אחמד ב־BBC, שעוסק בביקורו של הנשיא האיראני החדש פזשכיאן בעיראק בחודש ספטמבר, יש ניסיון למפות את השאיפות של כל אחד מהצדדים.
אחמד מצטט מומחה שקובע כי איראן רואה בעיראק "עומק אסטרטגי" ברמה הביטחונית לצורכי ההתנגדות, בעוד אל־חלימי מזכיר כי איראן כיום למעשה מכותרת על ידי הכוחות האמריקאיים ועל ידי ישראל (אל־חלימי גם כתב את דבריו לפני התגובה הישראלית הקשה למתקפת הטילים האיראנית בתחילת אוקטובר), ולכן רואה בעיראק את "היהלום שבכתר האימפריה" שבנה המשטר האיראני ברחבי המזרח התיכון.
שנית, הקשרים הכלכליים בין איראן ועיראק קריטיים לשתי המדינות. עיראק היא מהמדינות הבודדות שמוחרגות מהסנקציות האמריקאיות על יצוא הדלק מאיראן, והיא מייבאת כמויות גדולות של חשמל וגז טבעי מאיראן בזכות ההחרגה האמריקאית המתחדשת מדי פעם. עם זאת, הסנקציות כן מונעות מעיראק לשלם חוב של מעל 11 מיליארד דולר לאיראן על החשמל והגז הטבעי הללו, כסף זר שאיראן זקוקה לו נואשות לאור קריסת ערך הריאל האיראני.
מעבר לכך, עיראק מייבאת מאיראן משאבים כמו ברזל, פירות, ירקות ועוד בשווי של מעל 10 מיליארד דולר בשנה. איראן מצידה מעוניינת גם בשיתוף הפעולה הכלכלי בתחומי המים והאנרגיה, וגם זקוקה לעבודה משותפת עם מנגנוני הביטחון של עיראק בתחום הביטחוני כנגד מחתרות, ארגוני טרור וגופי אופוזיציה שפועלים נגד המשטר האיראני משטח כורדיסטן העיראקית.
גורמים רבים מערערים את כוחה של איראן במדינה – ממעורבות של ארה"ב, טורקיה ומדינות המפרץ, דרך החשש של הממשל העיראקי להסתבך במלחמה מול ישראל, ועד ההתנגדות הפנימית
סימנים לעתיד
כיצד ייראה עתיד המעורבות האיראנית בעיראק? מצד אחד כאמור ראינו כי גורמים רבים מערערים את כוחה של איראן במדינה – ממעורבות של ארה"ב, טורקיה ומדינות המפרץ, דרך החשש של הממשל העיראקי להסתבך במלחמה מול ישראל, ועד ההתנגדות הפנימית של העיראקים למעורבות של משטר האייתוללות במדינתם.
מצד שני, לאיראן ועיראק עדיין יש אינטרסים רבים בשיתוף פעולה, כפי שראינו, וכפי שהדגיש הנשיא החדש פזשכיאן בביקורו בעיראק. אחמד מזכיר כי עיראק הייתה יעדו הראשון של פזשכיאן לאחר בחירתו לנשיא, ומצטט את השגריר האיראני בעיראק שהצהיר כי "ביקור פזשכיאן מאשש את החשיבות שיש לעיראק במדיניות החוץ של נשיא איראן, שהכריז כי מדיניות החוץ שלו בנויה על החשיבות של המדינות השכנות[לאיראן], ועיראק היא בעדיפות ראשונה מביניהן".
פרט לכך, באיראן קיים חשש מבחירתו המחודשת של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב ומחזרה אפשרית של מדיניות "הלחץ המקסימלי" ואף מגיבוי אמריקאי לתקיפה ישראלית משמעותית בעתיד (אולי על מתקני הגרעין). לטענת אל־חלימי, ניתן להיווכח מביקורו של שר החוץ האיראני החדש עראקצ'י במדינות ערב השונות, בחלקן לראשונה זה 13 שנים, שאיראן מוכנה לוויתורים מדיניים כדי להימנע מתקיפה שתזעזע את יסודות המשטר (אומנם התקיפה הישראלית התרחשה מאז ועברה יחסית ללא תגובה נוספת, אך הטענה נכונה גם בהסתכלות הלאה).
לפיכך, גם אל־חלימי וגם א־סעדון טוענים שזו העת ל"מחאת תשרין" נוספת מצד העיראקים שמאסו במעורבות האיראנית בארצם, מחאה שתנצל את חולשתם של איראן ושל תומכיה ותדחוק אותם החוצה מעיראק.
