המהפכה האסלאמית באיראן ב־1979 שמה קץ לעידן של יחסים הדוקים בין ישראל לאיראן, שהוגדרו אז על ידי השאה כרומן מחוץ לנישואין ונמשכו עד הפלתו של משטר מוחמד רזה שאה פהלווי ועלייתו לשלטון של אייתוללה ח'ומייני. ישראל ואיראן קיימו יחסים דיפלומטיים מאז ראשית ימיה של ישראל, ונוצרה ברית מוצקה בין שתי המדינות, שהורחבה מאוחר יותר וכללה גם את טורקיה ואת אתיופיה לברית שכונתה "ברית הפריפריות" בין ארבע המדינות הלא־ערביות הגובלות במדינות ערביות העוינות את ישראל.
הקשרים המסחריים והצבאיים בין שתי המדינות שהתפתחו לאורך השנים פינו את מקומם לאיבה אידאולוגית יוקדת של המשטר החדש לישראל.
הכרסום במעמדה של ישראל בעיני האיראנים החל שנים רבות לפני המהפכה האסלאמית ב־1979, במיוחד לאחר מלחמת 1967. הלכי הרוח בקרב האליטה האינטלקטואלית ובקרב חלקים רחבים מן הציבור באיראן השתנו, והם החלו לראות בישראל גורם תוקפני במזרח התיכון, שגם תרם לחיזוק גורמים סמכותניים במשטר השאה.
חשיבותה של איראן באזור התעצמה בעקבות המהפכה האסלאמית ב־1979. נוסף על הקדמה הטכנולוגית בתחום הגרעין, הייתה ניכרת מידת השפעתה הגוברת במדינות ערביות שידעו טלטלה, כמו עיראק, סוריה, לבנון ותימן. איראן אימצה אסטרטגיה של טיפוח שלוחות במדינות אלה וכרתה בריתות עם ארגונים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי בפלסטין.
לא יהיה זה נכון להגדיר את היחסים בין איראן לארגונים אלה כעושי דברה של איראן, כפי שניתן לראות בהפתעת איראן ממתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. ייתכן שהשתלשלות האירועים בזירה הצפונית ופרוץ מלחמה נרחבת בין ישראל לחזבאללה לא היו תרחיש רצוי מבחינת איראן.
במאמר שפרסמה ד"ר פאטמה א־סמאדי, חוקרת בכירה במרכז אל־ג'זירה ללימודים ומומחית לענייני איראן, טורקיה ומרכז אסיה, היא מנתחת את מורכבות העמדה האיראנית ביחסה לישראל ולארה"ב ואת הגורמים המשפיעים עליה.
איפוק לנוכח תוקפנות
בכירים איראנים שצפו במהלכים הישראליים בחודשים האחרונים סבורים כי ישראל מבקשת להרחיב את מעגל העימות וגורסים כי ישראל מנסה לייצר עילה כדי לתקוף את איראן ולהשמיד את תוכנית הגרעין שלה, וכי המדיניות האיראנית אינה מצליחה לייצר הרתעה.
כך למשל האמינה איראן שהמתקפה שביצעה נגד ישראל באפריל האחרון בתגובה לתקיפת הקונסוליה שלה בדמשק, יצרה משוואת הרתעה מול תל אביב. אבל לא כך. נתניהו הבין נכונה שאיראן נזהרת מאוד מלהיגרר למלחמה כוללת עם סיכוי גבוה למעורבות אמריקאית ישירה. אי לכך, הוא החליט לנצל זאת על ידי הנחתת מהלומות קשות על איראן ועל בעלות בריתה.
בהתבסס על ההבנה הישראלית של מגבלות התגובה האיראנית על ההתנקשות בבכיריה בתוך איראן ומחוץ לה, עלתה ישראל מדרגה והתנקשה בחייו של איסמאעיל הנייה בלב טהראן, זאת בניגוד להערכה האיראנית לגבי האפשרות להסלמה מצד ישראל.
בעקבות ההתנקשות בהנייה, שתוארה כ"פגיעה ביוקרה ובכבוד של איראן", המשיכה ישראל להכות באופן שיטתי ומדוד בחזבאללה, האח הגדול בציר ההתנגדות ובעל הברית הבולט של איראן באזור. מתקפת הביפרים חסרת התקדים שהמוסד הישראלי עמד מאחוריה פגעה באלפי פעילים של חזבאללה ובאזרחים בסוריה ובלבנון, מערכת התקשורת הפנימית ששימשה את חזבאללה נפגעה קשות כתוצאה מהמתקפה.
המדיניות ההססנית והזהירות המופרזת שגילתה איראן לפי א־סמאדי הן שהביאו את ישראל להעצים את התקפותיה
ישראל לא עצרה שם והמשיכה להתנקש בחייהם של בכירים בולטים בחזבאללה, והשיא היה כאשר היא התנקשה בחייו של מזכ"ל המפלגה חסן נסראללה ביום שישי 27 בספטמבר 2024.
כמה סיבות הובילו את ישראל להעצים את הלחימה מול חזבאללה. ראשית, אחת האסטרטגיות הישראליות מול איראן היא החלשת שליחיה בציד ההתנגדות, ובפרט חזבאללה. נוסף על כך, הלחימה בצפון שאילצה קרוב ל־60 אלף מתושבי הצפון לעזוב את בתיהם, חייבה את ישראל לפעול באינטנסיביות נגד חזבאללה.
במקביל לכך, השינוים שהתחוללו בעקבות מבול אל־אקצא הרחיבו את מעגל האיומים על ישראל. שכן הסתבר שהעניין אינו רק איראן גרעינית אלא ציר ההתנגדות כולו, אשר הפך לאיום ישיר על מדינת הכיבוש, שלראשונה בתולדותיה הרגישה סכנה קיומית של ממש.
א־סמאדי טוענת שמדיניות האיפוק האיראנית, שמוצגת לרוב כאסטרטגיה המונעת מישראל לפתוח במתקפה נגד מתקניה החיוניים, לרבות מתקניה הגרעיניים, יוצרת דווקא תגובה הפוכה. המדיניות ההססנית והזהירות המופרזת שגילתה איראן לפי א־סמאדי הן שהביאו את ישראל להעצים את התקפותיה ולהכות במוקדי הכוח של איראן.
זה מורכב: ממה נובעת הזהירות?
הכותבת מציינת כי כדי להבין את תפיסות היסוד של איראן בהקשר זה, יש לדון בנושאים החשובים כדלהלן:
מורכבות העמדה האיראנית האזורית: לעלייתה של איראן כמעצמה אזורית עם המהפכה האסלאמית התלוו מלכתחילה גילויי עוינות כלפי ארצות הברית ובעלות בריתה ושותפותיה במזרח התיכון, ובראשן ישראל. איראן שלאחר המהפכה התאפיינה במתח רב מול ארצות הברית לאור האג'נדות הסותרות של השתיים, בין היתר בשל העמדה האיראנית העוינת את ישראל. כמו כן, לא ניתן להפריד מהתמונה את המתח בין איראן לסעודיה.
כדי לעצב מחדש את הסצנה הפוליטית באזור, פעלה איראן בכוח הזרוע, בדומה לאויביה ומתחריה, ויצרה כמה מוקדי סכסוך ומשברים. איראן סבורה שהתערבות זרה באזור, בפרט ההתערבות האמריקאית, היא האחראית לסכסוכים באזור.
איראן מתייחסת בכובד ראש לרמת האיום שארה"ב מציבה וליכולתה לחולל הרס רב באיראן כפי שקרה בעיראק. לפיכך היא נוקטת מדיניות זהירה ומאופקת כדי לא להיגרר לעימות לפני שצברה כוח ראוי.
אולם על אף שטרם התרחש עימות ישיר בין איראן לישראל, העוינות בין השתיים עומדת על כנה, וניסיונותיהם והצהרותיהם המתונות של כמה פוליטיקאים איראנים, בין היתר נשיאי איראן לשעבר אכבר רפסנג'אני ומוחמד ח'אתמי וחסן רוחאני, לא הצליחו להביא לשינוי ולאפשר פתיחה של דף חדש ביחסים בין שתי המדינות.
המצב הפנימי באיראן: במהלך עשרות שנות קיומה של הרפובליקה האסלאמית, אתגר המצב הפנימי באיראן את ההנהגה במדינה והעמיד אותה בפני לחצים הולכים וגוברים. חלקים של העם האיראני חשים בניכור לגבי הסיסמאות וסדרי העדיפויות הפוליטיים של הרפובליקה האסלאמית.
הבדלים אלה הביאו ליצירת אליטה פוליטית הסבורה כי לא ניתן לפתור את בעיותיה של איראן מבלי לשפר את יחסיה עם ארצות הברית. כמו כן, ציבור זה סבור כי איראן אינה יכולה להמשיך לשאת בהשלכות של העמדה הנחרצת כלפי הסוגיה הפלסטינית ושל עוינותה לישראל, וכי התמיכה בפלסטינים אינה צריכה לבוא על חשבון רווחתו של האזרח האיראני.
איראן נאלצת היום לבחון מחדש את אסטרטגיית ההגנה שלה. מה שהתאים למלחמת צללים בינה לבין ישראל שהתקיימה בעבר, אינו מתאים עוד בעקבות עליית המדרגה בעימות בין השתיים
אליטה זו מקיפה את הנשיא האיראני הנוכחי, ולמעשה היא קבוצת לחץ בעלת בסיס חברתי שאי־אפשר להתעלם ממנו, הקוראת לחולל שינוי יסודי במדיניות החוץ האיראנית. הם מאמינים שעל הנשיא פזשכיאן לשים קץ לעוינות בין טהראן לוושינגטון, וסבורים ש"הזמן הנוכחי מתאים לפיוס בין שני הצדדים". אולם המסרים שנשלחו ברוח זו לא נקלטו בוושנגטון, שהגיבה בהטלת שורה של סנקציות חדשות. אלה הובנו בישראל כסימן של חולשה ועודדו אותה להתנקש בחייו של נסראללה.
בניית בריתות: איראן מודעת היטב לכך שהעוצמה שצברה נובעת בין השאר מהבריתות שהצליחה לכרות בתוך האזור. ברית שזכתה לכינוי "ציר ההתנגדות" וגולת הכותרת שלה היא העוינות לישראל. לפיכך נטישת הבריתות הללו משמעותה פגיעה חמורה במעמדה של איראן. א־סמאדי סבורה כי המאמץ של הנשיא פזשכיאן ושל אנשיו להגדיר מחדש את הזהות של ציר ההתנגדות או לקבוע את יחסה של איראן לציר תוך שימת דגש על תמיכה דיפלומטית ופוליטית, לא יוביל לשום מקום.
העוינות של הרפובליקה האסלאמית של איראן לישראל היא המחויבות המסוכנת ביותר במדיניותה. אולם מחויבות זו היא שעיצבה את זהותה הפוסט־מהפכנית של איראן. לכן לוויתור על המרכיב האידאולוגי יהיו השלכות שליליות, דבר שאיראן מנסה להימנע ממנו.
באותה עת איראן אינה רוצה מלחמה אזורית רחבה. היא הצליחה לבנות חגורה שמציבה איום קיומי על ישראל בלבנון, בסוריה, בעזה ובגדה המערבית בנוסף לעיראק ולתימן. האסטרטגיה שהיא גיבשה נועדה להדק את טבעת החנק ולהתיש את ישראל על ידי עימותים מחושבים.
אולם האפקט העוצמתי שגרם מבול אל־אקצא והתגובה הישראלית, לצד הגיבוי הבלתי־מוגבל של ארה"ב שניתן לישראל, העמידו את האסטרטגיה האיראנית בפני אתגרים קשים. כך גם מדיניותה הזהירה פגעה מאוד בתדמיתה כמדינה בעלת יכולות, והותירה את בעלות בריתה מול שאלות רציניות בנוגע לגבולות הכוח האיראני.
בין האתגרים הפנימיים לאיומים מחוץ, איראן נאלצת היום לבחון מחדש את אסטרטגיית ההגנה שלה. מה שהתאים למלחמת צללים בינה לבין ישראל שהתקיימה בעבר, אינו מתאים עוד בעקבות פרוץ המלחמה ועליית המדרגה בעימות בין השתיים.
בעוד היא מנסה להימנע מעימות כולל כדי לא לחזור על תרחיש המלחמה המרה שחווה העם האיראני עם עיראק, איראן עשויה לגלות שמלחמה עומדת להגיע לפתחה. הרפובליקה האסלאמית ניצבת בפני אופציות הולכות ומצטמצמות: להחזיר לעצמה את היוקרה כמדינה בעלת יכולת או להפוך את עורה ולהיכנע, בדומה למה שעשתה יפן, כפי שפוליטיקאים אחדים באיראן דורשים.
הצבא האיראני אישר כי חמישה מאנשיו נהרגו במהלך המבצע הישראלי, בעוד התקשורת האיראנית המעיטה מחשיבות התקיפות וראתה בהן "ניסיונות חלשים" של כטב"מים ישראליים
איזון עדין – ההבנה האיראנית של התקיפה הישראלית
במאמר נוסף של א־סמאדי, היא מנתחת את התקיפה הישראלית האחרונה שהתרחשה באיראן ב־26 באוקטובר. מבצע זה היה נקודת מפנה משמעותית, שכן ישראל הודתה בפומבי בביצוע תקיפות אוויריות בתוך איראן, צעד נדיר המצביע על ההסלמה במפלס המתיחות בין שתי המדינות.
התקיפה הישראלית באה 26 ימים לאחר שאיראן שיגרה מטח אינטנסיבי של 181 טילים לעבר אתרים צבאיים ישראליים. תגובתה של ישראל הייתה מדודה ומאוזנת והתמקדה אך ורק באתרים צבאיים תוך הימנעות מפגיעה באתרים אזרחיים ורגישים מבחינה כלכלית, כמו מתקני גרעין ונפט, זאת כדי למזער את הנזקים ולמנוע מאיראן להגיב.
מקורות ישראליים אישרו כי התקיפה בוצעה בשלושה גלים, שכל אחד מהם כוון למטרות צבאיות ספציפיות. הגל הראשון כוון למערכות המכ"ם וההגנה האווירית של איראן במטרה להחליש אותה ולאפשר חופש פעולה למטוסי חיל האוויר להמשך התקיפה. בגל השני והשלישי, התמקדו מטוסי F-35 ישראליים בנכסים צבאיים מרכזיים, לרבות מתקני ייצור של טילים בליסטיים, אתרי שיגור ומתקני ייצור של כטב"מים.
תקיפות אלו נועדו להחליש את התשתית ההתקפית של איראן, להגביל את יכולתה להגיב מיידית ולהבטיח יכולת תמרון גדולה יותר של ישראל בתוך המרחב האווירי האיראני.
בתוך כך, פיקוד ההגנה האווירית האיראני אישר שהתקיפות של ישראל כוונו לאתרים צבאיים ברחבי טהראן, ח'וזסטן ואילאם, וכי הנזק שנגרם היה מוגבל. הצבא האיראני אישר כי חמישה מאנשיו נהרגו במהלך המבצע הישראלי, בעוד התקשורת האיראנית, לרבות רשת ח'באר המנוהלת על ידי המדינה, המעיטו מחשיבות התקיפות וראו בהן "ניסיונות חלשים" של כטב"מים ישראליים.
המהלומות ההדדיות בין ישראל לאיראן מסמנות שלב חדש בעימות הפתוח בין שני הצדדים. כל צד שולח מסרים מדודים דרך פעולותיו הצבאיות והצהרותיו הפומביות. ישראל מציגה את מבצע "ימי התשובה" נגד איראן כמבצע שנועד לייצר הרתעה זמנית מול יריבתה. באשר לאיראן, הנרטיב הנגדי המאופק משקף אקט המאזן בין שמירה על אפשרות לתגובה עתידית לבין הימנעות מסכסוך מתגבר העלול לצאת משליטה.
בסביבה זו, כל הצהרה או פעולה של שתי המדינות עשויות לבחון את גבולות המאזן השברירי הזה. בשעה ששתי המדינות משדרות מסרים שהן מוכנות וערוכות לכל עימות ישיר, האפשרויות האמיתיות של שתיהן יעוצבו על ידי אינטראקציה מורכבת בין יכולות צבאיות, בריתות אזוריות ולחצים בין־לאומיים. עתיד העימות יהיה תלוי במידת יכולתו של כל צד להתמודד עם קונפליקט מרובה סיכונים, זה מבלי לחצות סף העלול להוביל לעימות רחב יותר שיערער את היציבות באזור.
המהלומות ההדדיות בין ישראל לאיראן מסמנות שלב חדש בעימות הפתוח בין שני הצדדים. כל צד שולח מסרים מדודים דרך פעולותיו הצבאיות והצהרותיו הפומביות
א־סמאדי טוענת כי התקיפות של ישראל שבוצעו לאחרונה באיראן מראות עד כמה שברירית מערכת היחסים, המתאפיינת בתחרות עוינת ארוכת שנים בין איראן לישראל. על אף שהתקיפות מסמנות שינוי טקטי במסגרת מדיניות התגובה ותגובת הנגד, הן גם נושאות בחובן סיכונים להסלמה לקראת עימות מורכב יותר ורחב היקף. מצב שברירי זה מונחה על ידי בריתות אזוריות מורכבות, פעילות של מעצמות ואסטרטגיות צבאיות מתקדמות.
א־סמאדי גורסת כי ישנם שני תרחישים שיכולים להתהוות כתוצאה מקונפליקט זה:
התרחיש הראשון: בלימת ההסלמה לקראת הפסקת אש בעזה ובלבנון
האופי המדוד של התקיפות האוויריות ההדדיות שכוונו נגד נכסים צבאיים מבלי לפגוע באתרים אזרחיים או בתשתיות יכול להעיד על רצון הדדי להפיג מתחים במקום להביא למלחמה רחבת היקף. עבור איראן וישראל, הערוכות היטב לעימות רחב יותר, איפוק כזה עשוי לשדר עוצמה מבלי להיגרר לעימות מתגלגל. שני הצדדים מבינים שהסלמה רבתי עלולה לא רק להוביל לערעור היציבות בתוך גבולותיהן, אלא גם לאיים על האיזון האזורי השברירי.
התרחיש השני: הסלמה הדרגתית
לחלופין, איראן עשויה לבחור במסלול של הסלמה כאשר היא מונעת מרצון להוכיח את השפעתה האזורית ולהתמודד מול הפגנת השרירים של ישראל. על אף שהתגובה הרשמית של איראן לתקיפות הייתה מדודה, ייתכן שאיפוקה משקף היערכות לתקיפה עתידית נגד ישראל העלולה להוביל לשורה של התקפות הדדיות בין שני הצדדים. מנהיגי איראן עשויים לשקול מגוון של תגובות תוך איזון בין אופציות צבאיות מיידיות לבין השלכות דיפלומטיות אפשריות.
עם זאת, הסיכוי להסלמה קיים אם ייכשלו המאמצים הדיפלומטיים האיראניים. אם ישראל תגביר את פעולותיה בעזה ובלבנון, איראן עשויה להרגיש נאלצת להגיב ביתר שאת. על אף שגם איראן וגם ישראל מודעות היטב למחירים הכבדים של סכסוך ארוך טווח, החישובים האסטרטגיים עשויים להשתנות בן רגע בשל צעד שגוי אחד בצל היערכות הכוחות של שני הצדדים והתגובות הבלתי־צפויות של בעלות ברית אזוריות.
