הפורום לחשיבה אזורית ותחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר מפרסמים את "היום שעכשיו": מסמך מדיניות מקיף על הדרך לשבעה באוקטובר והמלחמה הנוכחית.
עיקרי המסמך:
● לפני המתקפה הנפשעת של חמאס בשבעה באוקטובר עמדו בפני מדינת ישראל שלוש אפשרויות לניהול יחסיה עם הפלסטינים: ניהול או "צמצום" הסכסוך, חתירה ל"הכרעה" שלו (שפירושה גירוש וטיהור אתני של הפלסטינים) או ניסיון כן ורציני להגיע לשלום.
● האמונה באפשרות של ניהול הסכסוך לטווח ארוך היא הקונספציה. היא כוללת טקטיקות של הפרד ומשול מול הפלסטינים תוך שימוש במכשירים פוליטיים והפעלת אלימות יומיומית, הסתמכות על אמצעים טכנולוגיים כתחליף להסכמים מדיניים וליבוי העימות עם איראן כדי לדחוק מהשולחן את הבעיה הפלסטינית. השבעה באוקטובר הוא לפיכך לא רק תוצאה של כשל צבאי ומודיעיני, אלא גם של כשל מדיני שנבע משנים ארוכות של ניהול ה"מערכה בין המלחמות" באזור, תוך העמקת הכיבוש והדיכוי בגדה המערבית ומול עזה.
● בעשורים האחרונים ביקשו רוב המשטרים הערביים להגיע לשלום עם ישראל על בסיס החלטה 242 משנת 1967 ויוזמת השלום הערבית משנת 2002. תנועות האסלאם הלאומי, ובכלל זה חזבאללה, חמאס ומשטר המהפכה באיראן, פעלו לשיבושם של הסכמים מדיניים תוך הפעלת אלימות פנימית וכלפי ישראל ובעלות בריתה, אולם היו מוכנות להסכין עם הסכם ישראלי-פלסטיני הוגן שיביא להקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית.
בניגוד למסמכי מדיניות אחרים שראו אור לאחרונה תחת הכותרת "היום שאחרי", אנו טוענים כי הכנעת הפלסטינים או כיבושם מחדש בעזה ובגדה המערבית לא יביאו שלום ויציבות לישראל
● ישראל הצליחה להנחית מכה אסטרטגית על איראן ועל בעלות בריתה (חמאס, חזבאללה ובעקיפין משטר אסד) מאז פרוץ המלחמה. היא שילמה על כך מחירים חסרי תקדים בחיי אזרחיה, בגופם, בנפשם וברכושם, תוך שהיא חוקקת על מצחה אות קין שלא יימחה בדמות החרבתה הכוללת של עזה וההרג ההמוני וחסר האבחנה באוכלוסייתה האזרחית. בחלוף חמישה עשר חודשים היא ממשיכה להסלים את המתיחות הצבאית במזרח התיכון, מרחיבה את הטיהור האתני בעזה (גם על חשבון חיי החטופים והשבויות הישראליות הכלואות שם), ומעמיקה את הכיבוש בגדה המערבית בציפייה לאור ירוק מממשל טראמפ לסיפוח חלקים מהגדה לישראל.
● מאז פרוץ המלחמה בוחרת ממשלת ישראל מדי יום בדרך ההכרעה מול הפלסטינים, הכרוכה בפשעי מלחמה בהיקף נרחב, בעוד האופוזיציה מבקשת לחזור לניהול הסכסוך. אנו טוענים שרק בחירה בפיוס היסטורי תיתן למדינת ישראל ולכלל תושבי הארץ סיכוי לעתיד משגשג ובטוח באזור.
● כעקרונות למדיניות שוחרת שלום עם הפלסטינים אנחנו מציעים ביטחון והגנה לכלל תושבי הארץ; סיום מיידי של המלחמה בעזה בהסכם הכולל שחרור חטופים ואסירים; עצירת תהליך ההתיישבות היהודית בגדה המערבית; עצמאות וריבונות פלסטינית כתנאי לתהליך מדיני; דה־אסקלציה אזורית; אחריות, הכרה ופיצוי ישראליים על עוולות מתמשכות; חינוך לשלום ולסובלנות בשתי החברות; ואחריות בין־לאומית הכוללת לחץ על ישראל ומעטפת ארגונית וכלכלית התומכת בתהליך שלום.
● בניגוד להנחה הרווחת במסמכי "היום שאחרי" שפורסמו עד כה בישראל, אנו סבורים שהיום הזה לא יגיע לאחר כניעה סופית ורשמית של הפלסטינים. היום שאחרי מתרחש כעת: זהו היום שעכשיו.
תקציר המסמך המלא
המתקפה הנפשעת של חמאס בשבעה באוקטובר קלעה את מדינת ישראל למשבר החריף בתולדותיה. משבר זה בא לידי ביטוי בהיקף חסר תקדים של קורבנות ופצועים בגוף ובנפש, חטופים ובנות ערובה, אובדן שטח דה־פקטו, מצור ונידוי בין־לאומי במישורים שונים, הידרדרות כלכלית, משבר חברתי ופוליטי כבד וערעור עמוק של ביטחון האזרחים. משבר זה הוא גם תוצאה של נזק מחריד וחסר תקדים שישראל מחוללת ללא הפסקה בחיי אדם, ברכוש ובהרס תשתיות אזרחיות, בעיקר ברצועת עזה.
המלחמה הולידה שיח רווח על אודות ה"קונספציה" שכשלה, קרי תפיסת ניהול הסכסוך עם הפלסטינים. משמעותו של ניהול הסכסוך היא הימנעות מהסכם מדיני, כיבוש זוחל, שימור "איים" של סטטוס קוו, הפעלת אלימות צבאית מוגבלת לתקופות קצרות וניהול משא ומתן על הסדרים מצומצמים "מתחת לשולחן" או דרך מתווכות.
אנו סבורים שביסוד ההפתעה האסטרטגית של מתקפת השבעה באוקטובר ניצב לא רק כשל צבאי של התרעה מודיעינית ופריסת כוחות, אלא מדיניות ארוכת שנים של העמקת הכיבוש בשטחים תוך ליבוי עימות אזורי רחב עם איראן ועם בעלות בריתה.
מסמך זה מפרט את מרכיבי הקונספציה השונים שהובילו לשבעה באוקטובר, ביניהם הסתמכות על אמצעים טכנולוגיים למעקב, פיקוח ודיכוי של כלל האוכלוסייה הפלסטינית, מדיניות הפרד ומשול בגדה המערבית ובעזה ושימוש באלימות צבאית כתחליף להסכמים מדיניים. בחמש עשרה השנים האחרונות תקפו ממשלות הימין באופן ישיר או עקיף את איראן, את סוריה ואת לבנון (תפיסת המב"ם – המערכה בין המלחמות) ועודדו פניקה ציבורית מפני "הסהר השיעי", כחלק אינטגרלי ממדיניות של ניהול הסכסוך עם הפלסטינים.
מדיניות זו תרמה מצד אחד להפרזה של מערכת הביטחון בהערכת האינטרס של איראן בערעור היציבות האזורית למטרת השמדת ישראל כביכול (בשונה מהאינטרס של איראן בביצור כוח ההרתעה שלה), ומצד שני להמעטה הולכת ומתמשכת בכוחם של הפלסטינים ובהערכת האינטרס של חמאס בעימות רחב.
כיום עומדת בפני ישראל בחירה בין שתי אפשרויות: פיוס ושלום עם הסביבה או ריסוק של כל ביטוי לאומי פלסטיני עד כדי טיהור אתני חלקי או מלא של הפלסטינים מהארץ
באופן אירוני, שיח הפניקה מפני איראן שטיפחו ממשלות הימין ממשיך עד היום לעמוד בליבה של ביקורת האופוזיציה הישראלית על ניהול המלחמה מאז השבעה באוקטובר. לצד זאת, התפיסה הרווחת בקרב תומכי הממשלה ומתנגדיה היא שמדינת ישראל הייתה צריכה לצאת למלחמת מנע בדרום ובצפון שנים ארוכות לפני מתקפת חמאס. אנו טוענים, לעומת זאת, כי כל עוד בחירתה האסטרטגית של ישראל הייתה ניהול הסכסוך, מלחמת מנע אפקטיבית הייתה בלתי־אפשרית ואף בלתי־רצויה מבחינתה, משום שהייתה מעניקה כוח ולגיטימציה לתביעות פנים־ישראליות, אזוריות ובין־לאומיות ליישוב הסכסוך.
מתקפת השבעה באוקטובר פתחה עידן חדש בתולדות המזרח התיכון בכך שהסירה מעל השולחן את ברירת ההתעלמות מהפלסטינים. כיום עומדת בפני ישראל בחירה בין שתי אפשרויות: פיוס ושלום עם הסביבה או ריסוק של כל ביטוי לאומי פלסטיני עד כדי טיהור אתני חלקי או מלא של הפלסטינים מהארץ. בעוד משטר נתניהו פועל למימושה של הכרעה כזו, האופוזיציה למשטר ובעלות בריתה של ישראל בעולם שוגות באשליה כי אפשר להחזיר את השעון אחורה למדיניות הקודמת שהנהיג הימין, דהיינו ניהול הסכסוך.
אנו טוענים כי יש לבחור בדרך הפוכה – שלום, צדק ופיוס היסטורי, ומסבירים כיצד היא אפשרית מבחינה מדינית. אנו מציעים תפיסת עולם אלטרנטיבית לשיח התבהלה של ממשלות הימין ומנתחים את ההיבטים ההיסטוריים של היחסים בין ישראל לבין הכוחות הערביים והמוסלמיים השונים באזור, ובכלל זה המשטרים הערביים, אש"ף, חמאס, איראן וחזבאללה.
לטענתנו, מאז שנות השבעים השלימו המשטרים הערביים עם קיומה של ישראל להלכה או למעשה, והיו מוכנים להיכנס איתה להסדרים מדיניים בכפוף לחלוקת הארץ ולהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית. הארגונים הפלסטיניים פעלו בעיקרו של דבר לפי דפוס דומה של פשרה והסכם מדיני, אולם בשל תנאי הכיבוש שבו הם חיים והאופי הקיומי של מאבקם בישראל, התנגדותם לפשרה וחשדנותם כלפי הסכם פוליטי היו עמוקות יותר.
השיח הציבורי והמקצועי הרווח בישראל כולל השוואות תכופות בין אירועי השנה האחרונה לבין מלחמת העולם השנייה. אנו סבורים שהשוואות אלה אינן רלוונטיות. יתר על כן, מומחים ישראלים המביטים אל אירופה של 1945 משחזרים, מדעת או שלא מדעת, את המדיניות שניסתה ישראל בעזה שוב ושוב ללא הועיל, ובכלל זה ניהול באמצעות כוחות מקומיים, "עידוד הגירה", "חינוך מחדש" של החברה, אינטגרציה חלקית לתוך הכלכלה הישראלית ועוד.
העקרונות שאנו מציעים נחשבים היום לחסרי תוחלת, אוטופיים ומסוכנים, אך הם תומכים במדיניות בת־קיימה, מפוכחת וצופה פני עתיד יותר מזו של ממשלות הימין או של הזרם המרכזי באופוזיציה הישראלית
סופו של המסמך כולל עקרונות שיש לאמץ למען מדיניות ישראלית שוחרת שלום. עקרונות אלה נובעים מתפיסתנו כי ישראל נושאת באחריות ליחסיה עם סביבתה, וכי יחסים אלה אינם סימטריים אלא מתאפיינים בדפוסים של עליונות, שליטה וכיבוש שיש לתקן מן היסוד. העקרונות שאנו עומדים עליהם הם בין היתר עצירה מוחלטת של תהליך ההתיישבות היהודי על חשבון הפלסטינים, עצמאות וריבונות לפלסטינים כתנאי לתהליך מדיני ולא כיעד סופי, אחריות של ישראל לשיקומה ולשגשוגה של האוכלוסייה הפלסטינית ותביעה לאחריות בין־לאומית לפיוס ולשלום במזרח התיכון, ובכלל זה לחץ על מדינת ישראל להפסיק את המלחמה ולהגיע להסכמה מדינית עם סביבתה.
אנו סבורים שהמפלה האסטרטגית שנחלו איראן ובעלות בריתה שומטת את התירוץ האחרון מתחת לגישת ניהול הסכסוך, ומאפשרת לישראל לקבל הכרעות היסטוריות לטובת שלום הוגן וצודק עם הפלסטינים שיסייע בייצוב המזרח התיכון כולו.
העקרונות שאנו מציעים נחשבים היום לחסרי תוחלת, אוטופיים ומסוכנים, אך הם תומכים במדיניות בת־קיימה, מפוכחת וצופה פני עתיד יותר מזו של ממשלות הימין או של הזרם המרכזי באופוזיציה הישראלית. חזיון התעתועים האמיתי הוא המחשבה כי המדיניות הנוכחית – המשך הפקרת החטופות והעקורים, העמקת הטראומה הלאומית והמשבר החברתי והפוליטי, הפיכת ישראל לספרטה סמכותנית, ריסוק פוליטי של העם הפלסטיני או טיהור אתני של הפלסטינים מהארץ, כל זאת תוך ליבוי מלחמה אזורית במציאות מרובת משברים אקלימיים, בריאותיים וכלכליים – תביא לביטחון למדינת ישראל ולכל יושבי הארץ והאזור.
בניגוד למסמכי מדיניות אחרים שראו אור לאחרונה תחת הכותרת "היום שאחרי", אנו טוענים כי הכנעת הפלסטינים או כיבושם מחדש בעזה ובגדה המערבית לא יביאו שלום ויציבות לישראל. "היום שאחרי" הוא למעשה המשבר המתפתח לעינינו מדי יום, עכשיו, כשם כותרתו של מסמך זה. דרך השלום, כך אנו טוענים, טרם נבחרה. כדי שהיא תיבחר דרושה פרידה מהנחות יסוד המושרשות במדינת ישראל, במנגנוניה ובשיח הפוליטי, המקצועי והציבורי שלה.
צוות מנסחי המסמך
עורכים: ד"ר אלי אושרוב וד"ר אסף דוד
כתיבה וייעוץ: עמיתי הפורום לחשיבה אזורית ד"ר אלי אושרוב, אוניברסיטת תל אביב; ד"ר עלי אל־אעור, חוקר עצמאי; ד"ר סמדר בן נתן, אוניברסיטת אורגון; ד"ר אסף דוד, מכון ון ליר והאוניברסיטה העברית; ד"ר לינא דלאשה, חוקרת עצמאית; ד"ר דותן הלוי, אוניברסיטת תל אביב; אביב טטרסקי, תחקירן ופעיל שטח; ד"ר לימור יהודה, מכון ון ליר והאוניברסיטה העברית; ד"ר שמואל לדרמן, אוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה הפתוחה; ליאל מגן, מנחה קבוצות ופעיל פוליטי; פרופ' יוני מנדל, מכון ון ליר ואוניברסיטת בן־גוריון; ד"ר אמיר פאח'ורי, אקדמיית פולונסקי, מכון ון ליר ואוניברסיטת חיפה; ד"ר ערן צדקיהו, מדריך ויועץ גאופוליטי ומרצה באוניברסיטה העברית; ד"ר אבי-רם צורף, האוניברסיטה הפתוחה; ד"ר יניב רונן, חוקר עצמאי; ד"ר ליאור שטרנפלד, אוניברסיטת פן סטייט.
אנו מציעים תפיסת עולם אלטרנטיבית לשיח התבהלה של ממשלות הימין ומנתחים את ההיבטים ההיסטוריים של היחסים בין ישראל לבין הכוחות הערביים והמוסלמיים השונים באזור
מאמצים את מסמך היום שעכשיו
אנו המוזכרים והמוזכרות מטה מאמצים/ות את מסמך "היום שעכשיו" על מסגרת הניתוח שלו, מהות הטענות ועיקרי ההצעות שהועלו בו. אין לראות בכך בהכרח קבלה מלאה של כל הניסוחים הספציפיים במסמך.
ד"ר ת'אבת אבו ראס, גיאוגרפיה פוליטית, מכון ון ליר
ד"ר ראויה אבו רביעה, משפטים ומגדר, מכללת ספיר
ד"ר שרי אהרוני, התוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בן גוריון
ד"ר שרה אוסצקי-לזר, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מכון ון ליר
ד"ר יובל אילון, פילוסופיה, האוניברסיטה הפתוחה
פרופ' פיקי איש שלום, יחסים בין-לאומיים, האוניברסיטה העברית
פרופ' מוחמד אל-עטאונה, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת בן גוריון
פרופ' יואב אלון, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר יפתח אלעזר, מדעי המדינה, האוניברסיטה העברית
פרופ' נורית אלפסי, גיאוגרפיה ותכנון ערים אוניברסיטת בן גוריון, האגודה הגיאוגרפית הישראלית
ד"ר מירב אמיר, גיאוגרפיה פוליטית, אוניברסיטת קווינס
פרופ' דוד אנוך, פילוסופיה ומשפטים, האוניברסיטה העברית
פרופ' מיכאל אפל, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה
ד"ר נוגה אפרתי, היסטוריה של המזרח התיכון, האוניברסיטה הפתוחה
ד"ר שאול אריאלי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אוניברסיטת רייכמן
ד"ר משה בהר, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת מנצ'סטר
פרופ' לואיז בית לחם, ספרות ולימודי תרבות, האוניברסיטה העברית
ד"ר סיון בלסלב, היסטוריה של המזרח התיכון, האוניברסיטה העברית
פרופ' צבי בן דור בנית, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת ניו יורק
פרופ' איילת בן ישי, ספרות אנגלית והודית, אוניברסיטת חיפה
פרופ' ארנה בן נפתלי, משפט בין-לאומי המכללה למנהל, מכון ון ליר
פרופ' אבנר בן עמוס, חינוך, אוניברסיטת תל אביב
פרופ' גיא בן פורת, פוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן גוריון
פרופ' ליהי בן שטרית, לימודי ישראל, אוניברסיטת ניו יורק
פרופ' דניאל בר-טל, פסיכולוגיה פוליטית, אוניברסיטת תל אביב
פרופ' יעל ברדה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית
פרופ' עמר ברטוב, מחקר השואה וג'נוסייד, אוניברסיטת בראון, ארה"ב
פרופ' אורן ברק, מדע המדינה ומזרח תיכון, האוניברסיטה העברית
ד"ר ניר ברק, פוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן גוריון
ד"ר וורוד ג'יוסי, חינוך, מכללת בית ברל
פרופ' עמוס גולדברג, היסטוריה יהודית, האוניברסיטה העברית
פרופ' מוטי גולני, היסטוריה יהודית, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר ניר גזית, מדעי ההתנהגות, המרכז האקדמי רופין
ד"ר שחר גינדי, חינוך, מכללת בית ברל
פרופ' יצחק גל-נור, מדעי המדינה האוניברסיטה העברית, מכון ון ליר
פרופ' אבנר גלעדי, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה
פרופ' לב גרינברג, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון
פרופ' רפי גרינברג, ארכיאולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
ד״ר ענת גרינשטיין, המרכז ללימודי מוגבלות, האוניברסיטה העברית
ד"ר דניאל דה מלאך, סוציולוגיה, מכללת ספיר
פרופ' יוסי דהאן, משפטים המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, מרכז אדוה
פרופ' אריה דובנוב, לימודי ישראל, אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
פרופ' רון דודאי, סוציולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון
ד"ר נטלי דודזון, משפט בין-לאומי, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר הילה דיין, סוציולוגיה, אוניברסיטת אמסטרדם
ד"ר אבנר דינור, מחשבת ישראל, מכללת ספיר
פרופ' עודד היילברונר, היסטוריה אירופית, האוניברסיטה העברית
פרופ' רות הכהן פינצ'ובר, מוזיקולוגיה האוניברסיטה העברית, מכון ון ליר
פרופ' עירן הלפרין, פסיכולוגיה חברתית, האוניברסיטה העברית
ד"ר רולא הרדל, מדע המדינה ארץ לכולם, מכון הרטמן
פרופ' אורן הרמן, מדע, טכנולוגיה וחברה אוניברסיטת בר אילן, מכון ון ליר
פרופ' יורם הרפז, חינוך, מכללת בית ברל
פרופ' גיא הרפז, משפטים ויחסים בין-לאומיים, האוניברסיטה העברית
פרופ' חנה הרצוג, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה אוניברסיטת תל אביב, מכון ון ליר
פרופ' זאב הרצוג, ארכיאולוגיה, אוניברסיטת תל אביב
פרופ' יצחק ויסמן, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה
פרופ' אבנר וישניצר, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת תל אביב
פרופ' יאיר ולך, לימודי ישראל, SOAS
פרופ' אורית וקנין-יקותיאלי, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת בן גוריון
פרופ' דרור זאבי, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת בן גוריון
פרופ' שי חזקני, לימודי ישראל, אוניברסיטת מרילנד
ד"ר יוחאי חקק, עבודה סוציאלית, האוניברסיטה של לונדון (ברונל)
פרופ' יובל יונאי, סוציולוגיה, אוניברסיטת חיפה
פרופ' אביגיל יעקבסון, היסטוריה של המזרח התיכון, האוניברסיטה העברית
פרופ' אורן יפתחאל, גיאוגרפיה פוליטית, אוניברסיטת בן גוריון
פרופ' הלל כהן, היסטוריה של המזרח התיכון, האוניברסיטה העברית
ד"ר נדים כרכבי, אנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה
ד"ר אפרים לביא, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המכון למחקרי ביטחון לאומי
פרופ' נמרוד לוז, היסטוריה של המזרח התיכון, המכללה האקדמית כנרת
פרופ' יגיל לוי, סוציולוגיה של הצבא, האוניברסיטה הפתוחה
פרופ' דוד לוי פאור, מדיניות ציבורית, האוניברסיטה העברית
ד"ר אלון ליאל, יישוב סכסוכים
פרופ' שגית מור, משפטים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' דני מיודובניק, יחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית
פרופ' איתמר מן, משפט בין-לאומי, אוניברסיטת חיפה
ד"ר אילת מעוז, אנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית
פרופ' אבישי מרגלית, פילוסופיה האוניברסיטה העברית, מכון ון ליר
ד"ר סאמר סוויד, מדע המדינה, המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי
פרופ' אברהם סלע, יחסים בין-לאומיים, האוניברסיטה העברית
פרופ' אשר ססר, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת תל אביב
פרופ' מאיר עמור, סוציולוגיה, אוניברסיטת קונקורדיה
ד"ר יוני פורס, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רוני פורת, פסיכולוגיה חברתית, האוניברסיטה העברית
פרופ' דני פילק, פוליטיקה וממשל אוניברסיטת בן גוריון, מכון ון ליר
ד"ר תומר פרסיקו, מחשבת ישראל, מכון הרטמן
יוחנן צורף, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המכון למחקרי ביטחון לאומי
פרופ' ארז צפדיה, מדיניות ציבורית, האוניברסיטה הפתוחה
פרופ' אשר קאופמן, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת נוטרדאם
פרופ' ליאת קוזמא, היסטוריה של המזרח התיכון, האוניברסיטה העברית
ד"ר הגר קוטף, תיאוריה פוליטית, SOAS
פרופ' מנחם קליין, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר יואב קפשוק, מדעי המדינה, המכללה האקדמית כנרת
פרופ' אריה קצוביץ', יחסים בין-לאומיים, האוניברסיטה העברית
פרופ' אריה קרמפף, כלכלה פוליטית, האקדמית ת"א-יפו
פרופ' מוטי רגב, סוציולוגיה של תרבות, האוניברסיטה הפתוחה
פרופ' אבי רובין, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת בן גוריון
פרופ' רותי רודד, היסטוריה של המזרח התיכון, האוניברסיטה העברית
אדם רז, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מכון עקבות
פרופ' אמנון רז קרקוצקין, היסטוריה יהודית, אוניברסיטת בן גוריון
פרופ' לירן רזינסקי, לימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר אילן
פרופ' חגי רם, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת בן גוריון
ד"ר מוריאל רם, לימודי ישראל, יוניברסיטי קולג' לונדון
פרופ' עידו שחר, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה
ד"ר עודד שטיינברג, היסטוריה אירופית, האוניברסיטה העברית
ד"ר מתי שטיינברג, הסכסוך הישראלי-פלסטיני חוקר עצמאי, לשעבר מערכת הביטחון
פרופ' יעל שטרנהל, היסטוריה אמריקאית, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר ורדה שיפר, חינוך, מכון ון ליר
פרופ' רלי שכטר, היסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת בן גוריון
ד"ר איתי שניר, מדע המדינה מכללת עמק יזרעאל, אוניברסיטת תל אביב
פרופ' אורנה ששון-לוי, סוציולוגיה של הצבא, אוניברסיטת בר אילן
