בסוריה של אחרי נפילת אסד, אחמד א־שרע, מנהיג הארגון הייאת תחריר א־שאם, שהוביל את המהלך המפתיע והמהיר להפלת המשטר, מנסה להציג את עצמו כמי ששואף ליציבות ולשלום כדי לזכות בלגיטימציה לשלטונו מצד מדינות שונות. שרי חוץ של מדינות רבות, ובהן ארצות הברית, גרמניה, קטר וטורקיה, כבר הגיעו לדמשק להיפגש עם א־שרע, שזקוק נואשות לתמיכה ולכסף. האם הטלטלה שעברה על סוריה בתקופה האחרונה והשלכותיה על מאזן הכוחות המקומיים והבין־לאומיים במזרח התיכון יהיו פתח לתקופה של יציבות באזור?
או שמא דווקא התחרות על מילוי מקומן של איראן ושל רוסיה כמשפיעות עיקריות בסוריה תוביל לקריסה פנימית ולהעצמת הכאוס?
אינספור מאמרים ופרשנויות שהתפרסמו מעל כל במה אפשרית בחודש האחרון עוסקים בשאלות אלה, ובוחנים את הגורמים שהובילו למיטוט הפתאומי של משטר אסד לאחר שנים כה רבות של מלחמה. מהן כוונותיו האמיתיות של השלטון החדש שמתהווה במדינה, וכיצד ישפיע הדבר על מדינות אחרות כגון איראן, רוסיה, מדינות המפרץ, סעודיה, טורקיה ואפילו סין?
סקירה זו מתייחסת לארבעה מאמרים הדנים בהיבטים אלה – שלושה מהם פורסמו במגזין Foreign Policy ואחד באל־ערבי אל־ג'דיד. ההשתאות נוכח ההתפתחויות האחרונות בסוריה משותפת לארבעתם, אך הם חלוקים ביניהם בשאלה מי יהיו המרוויחים הגדולים מהסיפור – האם מדינות בעלות אינטרסים זרים או אזרחי סוריה עצמם, שעשויים לזכות סוף סוף ביציבות.
נפילת משטר אסד מגיעה בעקבות כמה התרחשויות: ההחלשה של חזבאללה על ידי ישראל, העובדה שאיראן איבדה את שליח פרוקסי חשובים שלה והעיסוק של רוסיה במלחמה עם אוקראינה
אין חולק על כך שנפילת אסד היא קו פרשת מים עבור סוריה. היא מסמלת את קיצן של 54 שנות שלטון רודני אכזרי, ארבע עשרה האחרונות מהן במלחמה בלתי־פוסקת כמעט. כמו כן, מדובר בתבוסה משפילה עבור רוסיה, שאיבדה את הבסיסים שלה באזור, ועבור איראן, שאיבדה את ציר החימוש הישיר שלה לחזבאללה.
מבחינתה של לינא ח'טיב, חוקרת במכון המחקר הבריטי Chatham House, קריסתו המהירה של אסד היא נפילת חומת ברלין של העולם הערבי. בדומה לנפילת החומה ב־1989, שהגיעה לאחר שורת קריסות משטרים בפולין, בהונגריה, במזרח גרמניה ועוד, גם נפילת משטר אסד מגיעה בעקבות כמה התרחשויות: ההחלשה המשמעותית של חזבאללה על ידי ישראל, העובדה שאיראן איבדה את אחד משליחי הפרוקסי החשובים שלה והעיסוק של רוסיה במלחמתה עם אוקראינה.
כפי שנפילת חומת ברלין סימלה את סוף עידן הקומוניזם באירופה, ח'טיב טוענת כי נפילתו של משטר אסד מסמלת את סוף העידן האנטי־מערבי והאנטי־ישראלי במזרח התיכון, קו שלמשטר אסד היה חלק מרכזי בהובלתו.
בניגוד לעמדתה של ח'טיב, אחרים פחות אופטימיים. כך למשל פרופ' ואלי נאסר מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס טוען כי בעוד התקווה היא שהיחלשותה של איראן תפתח פתח ליציבות באזור, התרחיש הסביר יותר הוא שתתגבר התחרות על מי ימלא את החלל כמעצמה אזורית, ולא בהכרח לטובתם של אזרחי סוריה.
גם גאליפ דאלאי, דוקטורנט באוקספורד ויועץ ל־Chatham House, חושש מתרחיש שבו ללא התערבות בין־לאומית יתחדש מרחץ הדמים בסוריה, והיא תהפוך בשנית למגרש משחקים של פרוקסיז למיניהם. הוא מציין כי הסכנה הגדולה ביותר בתוך סוריה היא שנפילת המשטר תוביל למפלה כללית ולקריסה מוחלטת של מוסדות המדינה ושל מנגנוני השלטון, כפי שקרה בלוב.
עם זאת, סיבה לאופטימיות בהקשר זה היא ההחלטה של הייאת תחריר א־שאם לכנס את ישיבת הקבינט הראשונה עם שרים מתקופת שלטונו של אסד, המצביעה על מחויבות לתהליך של חילופי שלטון יציב. נוסף על כך, מינוי ראש ממשלת מעבר שהוטל עליו להקים ממשלה זמנית יום אחד בלבד לאחר נפילת דמשק לידי המורדים, אף הוא צעד בכיוון הנכון.
כאשר לאיראן ולחזבאללה נהיה קשה מדי לתחזק את משטר אסד הנתון למתקפות מורדים, קפצה רוסיה על ההזדמנות לתבוע לעצמה דריסת רגל באזור
מי מרוויח, מי מפסיד
במסגרת הציר האנטי־מערבי שהתבסס באזור, המכונה לעיתים "ציר ההתנגדות", התהוותה ברית בין סוריה לבין איראן, שבה חש כל אחד מהצדדים שידו על העליונה – סוריה הייתה הכרחית לאיראן מכיוון שהיא אפשרה לה רצף טריטוריאלי לצורך חימוש חזבאללה, ואיראן הייתה הכרחית לסוריה לצורך חיזוק מעמדה כגורם אנטי־ציוני מוביל. עבור איראן הייתה הובלת "ציר ההתנגדות" כלי הכרחי להשגת תמיכה ממדינות ערביות סוניות ולביסוס שליטתה במזרח התיכון.
המהפכה בסוריה ב־2011 ומלחמת האזרחים הממושכת בעקבותיה הטו את מאזן הכוחות לטובת איראן. איראן בשלב זה תמכה בהמשך שרידותו של משטר אסד, ואף שלחה את כוחות חזבאללה להילחם לצד המשטר.
לתוך דינמיקה זו נכנסה גם רוסיה, דבר שהתאפשר בין היתר בזכות זה שתחת משטר אובמה נסוגה מעט ארצות הברית מעיסוקה האינטנסיבי במזרח התיכון. כאשר לאיראן ולחזבאללה נהיה קשה מדי לתחזק את משטר אסד הנתון למתקפות מורדים, קפצה רוסיה על ההזדמנות לתבוע לעצמה דריסת רגל באזור מפתח במחיר זול יחסית עבורה. כך נכנסה רוסיה לאותה "מלחמה קרה" ים־תיכונית, ונשארה מעורבת בה מעל עשור. רוסיה אף חתרה לערער את ההשפעה של איראן באזור ולהישאר בעצמה השחקנית המרכזית בו.
לאור כל זאת, קל להבין שלצד משטר אסד, איראן ורוסיה הן המפסידות הגדולות מכל המהלך. טהראן שיווקה את חזבאללה ואת התמיכה באסד לעם האיראני כהשקעה משתלמת – היהלום שבכתר ההשפעה במזרח התיכון והקו הראשון של ההתנגדות לישראל. המצב הוצג כאילו ההשקעה הכלכלית ומחיר הבידוד הפוליטי הכרוכים בחימוש חזבאללה ואסד הם האלטרנטיבה היחידה של איראן להשמדתה על ידי ישראל וארצות הברית. מובן שירידתה של השקעה זו לטמיון כעת בכמה ימים בודדים מוכיחה לעם האיראני שהמחיר ששילמו עבורה היה לשווא. לדידה של ח'טיב, המצב חמור עד כדי כך שהוא מציב סכנה ליציבות המשטר האיראני עצמו.
שלטון סורי המבוסס על הייאת תחריר א־שאם בתמיכת טורקיה אינו צפוי להכיר בסיפוח של רמת הגולן לישראל ואף לא להישאר ניטרלי בסוגיה הפלסטינית, שכן הקשרים של הארגון הסוני לפלסטינים הם אורגניים יותר מאלה של חזבאללה ואיראן
קריסת משטר אסד צפויה להשפיע גם על פרוקסיז אחרים של איראן – בעיראק, בתימן ובעיקר על חזבאללה בלבנון, שבעקבות המלחמה בישראל וכעת אובדן ציר החימוש מאיראן אל הארגון, צפוי להתקשות להשתקם. ארגונים אחרים הנתמכים על ידי איראן עשויים לפקפק ביכולת של פטרוניתם להמשיך ולתמוך בהם, וכן שינתה ישראל את עמדתה, והיא אינה סובלנית עוד כלפי נוכחות איראנית בגבולותיה, כפי שהודגם בשיתוק המוחלט של חזבאללה.
אפקט דומינו זה יוביל בסופו של דבר לסיומה הבלתי־נמנע של הדומיננטיות האיראנית באזור, וגם על כך יש הסכמה בין הכותבים השונים.
ברור אם כן מי משלם את המחיר, אולם השאלה המעניינת יותר היא מי מרוויח, מה הוא מרוויח, ומיהם הכוחות החדשים שצפויים להתערב באזור. על פי עמדתה האופטימית של ח'טיב, היחלשותה של איראן צפויה לסייע בביסוס יציבות אזורית, ובכלל זה פתיחת פתח עבור מדינות המפרץ להסכמי נורמליזציה עם ישראל המבוססים על אינטרסים כלכליים ופוליטיים. מנגד, לדידו של נאסר, המרוויחה הגדולה מההפסדים של איראן היא דווקא טורקיה, שיש לה כעת הזדמנות להעלות את קרנה באזור.
נאסר מרחיב כי ניתן לפרש את ה"בליצקריג" שבמהלכו נפל משטר אסד כמהלך זריז בהובלת טורקיה. אנקרה הייתה הפטרונית המשמעותית ביותר של הייאת תחריר א־שאם, שהוא כאמור הארגון המרכזי שלחם באסד. בכך מיצבה את עצמה טורקיה ככוח הזר המרכזי בסוריה, במקום רוסיה ואיראן. ייתכן שעם היחלשות איראן, תשיג טורקיה השפעה במקומות נוספים, כגון לבנון ועיראק.
לאור התחזקות כוחה של טורקיה וכן בהתחשב בניסיונותיה בתקופה האחרונה למצב את עצמה ככוח מגשר בין נאט"ו ל־BRICS ולייצר בכך טווח אפשרויות מגוון יותר של בעלות ברית בזירה הבין־לאומית, סביר שמדינות נוספות באזור יכוונו מחדש את צעדיהן. לדוגמה, איראן ראתה בטורקיה יריבה מאיימת עוד קודם לאירועים בסוריה – למשל בתמיכת טורקיה באזרבייג'ן בקרב על נגורנו קרבאך נגד הארמנים. ייתכן שכעת תנסה טורקיה לתמוך באזרבייג'ן לשלוט במסדרון זנגזור, שיחבר אותה טריטוריאלית לטורקיה – עוד הפסד לאיראן.
במהפכה הנוכחית בסוריה ניכרים שני מאפיינים שחזרו על עצמם במהפכות האביב הערבי – הפלת השלטון האוטוקרטי והעובדה שהקבוצה העיקרית שהפילה אותו ועלתה במקומו למוקדי הכוח היא אסלאמיסטית
באופן אירוני, גם לישראל, האויבת הגדולה של איראן, יש סיבה לחשוש מהנוכחות החדשה של טורקיה באזור. שלטון סורי המבוסס על הייאת תחריר א־שאם בתמיכת טורקיה אינו צפוי להכיר בסיפוח של רמת הגולן לישראל ואף לא להישאר ניטרלי בסוגיה הפלסטינית, שכן הקשרים של הארגון הסוני לפלסטינים הם אורגניים יותר מאלה של חזבאללה ואיראן. עבור מדינות ערביות אחרות, כגון ירדן, קטר, ערב הסעודית ומצרים, הפלת אסד כמוה כהד צורב למהפכות האביב הערבי, שהשליטים האוטוריטריים במדינות אלה חשבו שהם הצליחו לדכא.
גם דאלאי בוחן את ההתרחשויות האחרונות בטורקיה בראי האביב הערבי, ומציין כי במהפכה הנוכחית בסוריה ניכרים שני מאפיינים שחזרו על עצמם במהפכות האביב הערבי – הפלת השלטון האוטוקרטי והעובדה שהקבוצה העיקרית שהפילה אותו ועלתה במקומו למוקדי הכוח היא אסלאמיסטית. מאפיינים אלה מעוררים חששות כבדים בקרב מדינות ערביות שאומנם לא תמכו בהכרח באסד – שכן הן ראו בו בובה איראנית, אך העובדה שהצליח לשרוד בשלטון שנים ארוכות עלתה בקנה אחד עם האינטרסים שלהן לדכא מרידות מצד העם ובעיקר מצד גורמים אסאלמיים.
טורקיה מצידה תמכה אקטיבית בגורמים אלה, כולל האסלאמיים שבהם. ניתן לדמות זאת לפרק מאוחר של האביב הערבי, שבו האסלאם ניצח כזרם פוליטי, למורת רוחם של מנהיגים במדינות כמו מצרים. צפוי שעם עליית כוחה של טורקיה, ינסו גורמים פנימיים בסוריה וגם מדינות נוספות לערער על אותה עליית כוח, והן יעשו זאת על ידי ניצול סדקים בטורקיה עצמה ובסוריה, שם השליטה של היאת תחריר א־שאם באזורים רבים רחוקה מלהיות מלאה.
שחקנים לא־צפויים: המעורבות הסינית
מאמרה של רזאן שוואמרה, חוקרת פלסטינית ודוקטורנטית בצפון קפריסין, מציע זווית נוספת על העניין בבוחנה את המעורבות של סין במתרחש בסוריה. רבים חושבים שלמעצמה העולה אין עניין רב מדי בנעשה במזרח התיכון, ואכן סין מנסה לצייר את עצמה כגורם ניטרלי יחסית באזור זה. בחינה של השיח הסיני לגבי אסד ומשטרו מעלה נקודה שרלוונטית לכלל התקשורת העולמית: כשאסד היה בשיא כוחו, קבוצות האופוזיציה כונו בתקשורת "מורדים" ושויכו לאל־קאעדה בסוריה, והינה לפתע כשהוא הפסיד והובס השתנה השיח העולמי ל"כוחות אופוזיציה חמושים" ול"לוחמים".
שינוי זה בשיח לא קרה רק בתקשורת הסינית אלא גם במערב, והוא מסביר מדוע שרי חוץ אירופים מגיעים בימים אלה לדמשק לפגוש את א־שרע.
באשר ליחס של סין למלחמה בסוריה, שוואמרה מציינת כי בתחילתה של מלחמת האזרחים הוא היה זהיר – משום שלממשל בסין היו ספקות לגבי היתכנות הישארותו בשלטון של אסד. סין הציגה שלוש יוזמות לפתירת המשבר בסוריה לאורך השנים – בשנים 2012, 2014 ו־2021 – וכולן התבססו על פתרון הקונפליקט בדרכי שלום ודיברו על יצירת אחדות בסוריה ועל הגשת סיוע הומניטרי, כלומר התייחסו באופן לא מתחייב לנקודות כלליות מאוד.
בבחינה נוספת, אפשר לראות הבדלים מהותיים בין שתי ההצהרות הראשונות לבין ההצהרה המאוחרת יותר – בשנים 2012 ו־2014 קראה סין ל"מעבר שלו ולא־אלים של השלטון" בסוריה, כלומר היו לה ספקות לגבי היכולת של אסד להמשיך לשלוט במדינה, והיא קראה לקהילה הבין־לאומית לתמוך באותה "העברת כוח בדרכי שלום", להימנע מאלימות, לאפשר לסורים לבחור את נציגיהם באופן חופשי וכדומה.
לעומת זאת, בהצהרה של 2021 ניתן לראות שינוי בגישה הסינית הנובע מכך שסין כבר הייתה בטוחה יותר בסיכויי שרידותו של משטר אסד. שם נכתבים דברים שכמעט פוטרים את אסד מאחריות למצב ההומניטרי הקטסטרופלי במדינתו ומטבח באזרחיו, ומדינות המערב מותקפות שם על כך שהסנקציות הכלכליות שהן הטילו על סוריה מונעות מהאזרחים במדינה סיוע הומניטרי ושיקום.
במסמך שפרסמה סין בשנת 2023 היא מאשימה את וושינגטון בכך שהיא יצרה את האביב הערבי כדי לגרום לכאוס במדינות רבות, וטוענת שהמצב בסוריה הוא מלחמת פרוקסי אמריקאית
סין תמכה דיפלומטית במשטר אסד כשהיא טענה שיש לו תפקיד בטיפול ב"טרור", כלומר הציגה את המורדים כטרוריסטים. בהצהרה המאוחרת אין שיח על "העברה שלווה של השלטון", אלא על כך ש"יש לכבד את הבחירה של העם הסורי ולהפסיק לשגות באשליות לגבי החלפת השלטון".
שינוי העמדה של סין חושף כמובן את האינטרס האמיתי שבגינו היא מתערבת במזרח התיכון, והוא ניסיונה לצבור עוד כוח במאבק שלה מול ארצות הברית. במסמך שפרסמה סין בשנת 2023 תחת הכותרת "ההגמוניה האמריקאית וסכנותיה", היא מאשימה את וושינגטון בכך שהיא יצרה את האביב הערבי כדי לגרום לכאוס במדינות רבות, וטוענת שהמצב בסוריה הוא מלחמת פרוקסי אמריקאית. המסמך מאשים את ארה"ב בעלייה המשמעותית בכמות הפליטים הסורים בין השנים 2019-2016 ובהרג של אלפי אזרחים סורים בהפצצות.
בשנת 2024 פרסמה סין מסמך נוסף תחת הכותרת "צביעות והמציאות מאחורי הסיוע האמריקאי", ובו ארה"ב מואשמת לא רק בהנעת האביב הערבי אלא אף בתמיכה בטרוריסטים של אל־קאעידה ודאעש כדי שיצליחו להפיל את המשטרים בלוב ובסוריה.
כלומר סין התחזקה בעמדתה ששלטון אסד לא יתמוטט, והחלה לנצל זאת כדי להתנגח עם ארה"ב גם בזירה זאת. בפועל, לא עשתה סין דבר כדי לתמוך במשטר אסד, מלבד כמה הטלות וטו באו"ם, אך לא משהו שבאמת עוזר למדינה שמצויה במלחמה 14 שנים. סין הצהירה כי היא מאמינה שהאחריות להבטחת המשך שליטתו של אסד בסוריה מוטלת על כתפי הקהילה הבין־לאומית, אך בפועל היא לא רצתה לשלם את המחירים שכרוכים בפעולה ממשית למען משטרו של אסד.
גם כעת, על אף שהמעורבות של סין היא זווית מעניינת נוספת לבחינת העניין, לא צפוי שסין תפעל באופן משמעותי לטובת מי מהצדדים. כפי שקרה בעבר, היא צפויה להפגין פרגמטיות, לחזור לרטוריקה ניטרלית ולייצר קשרים כלשהם עם המשטר החדש, גם אם בעבר היא כינתה אותו "אל־קאעידה". במובן זה, סין אינה שונה מארה"ב וממדינות מערביות אחרות.
אז מה עושים עכשיו? השפעה על סדר אזורי חדש
לאחר שנסקרו המרוויחים, המפסידים והשחקנים הבלתי־צפויים במתרחש בסוריה, חלק מן הכותבים מציעים גם מבט לעתיד, ובמקרה של דאלאי גם חשיבה פרקטית לגבי האופן שבו הקהילה הבין־לאומית צריכה להתערב כדי לנתב את האירועים האחרונים לכיוון יציבות אזורית במקום כאוס נוסף.
כאמור, לדידו של דאלאי, הדבר החשוב ביותר הוא שעל אף שיהיה לארגון הייאת תחריר א־שאם בוודאות תפקיד מכריע בעיצוב השלטון ביום שאחרי אסד, אין משמעות הדבר שעליהם להיות הגורם היחיד השולט. כדי לזכות בלגיטימציה רחבה בתוך סוריה ובזירה הבין־לאומית, חייבים להבטיח ייצוג גם לעלאווים ולשיעים לצד המפלגה האסלאמיסטית-סונית.
הוא אף מציין את עיראק כדוגמה כושלת לתהליך כזה: לאחר נפילת הממשל הסוני של סדאם חוסיין בשנת 2033, נוצר מאזן כוחות שבו כורדים ושיעים הובילו את המדינה תוך התעלמות מהצורך לייצג את הרוב הסוני. הדבר הוביל לחוסר יציבות ולגלים של קיצוניות, ובסופו של דבר להתהוותן של אל־קאעידה, עיראק ודאעש.
לאורך שנות מלחמת האזרחים בסוריה התקיימו בזירה הבין־לאומית כמה תהליכי שלום, לדוגמה תהליך ז'נבה שהובל על ידי המערב ותהליך אסטנה שהובל על ידי רוסיה, טורקיה ואיראן.
סוריה עשויה להפוך למבחן להיתכנותו של תהליך הנורמליזציה שמתפתח באזור בשנים האחרונות, כולל בין טורקיה למדינות ערב וכן בין איראן למדינות המפרץ
תהליך אסטנה במידה רבה אינו רלוונטי, שכן המדינות שהיו מעורבות בו תמכו בשלטון שכבר אינו קיים, מה שמפחית את הלגיטימציה שלהן להתערב באזור. תהליך שלום אמיתי שעשוי להיות רלוונטי יצטרך לכלול כאמור מדינות אחרות סביב שולחן הדיונים, כגון עיראק, קטר, ירדן, מצרים וערב הסעודית. טורקיה וקבוצות האופוזיציה הסוריות מצידן צריכות לשאוף להפיג את חששותיהם של מנהיגי המדינות הללו בהתייחס לאסלאמיזם של א־שרע ולדחוף אותם לשתף פעולה לטובת חילופי שלטון מסודרים בדמשק.
באופן דומה, על האיחוד האירופי וארצות הברית לעודד את המדינות הערביות לשתף פעולה עם התהליך ולא להפריע לו. סוריה עשויה להפוך למבחן להיתכנותו של תהליך הנורמליזציה שמתפתח באזור בשנים האחרונות, כולל בין טורקיה למדינות ערב וכן בין איראן למדינות המפרץ.
כפי שניתן להבין לאור כל זאת, מדובר ברגע מכריע. בפרספקטיבה של כמה שנים אחורה, במידה רבה מוטטה הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003 את המזרח התיכון הישן, ולאחריה עלו איראן ובני־בריתה האזוריים, ואילו מעצמות ערב נסוגו. מחאות האביב הערבי שפרצו בשנת 2011 החריפו עוד יותר את ערעור הסדר האזורי הקודם. לעומת זאת, לאחר פרוץ המלחמה בין ישראל לחמאס ונפילת אסד, איראן ובעלות בריתה נמצאות כעת בנסיגה, ואיזון הכוחות משתנה באופן משמעותי. הצלחתם של הכוחות העולים להביא לרגיעה וליציבות בסוריה יכולה לשמש במידה רבה בסיס לעיצוב סדר אזורי חדש.
