עבר מדמם, עתיד פתוח: מה קורה בסוריה

שינוי המשטר הפתאומי בסוריה הוא לכאורה תופעה שאיננה מתיישבת היטב עם אף לא אחת מן הפרדיגמות הפוליטיות המוכרות. כבר יותר מעשור עבר מאז האביב הערבי, ולאחר שהיה נראה שרוב התופעות שהוא הוליד – החל בשינויי המשטר וכלה בעליית האסלאם הפוליטי – חלפו כבר מזמן מן העולם. לא זו אף זו, נדמה שאף לא אחד צפה מראש את נפילת המשטר, בוודאי לא באופן הזה – כמעט בלא מאבק.

גם הכוחות שהפילו את המשטר אינם נכנסים באף רובריקה פשוטה – מצד אחד מדובר בקואליציה של כוחות שהשתייכו בעבר לארגונים ג'יהאדיסטיים קיצוניים שזוהו עם דעאש ועם אל־קאעידה. מן הצד השני הארגון המרכזי – הייאת תחריר א־שאם – ומנהיגו אחמד א־שרע התאמצו להציג פנים קונצנזואליות למשטר החדש שלהם כלפי פנים, כלפי בעלות ברית בעולם הערבי ואף כלפי המערב והמוסדות הבין־לאומיים.

אם כן, כיצד קרס השלטון מהר כל כך? ולאן פניה של סוריה מכאן? שורה של פרשנים ערבים מבקשים לענות על שאלות אלו במגוון אופנים.

ראשית, מאמר מערכת של אתר מרכז אל־ג'זירה למחקרים מבית ערוץ אל־ג'זירה הקטרי מספק סקירה מקיפה של האירועים – שנמשכו בסך הכול כשבועיים, החל בהתקפה של הכוחות המורדים ששלטו במחוז אידליב, ובראשם ארגון HTS (הייאת תחריר א־שאם) ב־27 בנובמבר 2024, וכלה ב־8 בדצמבר, אז הוכרז על נפילת אסד ובריחתו מדמשק. ואכן, הושלם המעבר במהירות מדהימה.

עם תחילת ההתקפה, הייתה ציפייה שהמורדים ייתקלו בהתנגדות עזה, בייחוד בכיבוש חלב, אך הדבר פשוט לא אירע. ב־8 בדצמבר, כבר הודיע אחמד א־שרע שיצר קשר עם ראש הממשלה של משטר אסד מחמד אל־ג'לאלי, וביקש ממנו להישאר בתפקידו עד שתושג הסכמה לגבי ממשלת מעבר. יום לאחר מכן נפגש א־שרע עם ג'לאלי והודיע לו שמוחמד אל־בשיר, עד כה ראש ממשלת "ההצלה הלאומית" ששלטה במחוז אדליב, יתמנה לראש הממשלה של ממשלת המעבר.

מייד לאחר מכן, החלה ממשלתו של ג'לאלי להעביר באופן מסודר את משרדיה לממשלתו של אל־בשיר, שבאופן עקרוני הוכרז שתמשול לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים.

כיוון שלמורדים במחוז אדליב הייתה מערכת יחסים קרובה עם הטורקים, כוחות שונים סברו שהם נשלטים לחלוטין על ידי טורקיה – מה שהוביל את שר החוץ הרוסי לנסות לשכנע את טורקיה לרסן את המורדים לאחר נפילת חלב

לפי הכותבים, הפעולה שהסתיימה בנפילת ממשלתו של אסד תוכננה על ידי הכוחות המורדים במחוז אדליב כבר בקיץ 2023, אך טורקיה היא זו שעיכבה אותה כבר מספר פעמים – בייחוד בזמן המלחמה בין ישראל לחזבאללה. ההתקפה יצאה לפועל לבסוף לאחר שתקף משטר אסד את האזורים שבשליטת המורדים מספר פעמים, והעימות בין ישראל לבין חזבאללה נגמר – מה שלא הותיר לטורקים לגיטימציה להתנגד לתוכנית ההתקפה.

על פי המורדים, ההתקפה, שאותה הם כינו בשם "מתקפת הנגד", הייתה תגובה להתקפות של המשטר על אזורי המורדים, ומטרתה המקורית הייתה לכבוש את האזורים במחוז אדליב שנותרו בשליטת המשטר לאחר הסכמי הפסקת האש בינו לבין המורדים, נוסף על כיבוש העיר חלב או לפחות מערבה. המבצע הורחב רק לאחר שקרסו במפתיע כוחות המשטר וכוחות חזבאללה בחלב – מה שהציב הזדמנות בפני המורדים.

בזמן שכוחות המורדים התקדמו דרומה מחלב לחמה, חומס ודמשק, הובילה קריסת כוחות המשטר להשתלטות של קבוצות נוספות על שטחי המדינה. כך החלו מיליציות בתמיכה טורקית לתקוף את הכוחות הכורדיים באזורים שבשליטתם ממערב לחידקל – שם ישנו רוב ערבי. במקביל לכך, השתלטו הכוחות הכורדיים על ראקה, דיר א־זור, קמישלי ומעברי הגבול עם עיראק, בעקבות קריסת כוחות המשטר.

בדרעא שולט כרגע "חדר המבצעים הדרומי", המאחד קבוצות מורדים שנמלטו לירדן, וכנראה נוצר בהסכמה עם כוחות המורדים של מחוז אדליב. בסווידא השתלטו קבוצות של פעילים דרוזים מקומיים על הממשל.

יחס המדינות השכנות

לדעת הכותבים, כיוון שלמורדים במחוז אדליב הייתה מערכת יחסים קרובה עם הטורקים, כוחות שונים סברו שהם נשלטים לחלוטין על ידי טורקיה – מה שהוביל את שר החוץ הרוסי, ובהמשך את ולדימיר פוטין, לנסות לשכנע ישירות את מקביליהם הטורקים לרסן את המורדים לאחר נפילת חלב. כאשר נכשל הדבר, ניסתה רוסיה להפציץ את המורדים, אבל רוב כוחות האוויר שלה הופנו מסוריה לאוקראינה בעקבות המלחמה הארוכה שהיא מנהלת שם, ולהפצצות הרוסיות הייתה השפעה זניחה.

התומכת הגדולה השנייה של משטר אסד איראן הפעילה מאמצים דיפלומטיים כדי לנסות למנוע את נפילת המשטר. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י נפגש עם אסד ועם שר החוץ הטורקי הקאן פידאן, ובהמשך ערך פגישה בעיראק עם שרי החוץ של עיראק ושל סוריה.

ניכר שעראקצ'י הבין שאין בכוח משטר אסד לבדו לעמוד בפני המורדים, ועל כן הוא ניסה לגרום לריסון המורדים ולהובלת בעלות ברית אזוריות להיאבק מולם. למרות זאת, עלו מאמציו בתוהו משהיה ברור שטורקיה איננה מתכוונת להציל את משטר אסד, שעליו היא הטילה את האחריות לקריסתה של סוריה. עיראק מצידה בחרה להישאר ניטרלית. רק חזבאללה נחלץ לעזרת אסד – אבל מעט מדי ומאוחר מדי.

נפילת המשטר עוררה תגובות משתנות באזור. ערב הסעודית, שבעבר דחפה להפסקת החרם הערבי על משטר אסד, דווקא מיהרה להתייצב לצד השאיפות של העם הסורי לחופש וליציבות

איראן מצידה לא התערבה צבאית ישירות בסוריה – בעיקר משום שהבינה שהמצב הבין־לאומי והאזורי אינו מתיר לה זאת, אבל גם משום שהבינה שרוסיה אינה מסוגלת לספק חיפוי אווירי. ב־7/12 היה ברור שאיראן ויתרה על משטר אסד, ועראקצ'י קרא לאסד לשאת ולתת עם המורדים, ואסד מצידו הבין שבעלי בריתו אינם חשים לעזרתו, וברח מייד לאחר מכן.

נפילת המשטר עוררה תגובות משתנות באזור. ערב הסעודית, שבעבר דחפה להפסקת החרם הערבי על משטר אסד, דווקא מיהרה להתייצב לצד השאיפות של העם הסורי לחופש וליציבות. איחוד האמירויות, שבעבר תיווכה כנראה בין משטר אסד לבין ממשל ביידן בניסיון להרחיק את סוריה מהשפעה איראנית תמורת הסרת הסנקציות הבין־לאומיות מן המשטר, הזהירה מהכאוס האפשרי. עיראק, ירדן ולבנון הגיבו בניטרליות.

טורקיה שתמכה כמעט מן ההתחלה במהפכה הסורית ותמכה בדרגה כלשהי בכוחות המורדים של אידליב, חגגה את ניצחון המורדים – זאת בייחוד לאחר שטורקיה ניסתה לשאת ולתת בעבר עם אסד על חזרת הפליטים הסורים מטורקיה, וזה השיב את פניה ריקם. ארדואן הצהיר שטורקיה לא תהסס לתמוך במשטר החדש כלכלית, פוליטית וצבאית. קטר מצידה התייצבה גם היא לצד המשטר החדש והכריזה על כוונתה לפתוח שגרירות בדמשק.

אפילו רוסיה ואיראן, תומכות משטר אסד, מעריכות מחדש את יחסן כלפי המשטר החדש, וכנראה פתחו איתו ערוצי תקשורת.

בכירים בממשל האמריקאי ובאו"ם הציבו דרישות קשות לפתחו של המשטר החדש, כולל התחייבות לשמירה על זכויות מיעוטים ולמלחמה בטרור

קבלת פנים בין־לאומית: כבר לא ארגון טרור?

ברמה העולמית, מנהיגי ממשלת המעבר וארגון HTS מנסים בכל דרך אפשרית להסיר את הארגון מרשימת הטרור של האו"ם, ארה"ב והאיחוד האירופי, לצד הסרת הסנקציות שהוטלו על סוריה תחת משטר אסד. כרגע, נראה שהדבר לא יקרה בקרוב.

על אף שכמה מדינות אירופיות פתחו מחדש את השגרירויות שלהן בדמשק – וספרד ואיטליה אף הביעו תמיכה בהסרת HTS מרשימת ארגוני הטרור – בכירים בממשל האמריקאי ובאו"ם הציבו דרישות קשות לפתחו של המשטר החדש, כולל התחייבות לשמירה על זכויות מיעוטים ולמלחמה בטרור, פירוק מלאי הנשק הכימי והקמת מוסדות ממשלתיים שיאפשרו ייצוג לכלל הכוחות הפוליטיים במדינה.

ככלל, נדמה שהמדיניות האמריקאית תכלול שימוש בסנקציות כדי להשיג כמה שיותר ויתורים מצד המשטר החדש לטובת המדיניות האמריקאית באזור. לבסוף, יש גם להביא בחשבון את מה שלדעת כותבי המאמר הוא הבעיה הגדולה ביותר של המשטר החדש – התוקפנות של ישראל, שכללה מאות הפצצות על מתקנים צבאיים, תוך כיבוש אזור החיץ בין ישראל לסוריה ואזורים נוספים בתוך סוריה עצמה.

כרגע, תגובת המשטר החדש הייתה עמומה – א־שרע הצהיר שהוא רואה בפעולות של ישראל הפרה של הסכם הפסקת האש בין המדינות, והדגיש שמדינתו אינה יכולה להיכנס לעימותים נוספים בעת הזו. מנגד, נראה שטורקיה פועלת נמרצות כדי ללחוץ על ישראל לסגת מן האזור שכבשה, דבר שיתאפשר רק אם יצטבר מספיק לחץ בין־לאומי כנגד ישראל בסוגיה.

ישנם אתגרים נוספים, כמו ההתלהבות, המופרזת לדעת הכותבים, של מנהיגי המשטר החדש להשגת לגיטימציה בין־לאומית

הכותבים מונים את האתגרים שעומדים בפני המשטר החדש. ראשית כול, הזירה הסורית, בפזורה ובסוריה עצמה, מלאה בכוחות שונים שהתנגדו למשטר הישן, ולהם אינטרסים ובריתות שונים ולעיתים מנוגדים. סוריה עצמה הייתה מחולקת בשנים האחרונות בין המשטר ובין קבוצות מורדים שונות. לכן האתגר הראשון של המשטר החדש יהיה איחודה של סוריה תחת מסגרת שלטונית אחת, שתיהנה מקונצנזוס ותוכל להכיל את ריבוי הכוחות הפוליטיים הללו.

אך ישנם גם אתגרים נוספים, כמו ההתלהבות, המופרזת לדעת הכותבים, של מנהיגי המשטר החדש להשגת לגיטימציה בין־לאומית. בהקשר זה, הכותבים מזכירים את ההצהרה של פורום שרי החוץ הערבים בנושא סוריה, שנפגש בעקבה ב־14/12, וקרא בפועל להתערבות של המוסדות הבין־לאומיים בשלב המעבר בסוריה.

מאז פטירתו של חאפז אל־אסד, ובייחוד מאז פריצת המרד בשנת 2011, הפכה סוריה שוב משחקן אזורי בעל כוח למוקד של מאבקי אינטרסים בין המעצמות האזוריות והבין־לאומיות. קריסת המשטר, הם מנבאים, רק תגביר את המאבקים הללו. למרות זאת, האירועים שינו את מאזן הכוח האזורי – המפסיד העיקרי הוא כנראה פרויקט ההשפעה האזורית האיראני, בעוד המרוויחה העיקרית היא כנראה טורקיה ומעמדה האזורי.

באופן כללי, הכותבים מדגישים, הניצחון של כוח אסאלמי בסוריה צריך להוביל למחשבה מחדש על הכישלון לכאורה של האסלאם הפוליטי.

כדי להבין את האירועים, סאיג מציע מבט השוואתי למצרים ולוב ב־2011 ולאלג'יריה וסודאן ב־2019 – מקרים נוספים שבהם התפרק במהירות ה"חוזה האוטוריטרי"

סאיג: איך ניצחו המורדים כעבור שנים – וכמעט ללא התנגדות?

ההיסטוריון הפלסטיני תושב לבנון יזיד סאיג מבקש להסביר במאמר אנגלי באתר דיוואן מבית קרן קרנגי, את הקריסה המהירה והמפתיעה של כוחות הצבא של משטר אסד. סאיג מדגיש כי באופן עקרוני, לאסד עמדו כוחות מספיקים להגן על דמשק לפחות למשך זמן מה – ולמרות זאת, הכוחות המורדים כבשו אותה כמעט בלא אלימות, בעוד הצבא נטש את אסד לחלוטין.

אפשר להציע מספר סיבות מיידיות לכך – המצב הירוד של אנשי הצבא מבחינה כלכלית ומבצעית, שחיקה בתנאי החיים, שחיתות שפשתה בכוחות הצבאיים ואספקת אוכל ירודה. לכך סאיג מוסיף את הקריסה המורלית בקרב הכוחות, שהייתה קשורה בחלקה למעבר של צבא אסד לדוקטרינה של קצינים לא־לוחמים שפיקדו מאחורי הכוחות ולהלם מקריסת התמיכה של רוסיה, איראן וחזבאללה.

למרות זאת, סאייג מדגיש שיש כאן משהו נוסף: בייחוד, כל הגורמים הללו אינם מסבירים את העובדה שניסיונות ראשוניים לארגן את הכוחות ללחימה ננטשו לחלוטין. כדי להבין את האירועים, סאיג מציע מבט השוואתי למצרים ולוב ב־2011 ולאלג'יריה וסודאן ב־2019 – מקרים נוספים שבהם התפרק במהירות ה"חוזה האוטוריטרי".

בכל המקרים הללו, הבין הצבא תוך כדי התגלגלות האירועים, שהשליטים הנוכחיים כבר מערערים על הבנות יסוד או מסכנים אינטרסי ליבה של המדינות, וכך השעה את עצמו בכוונת מכוון והתיר למשטר ליפול.

בסוריה, לא קרה הדבר ב־2011, והצבא תמך באסד. אולם במהלך השנים שחלפו ראה הצבא שאסד מוכן להפקיר את כל אחת מן הקבוצות הסוציו־פוליטיות בסוריה לגורלן ובלבד שיוכל לשמור על משטרו. בייחוד, שבר אסד ברית בלתי־כתובה בין משטרו לבין המיעוט העלווי, שכבר הקריב עשרות אלפים בהגנה על המשטר, כשהוא לא הצליח להקל את הקריסה ברמת החיים של המגזר הציבורי, כולל הצבא ורשויות הביטחון.

רשתות השליטה הבלתי־רשמיות של המשטר אפשרו למשטר למנוע את התפרקות הצבא במהלך מלחמת האזרחים, אבל ככל שהפך המשטר ליותר ויותר טורפני כלפי האזרחים והכלכלה, הן גם האיצו את פירוק הצבא

הקש ששבר את גב הגמל היה כנראה ההבנה שאסד כבר איננו מסוגל לגייס את התמיכה של בעלות הברית הבין־לאומיות המרכזיות שלו בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה וההפסדים שאיראן וחזבאללה ספגו מידי ישראל.

סאיג מטעים שגם בארבעת המקרים האחרים, נקודת מפתח בהפניית העורף של הצבא למשטר הייתה שזה הפסיק להיות מסוגל לגייס תמיכה בין־לאומית. ההבדל העיקרי בין סוריה למדינות אלו הוא שבהן נותר הצבא שחקן מרכזי לאחר שינוי המשטר. בכל המקרים הללו, נהנה הצבא מאוטונומיה חברתית ומוסדית שהתירה לו להיוותר בעינו לאחר השינוי.

בסוריה, לעומת זאת, לא נהנה הצבא מאוטונומיה פוליטית, והיה כפוף לרשתות שליטה בלתי־רשמיות של המשטר. פרדוקסלית, רשתות אלו אפשרו למשטר למנוע את התפרקות הצבא במהלך מלחמת האזרחים, אבל ככל שהפך המשטר ליותר ויותר טורפני כלפי האזרחים והכלכלה, הן גם האיצו את פירוק הצבא. במובן זה, סאיג מציין, יש גם יסוד לתקווה – ההתפרקות של צבא אסד עשויה למנוע תרחיש דומה לזה שקרה במדינות האחרות – שבהן השתלט הצבא בסופו של דבר על מוסדות המדינה.

א־רינתאווי: אתגרים ובריתות המסכנים את המשטר החדש

עריב א־רינתאווי, פובליציסט ירדני בעל שם ומנהל המרכז למחקר מדיני אל־קודס, במאמר באתר אל־ג'זירה הקטרי, מספק ניתוח של הבעיות העומדות בפני המשטר – מורשת של חמישים שנה של שלטון משפחת אסד ושל התערבויות של אינטרסים זרים.

ראשית, א־רינתאווי מצביע גם הוא על ההתערבות הישראלית האגרסיבית. ישראל מתייחסת למשטר החדש בחשדנות רבה עוד יותר מאשר למשטר אסד. לפי א־רנתאווי, ההתרחבות של ישראל לתוך שטחי סוריה וקמפיין ההפצצות שלה אינם רק ניהול סיכונים, אלא גם מונעים מרצון לנקום בסוריה ולחסום בפניה את הדרך להתפתחות ולשגשוג בעתיד.

גם אם ישראל טוענת שהכיבוש הוא "זמני", הניסיון של הכיבוש הישראלי בגדה ובעזה מראה שעבורה "זמני" משמעותו "קבוע" – כל עוד לא מאלצים אותה לפעול אחרת. לפי א־רנתאווי, פעולותיה של ישראל מצביעות על שתי רמות של התמודדות עם המצב בסוריה. ברמה הטקטית, ישראל פועלת ליצור חציצה בינה לבין סוריה ולשלול ממנה את כוחה הצבאי. ברמה האסטרטגית, ישראל פועלת כדי ליצור פירוד פנימי בין העדות, הקבוצות האתניות והדתות השונות באזור – מה שיהפוך את ישראל ל"מיעוט הגדול ביותר" באזור ויצדיק את הפרויקט של הקמת מדינה יהודית באזור המאוכלס על ידי ערבים.

כך, ישראל שואפת ליצור בריתות עם הדרוזים בסוריה, שיהיו חציצה בינה לבין "הרוב הסוני", ותומכת בנטיות הבדלניות של הכורדים בצפון סוריה. עקרונית, אפקט הדומינו של מדיניות זו מסוגל להביא לפירוק של סוריה, טורקיה, עיראק, איראן ואף מדינות אחרות באזור. אם יושלם פרויקט זה בסוריה, הוא יעשה אותה שוב למגרש המשחקים של אינטרסים חיצוניים סותרים.

קושי נוסף שעומד בפני המשטר החדש הוא הנושא הכורדי. עבור המשטר החדש, אבל גם עבור טורקיה, עיראק ואיראן, הסוגיה הכורדית נוגעת לשלמות הטריטוריאלית של סוריה אך גם למאבק בבדלנות הכורדית במדינות אלו.

האמריקאים, לעומת זאת, משתמשים בכורדים כמנוף לחץ על כל משטר סורי שהוא, ואם צריך, גם כנגד טורקיה. ישראל כאמור רואה בכורדים בני־ברית ושואפת לתמוך במדינה כורדית עצמאית שתהיה "ישראל שנייה" בלב ארבע המדינות שהוזכרו לעיל. רק חלק מן הכוחות הכורדיים מזדהים עם שותפות זו עם ישראל. א־רנתאווי מדגיש שיש עדיין הזדמנות להגיע לפתרון פוליטי לסוגיה הכורדית בסוריה, בייחוד לאחר נפילת משטר אסד, שסירב שוב ושוב לשאת ולתת עם הכוחות הכורדיים, גם תחת לחצים רוסיים לעשות זאת.

ישראל רואה בכורדים בני־ברית ושואפת לתמוך במדינה כורדית עצמאית שתהיה "ישראל שנייה" בלב ארבע המדינות שהוזכרו. רק חלק מן הכוחות הכורדיים מזדהים עם שותפות זו עם ישראל

טורקיה מצידה יזמה מהלכים של פיוס עם הכורדים בשטחה במקביל לשינוי המשטר בסוריה. כרגע, נראה שאם יצלחו מאמצי הפיוס הללו, הם גם יקדמו את מאמצי הפיוס בין הכורדים בסוריה והמשטר החדש, שנראה שנמצא תחת השפעה טורקית מכרעת. הכורדים בסוריה מצידם מבינים שהמשטר החדש מכוון לאחד את סוריה, וגם מודעים לכך שמשטר טראמפ לא יעניק להם את אותה התמיכה שלה הם זכו ממשטר ביידן. כל זאת עשוי להוביל אותם לרדת מהעץ של עצמאות כורדית.

למרות זאת, א־רנתאווי מדגיש שהכרחי שהכורדים בסוריה יהיו שותפים מלאים בגיבוש החוקה החדשה, וזו צריכה ליישב בין שאיפותיהם ובין האחדות הטריטוריאלית של סוריה. חשוב יותר, יש להפריד בין שאלת זכויותיהם של הכורדים לבין האינטרסים של מדינות האזור.

הקושי האחרון שא־רנתאווי מעלה הוא אולי החשוב ביותר לפיו – על הממשל החדש לבנות קונצנזוס לאומי סורי רחב סביב המעבר המשטרי על כל היבטיו. הקושי רב בעיקר משום שכוחות המורדים מורכבים מכוחות רבים והטרוגניים. דחיקה של חלקים מסוימים החוצה מן המשטר החדש, לדעתו, תגרום לבעיות בהכרח.

המשטר הסורי צריך להישען לא על עדה, אידאולוגיה או דת מסוימת, אלא צריך להיות משטר אזרחי ודמוקרטי שבו כולם יכולים להשתתף. אחרת, יוחלף שלטון המיעוט של משטר אסד בעריצות הרוב – בין אם יהיה זה רוב דתי או עדתי. הקונצנזוס הלאומי הסורי החדש יצטרך, בניגוד לכך, להגן על זכויות המיעוטים – אחרת הוא לא יוכל למנוע את פירוקה של סוריה.

א־רנתאווי מדגיש שישנם כוחות פנימיים וחיצוניים המעוניינים בפירוקה של סוריה ומחכים לכישלונו של המשטר החדש – בין אם הם מעוניינים בכאוס בסוריה, במאבק באיסלאם הפוליטי או בהכפפת סוריה לאינטרסים של המערב, כולל נורמליזציה עם ישראל. למרות זאת, ישנו מקום לאופטימיות זהירה – ישנו בסיס פופולרי גדול לשינוי תחת המשטר החדש. נוסף על כך, ישנם כוחות אזוריים וערביים התומכים בו ובניסיון שהוא מוביל, לצד כוחות התומכים בו מפני שהם חוששים מההשלכות של כישלון על האזור.

האם נפילת אסד מבשרת את תחילת שלטון האסלאם הפוליטי?

מוחמד אבו רומאן, חוקר ואינטלקטואל ערבי חשוב ושר לשעבר בממשלת ירדן, במאמר באתר העיתון הכלל־ערבי המיינסטרימי אל־ערבי אל־ג'דיד, מפנה זרקור באופן ספציפי אל שאלת האסלאם הפוליטי במשטר החדש. השאלה, הוא מדגיש, איננה נוגעת רק לזהותו של אחמד א־שרע או לאופייה של תנועת HTS, אלא ליחסי דת ומדינה באופן רחב יותר בסוריה מעתה והלאה – ברמה החוקתית וברמה של הגדרת המדינה הסורית ויחסה אל הדת.

זוהי, הוא מדגיש, אותה הסוגיה שהתעוררה בעקבות ההצלחות של האסלאם הפוליטי במסגרת האביב הערבי של 2011. למרות זאת, אבו רומאן מבקש לנתח את המקרה הסורי על מאפייניו הייחודיים. ראשית כול, הוא מדגיש שלא סביר לדעתו שהמשטר הסורי יהפוך למדינה תאוקרטית קיצונית בדומה לטאליבאן – הן על פי פעולותיו של א־שרע עד כה מאז נפילתו של משטר אסד והן מפני שהחברה הסורית היא מתונה מבחינה דתית.

אבו רומאן מזכיר שא־שרע בעצמו "טיהר" את הנהגת הארגון שלו מגורמים ג'יהאדיסטיים-בין־לאומיים, וכיום הארגון מורכב ברובו מגורמים סוריים מקומיים. גורם נוסף שלדעתו עתיד למנוע הקמה של מדינה אסלאמית הוא הקונצנזוס האזורי והבין־לאומי שהתגלה במפגש בעקבה שהוזכר לעיל על כך שלצד שלמותה הטריטוריאלית של סוריה, צריך לשרור בה פלורליזם אתני ודתי לצד הגנה על זכויות מיעוטים – קונצנזוס שיגרור סנקציות על המשטר החדש ככל שהוא יפעל כנגד מטרות אלו.

אבו רומאן מביע תקווה שבגלל ההשפעה הטורקית מרחיקת הלכת על המשטר החדש, הוא יוכל להיבנות על פי מודל של אסלאם פוליטי לא־מהפכני הדומה למודל הטורקי של ארדואן ומפלגתו. המודל הזה, שמשלב בין אסלאם פוליטי לחילוניות, יתאים לסוריה, שבה יש אליטה אורבנית גדולה המתנגדת לאסלאם הפוליטי ולשליטה של האסלאם בתרבות.

החשש של קבוצות חילוניות ושל קבוצות מיעוט נוספות מפני דומיננטיות אסלאמית עשוי להוביל לקיטוב פנימי חריף – שמוביל בתורו לקריסת הניסיון הדמוקרטי

אבו רומאן מוסיף שהמודל הטורקי הצליח באופן מרשים ליישב את הדילמה של היחסים בין דת ומדינה באופן שירצה הן את האסלאמיסטים והן את החילונים – מעין "חילוניות שמרנית" או "אסלאמיות ליברלית".

האתגר הראשון לשאלת יחסי דת ומדינה יהיה ככל הנראה בהתנהלות של הוועדה שתפקידה לגבש את החוקה הסורית החדשה – שתגרור ככל הנראה עימות בין קבוצות אסלאמיות שונות ובין קבוצות אלו וקבוצות חילוניות ומיעוטים.

למרות זאת, פסגת עקבה שהתכנסה ב־14 בדצמבר האחרון ועסקה בתהליך המעבר המדיני בסוריה מעוררת אופטימיות. משתתפי הפסגה קראו ליישום של החלטה 2254 של האו"ם משנת 2015 – החלטה שקראה לסיום מלחמת האזרחים והציבה מפת דרכים למעבר משטרי בסוריה. הצהרתם מציבה מספר קווי יסוד ברורים – שקבלה שלהם על ידי הוועדה תהיה קריטית ללגיטימיות של המשטר החדש בקרב הקהילה הבין־לאומית. אף שהדבר ידרוש התגמשות אידאולוגית רבה מא־שרע, אבו רומאן צופה שהוא מסוגל לכך – בהתבסס על ניסיון העבר.

באופן רחב יותר, ההשפעה הגדלה והולכת של תנועות אסלאמיות בקרב האוכלוסייה בסוריה מציבה אתגר בפני המשטר החדש – מפני שעל פי הניסיון של מדינות ערביות אחרות, בייחוד באביב הערבי, החשש של קבוצות חילוניות ושל קבוצות מיעוט נוספות מפני דומיננטיות אסלאמית עשוי להוביל לקיטוב פנימי חריף – שמוביל בתורו לקריסת הניסיון הדמוקרטי.

גם מאמר של היחידה למחקר מדיני של המרכז הערבי למחקרים ולמדיניות שבסיסו בקטר, מבקש לבחון את היחס של קולות בתוך סוריה להכרזה של פסגת עקבה. בניגוד לאבו רומאן, הכותבים מדגישים שההצהרה זכתה לתגובות מעורבות בתוך השיח הפוליטי בסוריה.

החלטה 2254 של האו"ם משנת 2015 קראה לסיום מלחמת האזרחים והציבה מפת דרכים למעבר משטרי בסוריה. הצהרתם מציבה מספר קווי יסוד ברורים – שקבלה שלהם על ידי הוועדה תהיה קריטית ללגיטימיות הבין־לאומית של המשטר החדש

בקצרה, היו שבירכו על ההצהרה וראו בה עירבון לכך ש־HTS ובנות־בריתה לא ישתלטו על השלטון באופן בלעדי וישלטו במדינה באופן אוטוריטרי. מנגד, המתנגדים ראו בהחלטה הכנה להתערבות בין־לאומית בענייניה של סוריה, שבתורה תנהל את ענייניה של המדינה לא על פי האינטרסים שלה עצמה אלא על פי אינטרסים בין־לאומיים.

ברקע של ההצהרה עמד החשש של המערב, ושל חלק ממדינות ערב, מכך שעל השלטון בסוריה השתלטו גורמים אסלאמיסטיים ואף סלפיים לשעבר. המטרה המיידית של ההצהרה, אם כן, הייתה להסדיר את אופן חילופי השלטון באופן שימנע את התלקחותה של הזירה הסורית וערעור של האזור.

כאמור, ועל אף שהממשל הסורי החדש לא הגיב באופן רשמי על ההצהרה, היא עוררה פולמוס עז בסוריה בין גורמים שטענו שהיא מעידה על תמיכה בין־לאומית בשאיפות העצמאות הסוריות לבין אלו שראו בה התערבות ואף כוונה להשתלטות חיצונית על ענייניה של סוריה.

המתנגדים ציינו את הכישלון של משטרי הפיקוח של האו"ם במדינות האזור כמו לוב וסודאן, והדגישו שסוריה איננה מיוצגת כראוי בגופים הבין־לאומיים הרלוונטיים. הפילוג הזה הצביע על חילוקי דעות עמוקים בקרב הקבוצות השונות בסוריה בנוגע לפתרונות בין־לאומיים.

במוקד הפולמוס, כאמור, עומדת החלטה 2254 של האו"ם. לדעת כותבי המסמך, ההחלטה כבר איננה תקפה כלשונה מכיוון שמשטר אסד ממילא נפל, ועל כן מדובר על מעבר שלטוני אחר לגמרי מזה שמדובר עליו בהחלטה, שהתייחסה למציאות שטרם נפילתו של משטר אסד. ממילא, מעבר שלטוני זה צריך להישען על מקור סמכות בין־לאומי אחר לגמרי – שכרגע איננו בנמצא.

למרות זאת, לדעתם של הכותבים, כדי לגבש מקור סמכות שכזה, אפשר להיעזר במספר סעיפים רלוונטיים של החלטה 2254. לב ההחלטה הוא שבסוריה צריך להתקיים מרחב ניטרלי שיאפשר העברה שלטונית שקטה ויציבה עד הגיבוש של החוקה. ההחלטה גם מגדירה רצף של צעדים במסגרת זמנית ברורה שאמורים להוביל להעברת השלטון. כותבי המסמך מדגישים שעל פי ההחלטה, הסכסוך במדינה ייחשב למיושב רק כאשר כל הצדדים ישתכנעו באפשרות לבניית עתיד משותף עבור כל תושבי המדינה.

אף שהממשל הסורי החדש לא הגיב באופן רשמי על ההצהרה, היא עוררה פולמוס עז בסוריה בין גורמים שטענו שהיא מעידה על תמיכה בין־לאומית לבין אלו שראו בה התערבות ואף כוונה להשתלטות חיצונית

כותבי המסמך מדגישים שדרישה זו צריכה להיות מתורגמת לשילוב של כל חלקי החברה בתהליך המעבר השלטוני – כולל דיון לאומי על החוקה ואישורה באמצעות משאל עם. כך תומכי החלטה 2254 מדגישים שמשמעות ההחלטה היא שהמעבר השלטוני צריך לשלב בתוכו לא רק פשרה בין השלטון לשעבר והאופוזיציה אלא את כל חלקי העם הסורי.

התומכים גם מדגישים סעיף נוסף בהחלטה שקורא להקמת ממשלת מעבר זמנית וניטרלית שתפקח על המעבר השלטוני – אלמנט חיוני לתהליך לדעתם בהתחשב בעובדה שכרגע השלטון בסוריה נתון באופן בלעדי בידי HTS. אם כן, כאמור, החשש העיקרי של תומכי ההחלטה הוא מהשתלטות בלעדית של HTS על השלטון בסוריה.

מתנגדי ההחלטה כאמור מדגישים שלא רק שהיא איננה תקפה לאחר נפילת המשטר, אלא שממילא אין צורך בגוף פיקוח המורכב מגורמים מן המשטר, האופוזיציה ומנציגויות של כלל החברה הסורית, מפני שהשלטון כבר נפל ואין טעם לשלבו בתהליך. החשש המרכזי של מתנגדי ההחלטה הוא כאמור מהתערבות בין־לאומית במשטר הסורי.

לדעת כותבי המסמך, החשש הזה איננו מבוטל – אך ניתן לעמוד בפני התערבות שכזו באמצעות אחדות לאומית, וזו דורשת שיתוף של כלל חלקי העם בשלטון והקמת משטר שיבטיח אחדות של הטריטוריה ושל העם הסוריים.