המאמר פורסם במקור באתר ליברל ב-7 בינואר, 2024
לשאלה בדבר מידת התמיכה הפלסטינית בחמאס יש חשיבות מכרעת בימים אלה. מחד גיסא, הטענה שהפלסטינים תומכים לחלוטין בחמאס משמשת לעיתים קרובות צידוק לקריאות לענישה קולקטיבית של אוכלוסיית עזה כנקמה על מתקפת הטרור הברברית של חמאס ב־7.10, ובשם הצהרות כמו "אין בלתי־מעורבים בעזה" יש בשיח הציבורי הישראלי מי שמבקשים לפטור מראש את צה"ל מכל אחריות הומניטרית לתוצאות הלחימה ברצועה.
מאידך גיסא, מידת הפופולריות של חמאס ברצועה משליכה ישירות על מטרות הלחימה בימים אלה ואף יותר על השאלה מי יוכל לשלוט בעזה "ביום שאחרי". האפשרויות מגוונות – מחסות בין־לאומית, דרך שיקום ריבונות הרשות הפלסטינית ועד כיבוש ישראלי מוגבל או לא מוגבל בזמן – אולם מידת ההיתכנות של כל אחת מהן תלויה בשאלה באיזו מידה תתנער האוכלוסייה בעזה מתנועת חמאס ותהיה מוכנה לשתף פעולה עם שלטון אחר.
סוגיות אלה ואחרות מצביעות בבירור על הצורך בגיבוש תשובה אמינה וברורה לשאלה: מה מידת התמיכה של הפלסטינים בחמאס? מאמר שפורסם לאחרונה במגזין היוקרתי Foreign Affairs מבקש להשיב על שאלה זו.
מחברי המאמר אינם קוטלי קנים: חתומים עליו פרופסור אמאני ג'מאל, מומחית למדע המדינה ולמזרח התיכון ודיקנית המרכז ללימודי מדיניות ציבורית ויחסים בין־לאומיים באוניברסיטת פרינסטון, וכן ד"ר מייקל רובינס, שיחד איתה מכהן כחוקר ראשי במכון הברומטר הערבי, שעוסק במחקרי דעת קהל בציבור הערבי ברחבי העולם. המכון הוקם ב־2006 בחסות אוניברסיטאות פרינסטון ומישיגן, ומאז הוא נחשב למכון המחקר העצמאי החשוב ביותר העוסק בדעת הקהל הפלסטינית.
במאמר של ג'מאל ורובינס מוצגים ממצאי הסקר האחרון שלו, שנערך בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בימים שלפני המלחמה ושכלל ראיונות עם כ־800 פלסטינים תושבי הגדה ועם כ־400 פלסטינים עזתים. על רקע האירועים והשאלות הקשורות בהם, הממצאים מובאים כעת.
שלטון חמאס מעורר תסכול במה שקשור לחוסר הקשב ולדיכוי הפוליטיים שמאפיינים אותו… התסכול שמשתקף בתשובות אלה מבהיר: הנהגת ארגון חמאס נראית לרוב העזתים רעה ולא אפקטיבית
הברומטר הערבי: הציבור העזתי דוחה את חמאס
לפי העולה מהסקר, התמונה ברורה: הטענה שחמאס נהנה מתמיכה גורפת בעזה רחוקה מאוד מהמציאות. למעשה, 67 אחוזים מהנשאלים יושבי עזה העידו שאין להם אמון כלל בממשלת חמאס, או שיש להם אמון מועט בלבד. 72 אחוזים אף סבורים שהמוסדות הממשלתיים של חמאס נגועים בשחיתות במידה גדולה או בינונית, ומיעוט זניח סבור שנעשים צעדים משמעותיים כדי לטפל בבעיה זו.
לפיכך, מרבית העזתים לא היו מצביעים למנהיג חמאס אסמעיל הנייה לו היה מתמודד בבחירות על ההנהגה הפלסטינית: בשאלת ההתאמה לנשיאות הוא זוכה בסקר רק ל־24 אחוזי תמיכה, ואומנם עוקף את יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (12 אחוזים), אולם משתרך מאחורי מרוואן אל־ברגותי, חבר הוועד המרכזי של פתח שמרצה עונש מאסר בכלא הישראלי (32 אחוזים).
האכזבה מחמאס חורגת מהרמה הפרסונלית אל הרמה המפלגתית: רק 27 אחוז מהנשאלים בעזה בחרו בחמאס כמפלגה המועדפת עליהם לעומת 30 אחוזים שתמכו בפתח – ירידה משמעותית לעומת 34 אחוזי התמיכה בחמאס בסקר שנערך ב־2021. באופן כללי אפשר להעריך שאילו היו תושבי עזה בוחרים ערב המלחמה את השלטון המועדף עליהם, תנועת חמאס הייתה מפסידה.
הסיבות לתמיכה דלה זו בחמאס רבות ומגוונות, וסקר הברומטר הערבי מצביע על כמה מהן. ראשית, עזתים רבים חיים בעוני: בין השנים 2011—2021 עלה שיעור העוני בעזה מ־39 עד ל־59 אחוזים, וכשלושה רבעים מתושבי הרצועה מדווחים שהם חווים מחסור הן במזון זמין והן בכסף לקנייתו. מרבית הנשאלים האמינו שמצב זה נגרם בשל ניהול ממשלתי לקוי או בשל אינפלציה (30 ו־26 אחוזים מהנשאלים בהתאמה), ורק 16 מהם סברו שהמצור שמטילה ישראל על עזה הוא שאחראי למשבר התזונתי והכלכלי ברצועה.
בראי מדיניות הארגון כלפי ישראל – אחוזי התמיכה בחמאס נמוכים אפילו יותר
לצד העוני והרעב, שלטון חמאס מעורר תסכול גם במה שקשור לחוסר הקשב ולדיכוי הפוליטיים שמאפיינים אותו: רק 26 אחוז מהנשאלים סבורים שממשלת חמאס ברצועה מגיבה לצורכי הציבור, והתשובה הפופולרית ביותר לשאלה "כיצד ניתן להשפיע על תפקוד הממשלה?" היא "אי־אפשר". מרבית הנשאלים מאמינים שאין כל דרך למתוח ביקורת על שלטון חמאס באופן פומבי, ושהדרך היעילה ביותר להשיג שיתוף פעולה מרשויות חמאס היא באמצעות קשרים אישיים. התסכול שמשתקף בתשובות אלה מבהיר: הנהגת ארגון חמאס נראית לרוב העזתים רעה ולא אפקטיבית.
חוסר הזדהות משמעותי עם גישת חמאס לישראל
מנקודת מבט ישראלית, מטבע הדברים, השאלה הקריטית איננה אם הציבור העזתי רואה את חמאס כשליט אפקטיבי וקשוב, אלא כמה האוכלוסייה בעזה מזדהה עם מדיניות הארגון הניצית והאלימה החותרת להשמדת ישראל.
לפי סקר הברומטר הערבי, גם בנושא זה חמאס איננה מייצגת את הפלסטינים בעזה. רוב המשיבים (54 אחוזים) תמכו בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפי מתווה "שתי המדינות", קרי הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שתחיה בשלום לצד ישראל.
לצד עשרה אחוזים שהביעו תמיכה ב"קונפדרציה ישראלית-פלסטינית של שתי מדינות עצמאיות הקשורות זו לזו באופן עמוק ומתירות תנועה חופשית של אזרחים", ועוד תשעה אחוזים שתמכו בהקמת מדינה אחת דו־לאומית, הרי שמדובר ב־73 אחוזים מאוכלוסיית עזה שתומכים בפתרון הסכסוך בדרכי שלום. רק חמישית מהנשאלים תמכו בסיום הסכסוך באמצעות עימות צבאי שיביא להשמדת מדינת ישראל, ושלא במפתיע בתוכם היה רוב ברור (77 אחוזים) של תומכי חמאס.
כך, אחוזי התמיכה בחמאס בקרב אוכלוסיית עזה ממילא אינם גבוהים, אולם בראי מדיניות הארגון כלפי ישראל – אחוזי התמיכה בחמאס נמוכים אפילו יותר.
תמיכה בפתרון מדיני – בימי הפוגה מעימות
לפי סקר הברומטר הערבי אפוא, ערב 7.10 הייתה ממשלת חמאס בעזה קרובה למשבר לגיטימיות. "היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם הדאגות החיוניות של האזרחים, איבדה את אמון הציבור, והיעדר התמיכה מצד מרבית הציבור בשאיפתה להשמיד את ישראל חולל נתק בינה לבין האזרחים".
לכאורה, ממצאים אלה עשויים דווקא לעודד את ישראל להמשיך בניסיון הנוכחי לחסל באופן צבאי את שלטון חמאס ברצועה כדי להציע לעזתים חלופות. אלא שלדברי עורכי הסקר, ההיסטוריה מראה אחרת. ניסיון של כמעט שני עשורים בסקירת דעת הקהל הפלסטינית לימד אותם שהמבצעים הצבאיים שישראל עורכת בעזה דווקא מגבירים את שיעורי התמיכה בתנועת חמאס ברצועה, ושהאלימות הסובבת מייצרת בקרב האוכלוסייה העזתית משיכה רבה יותר לאידאולוגיה הנוקשה של הארגון.
דווקא בעיתות הפוגה, כאשר תנאי החיים בעזה משתפרים והסכנות פוחתות, שיעור התמיכה בפתרון מדיני עולה בהתאם ובמקביל תנועת חמאס בעלת האידאולוגיה המיליטנטית מאבדת את הפופולריות שלה.
אלה מבין תושבי הרצועה שכבר היו בוגרים בשעה שחמאס השתלט על הרצועה בשנת 2006 מכירים מציאות חיים אחרת. הם יודעים שהרעת תנאי החיים ברצועה קשורה לשלטון חמאס
ישראל מוכרחה להבין זאת, לדברי עורכי הסקר, ולהפסיק לכלות את זמנה בסבבים חוזרים של רגיעה ולחימה. זאת לא רק בשל המחירים ההומניטריים העתידיים משני הצדדים, אלא משום שבחלוף הזמן התמיכה בחמאס תכה שורשים עמוקים יותר בקרב הציבור העזתי.
למעשה, ממצאי הסקר מראים שהאוכלוסייה הצעירה של עזה תומכת יותר בחמאס, וכי הספקנות באשר לשלטון התנועה שייכת לדור המבוגר יותר, שנציגיו בעזה הולכים ומתמעטים. כך, בקרב נשאלים בני פחות משלושים חמאס נהנית מ־30 אחוזי תמיכה, ואילו בקרב יתר הנשאלים פוחת שיעור התמיכה ל־23 אחוזים בלבד.
יש לכך הסבר ברור בעיני עורכי הסקר: אלה מבין תושבי הרצועה שכבר היו בוגרים בשעה שחמאס השתלט על הרצועה בשנת 2006 מכירים מציאות חיים אחרת. הם יודעים שהרעת תנאי החיים ברצועה קשורה לשלטון חמאס, והם זוכרים תקופות אחרות של שגשוג כלכלי ופוליטי יחסי. אוכלוסייה זו, שהולכת ומתמעטת עם השנים, מתחלפת באוכלוסייה שאיננה מכירה עוד שלטון מלבד חמאס ושבהשראתו מטילה את האשמה לצרות על ישראל.
ישראל מוכרחה להבין זאת, לדעת עורכי הסקר, כדי להפסיק לייצר לאוכלוסיית עזה עוד סיבות לתמוך בחמאס ולא להקטין עוד את החלקים בציבור העזתי שמעוניינים לסיים את שלטון התנועה. וכדי לעצור את הדימום, ישראל מוכרחה לקבל מייד את העובדה ש"לא כולם בעזה תומכים בחמאס" ואפילו לא מרביתם. מרבית הפלסטינים, בעזה וגם בגדה המערבית, הם דווקא שותפים חיוניים לשלום; אם ישראל לא תבין זאת, מאמינים עורכי הסקר, היא תמשיך לכלות את זעמה בעזה ובכך "תמשיך לדחוק את העזתים אל זרועותיו של ארגון חמאס".
המכון הערבי-אמריקני: ההקשר הבלתי-דמוקרטי של השלטון בעזה
במקביל לסקר "הברומטר הערבי", תשובה אחרת לשאלת התמיכה הפלסטינית בחמאס סיפק לאחרונה הסופר והמרצה ג'יימס זוגבי, ראש שדולה בשם המכון הערבי-אמריקני, המתמחה גם הוא בסקרי דעת קהל בחברות ערביות ובחברה הפלסטינית.
במאמר שפרסם בעיתונים ערבים חשובים באנגלית ובערבית זוגבי טוען בבירור: האוכלוסייה בעזה איננה תומכת בחמאס. למעשה, בסקר שערך המכון שבראשותו בעזה ביולי האחרון, רק 11 אחוזים מהנשאלים הזדהו כתומכי חמאס, לעומת 32 אחוזים המזוהים עם פתח. אולם לדבריו, מבין אלה שמכירים בכך שחמאס איננה נהנית מתמיכה רבה בעזה כעת, יש מי שטוענים טענה מעודנת יותר אך מסוכנת לא פחות:
אף אם בהווה תושבי עזה אינם תומכים בחמאס, הם בכל זאת אשמים במתקפת הטרור של חמאס ב־7.10. זאת משום שהם אלה שגרמו לכך שחמאס ישלוט ברצועה לכתחילה – הם העניקו לו ניצחון בבחירות הפלסטיניות בשנת 2006, ובכך הכשירו את התנאים להשתלטות חמאס על הרצועה בשנה שלאחר מכן.
לדברי זוגבי, מדובר בטענה לא־הוגנת, ולו רק מפני שיש הבדל בין הצבעה למפלגה זו או אחרת ובין אחריות למעשיה של אותה מפלגה בשלטון. אולם יתר על כן, הטענה שמה שקרה בעזה ב־2006 הוא מתן אמון מלא בתנועת חמאס משקפת גם חוסר הבנה של המציאות הפוליטית סביב אותן בחירות. למעשה, בסקרים שנערכו ערב הבחירות הגיע שיעור התמיכה בחמאס ברצועה רק ל־29 אחוזים לעומת 34 אחוזי תמיכה בפתח. חמאס זכתה בסופו של דבר ברוב דחוק בלבד, וזאת רק בשל אופן החלוקה של המושבים ובשל פיצול פנימי בתנועת פתח.
אולם אפילו אם מתעקשים לראות את אירועי 2006 כניצחון מהותי של חמאס על חשבון פתח בציבור העזתי, הרי שניצחון זה לא הושג משום שהציבור העזתי דגל באופן מלא באידאולוגיה של חמאס, לא אז ולא היום, ולא משום שהוא ייחס לה יתרון מהותי על פני פתח.
גם אם מתעקשים אפוא לראות בתוצאת בחירות 2006 גילוי של תמיכה עזתית בתנועת חמאס, הרי שמדובר בתמיכה מוגבלת מאוד שנוגעת לנושאים מסוימים בלבד
למעשה, לדברי זוגבי, בשנת 2006 חשבו מרבית הפלסטינים שפתח וחמאס מושחתות במידה שווה, ושאף אחת מהן לא תצליח להביס את ישראל או להקים מדינה פלסטינית. באותה עת, המצביעים הפלסטינים כבר היו מיואשים לחלוטין מהשאלה המדינית ומהשאיפה למנהל תקין, והם התמקדו בשאלות מקומיות יותר כמו שחרור האסירים הפלסטיניים וחיזוק ביטחון הפנים ברחוב הפלסטיני. בסוגיות אלה, הם האמינו, ורק בהן, חמאס עשויה הייתה להצליח היכן שפתח נכשלה.
ב־2006 הפלסטינים פשוט לא העריכו שהשלום עומד על הפרק: בסקרים שנערכו באותה עת ושאלו "למי היית מצביע אילו הייתה לכך השפעה על הסיכויים למשא ומתן לשלום עם ישראל?" רוב מכריע של הפלסטינים – כולל 70 אחוזים מאלו שהתכוונו לתת את קולם לחמאס – השיבו שבמצב המתואר היו מצביעים לפתח. גם אם מתעקשים אפוא לראות בתוצאת בחירות 2006 גילוי של תמיכה עזתית בתנועת חמאס, הרי שמדובר בתמיכה מוגבלת מאוד שנוגעת לנושאים מסוימים בלבד.
הבעיה שבהבנה הישראלית של הציבור הפלסטיני
לאור עובדות אלה, זוגבי סבור, אותם ישראלים שמאמינים שאוכלוסיית עזה כולה תומכת בחמאס ובאלימות כלפי ישראל פשוט אינם מבינים את המציאות הפוליטית הפלסטינית. אולם יותר מכך, לאמונה זו יש בעיניו קשר עמוק למה שהוא מכנה "גזענות סמויה שמאפיינת את הציונות המדינית".
בעיניו, אמירות כמו "בעזה אין בלתי־מעורבים" ו"אוכלוסיית עזה הביאה את המלחמה על עצמה" נובעות מדימוי של הפלסטינים כפראים אלימים ומסוכנים, דימוי ששורשיו חוזרים עד לימי ראשית ההתיישבות הציונית בארץ. למעשה, מסגור הפלסטינים כילידים לא־מתורבתים ואלימים נועד להצדיק את נישולם ואת דיכוים זה יותר ממאה שנה, והזיהוי האוטומטי בין המעשים הברבריים של חמאס לאחרונה לבין העם הפלסטיני כולו משרת את אותה מטרה בדיוק.
מדובר בסקרים שנערכו רגע לפני אותה שבת בראשית אוקטובר. הם משקפים את דעת הקהל בקרב הציבור העזתי כפי שהיא נראתה על סיפו של אחד האירועים המטלטלים ביותר בתולדות הסכסוך
לדבריו, אם ישראל מעוניינת בשלום עם הפלסטינים ולא בנישולם מאדמתם בתואנות שונות, ראוי לה להבין היטב את ההבדל בין הפלסטינים לבין תנועת חמאס ולזהות אילו אמונות סמויות מניעות אותה לעיתים לטשטש הבדל זה.
בשולי הדברים, התמונה העולה מממצאי סקר "הברומטר הערבי" והתובנות המשלימות שג'יימס זוגבי מספק הן קול חשוב בדיון על מהות המלחמה בעזה היום ועל עתידה של עזה ביום שאחרי המלחמה. הן מצביעות על הסכנה שגלומה בהנחה כאילו אוכלוסיית עזה או רובה תומכת בתנועת חמאס. הן מעודדות להכיר באפשרות שברצועה יצמח שלטון אחר מזה של חמאס, והן מראות את הנזקים שעלולים להיגרם אם כעונש על האכזריות הרצחנית של חמאס ושותפיו ב־7.10, תפעל ישראל באלימות חסרת הבחנה כלפי כל תושבי עזה.
אולם חשוב לזכור מנגד, שאף שעבר רק זמן קצר מאז השלמת סקרים אלה – מדובר בסקרים שנערכו רגע לפני אותה שבת בראשית אוקטובר. הם משקפים את דעת הקהל בקרב הציבור העזתי כפי שהיא נראתה על סיפו של אחד האירועים המטלטלים ביותר בתולדות הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, ולא כפי שהיא נראית עתה בעיצומו. סביר להניח שאירועי השבועות האחרונים ישנו את דעת הקהל שמשתקפת בסקרים אלה, בין אם לכיוון האחד או להיפוכו. אפשר רק לקוות שיהיה זה שינוי חיובי.
