מושב סיכום שהוא גם התחלה

היום מלאו שבעה חודשים לשבעה באוקטובר. אפשר לקרוא לתאריך העגום "שבעה לשבעה" – כיוון שאנחנו עדיין בסוג של "שבעה" – אבל וטראומה של שני העמים, ומהם צריך לתכנן את היציאה, הקשה, למחר אחר.

קשה לכתוב על שלום בתוך האסון שבו אנו נמצאים ושאותו קודם כול צריך לעצור, לפני הכול, למען תושבי עזה, למען החטופים והמפונים, למען עצירת הסחרור האלים והמסוכן. לשם כך אין מנוס מניתוח הסיבות והכוחות שדרדרו אותנו לתהום, ומגיבוש אופק שאליו יתמקדו מאמצי היציאה מהתהום. בשניהם אגע בטקסט הקצר שלפניכם.

אותו ניתוח מוביל לטענה שאנחנו באירוע רב־זירתי ורב־ממדי, שאותו יש לנתח מזוויות שונות. אך בו בזמן, טיעוני המרכזי הוא שכשבוחנים את האפקט הכללי של התהליכים המצטלבים בשבעת החודשים של האסון, נראה כאילו אנו צועדים כעת להעמקת משטר האפרטהייד בארץ. בטווח הבינוני, עם זאת, ניתן לזהות פוטנציאל לשינויים עמוקים שיכולים גם להביא לפיוס ברוח תנועת "ארץ לכולם".

אציע כאן שבעה מבטים המנתחים את התהליכים של שבעת החודשים המדממים. כל אחד מהם מנוסח כאן על קצה המזלג וכמובן זקוק להרחבה ולגיבוי.

1. אסון – חובה עלינו להיישיר אליו מבט כדי להבינו לעומק

ניתן להמשיל את אסון 7.10 ואת חורבן עזה למכה קשה או לרעידת אדמה המערערת את יסודות הבית, מעיפה את הטיח ואת הצבע, וחושפת כך את הסדקים, החומרים והחולשות בבית שאותם אנו בדרך כלל מנסים להסתיר. אך חשוב לזכור שלמרות גודל השבר העמוק והמטלטל, ה־7.10 אינו אירוע בודד או נפרד מהתהליכים שקדמו ושממשיכים אותו הכוללים גירוש, פליטות, דיכוי וכיבוש קולוניאלי של העם הפלסטיני מאז 1948, כמו גם סוגים שונים של התנגדות פלסטינית עיקשת כולל טרור ארוך שנים.

● האסון הוא אישי – ואתחיל כאן באזכור אנשים יקרים שנרצחו – ויויאן סילבר, פעילה ולוחמת שלום שנים ארוכות, וגם שותפה שלי בארגוני זכויות ובבצלם וגם השתתפה בכנס הזה לפני שנה; שלומי מתיאס ושחר טרואן ז"ל ממייסדי בית הספר היהודי-ערבי הגר בבאר שבע, ושלומי ממובילי ההפגנות לדמוקרטיה ושלום… אם לא היו נרצחים בוודאי היו באים לכאן…

ונזכור גם את עסא טריק אל־סורי בן ה־8 ואת בן דודו שוכרי אל־סורי – שניהם בני דודים של ידידה ושותפה הלגה טוויל-סורי שנהרגו יחד עם עוד שישה עזתים בשכונת שג'אעייה כאשר הסתתרו בינואר 2024 מהפצצות פושעות וחסרות הבחנה על הכנסייה היוונית בשכונה.

● האסון הוא כמובן קולקטיבי. נשברו בו שיאים שליליים למכביר. שבעה באוקטובר, עם כמעט 1,200 נרצחים והרוגים, כ־800 מהם אזרחים, הוא הפיגוע הגדול בהיסטוריה של הסכסוך, והשני בנוראותו במאה הנוכחית בעולם כולו. הוא מאפיל ללא ערעור על מעשי הטבח הגדולים בסכסוך – על פרעות תרפ"ט, מלון קינג דיוויד, שיירת גוש עציון, דיר יאסין, פעולת קיבייה, כפר קאסם, פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה, ואפילו על טבח סברה ושתילה.ץ

חטיפת מאות ישראלים כבני ערובה גם היא אסון ללא תקדים. בו בזמן, התגובה הישראלית של השטחת עזה – העיר הפלסטינית הגדולה ביותר – ושכנותיה והפיכתן לעיי חרבות תוך גירוש כשני מיליון איש מבתיהם והרג של כ־40,000 איש, רובם ילדים ונשים, הוא שיא שלילי ונוראי. שבעת החודשים עוררו מחדש בקרב שני העמים פחדים וטראומות נוראים מהעבר של פוגרומים, גירושים, השמדה ונכבה. אסון קולקטיבי.

מתקיים סכסוך בתוך מרחב האזרחות הישראלית בין יהודים וערבים-פלסטינים. זהו אחד הצירים המרכזיים של הפוליטיקה הישראלית, שכוללת את הניסיון של גוש "הימין" להפוך את ישראל למדינת אפרטהייד

2. פיצול סכסוכים

עוצמת האירוע עולה גם מכיוון שלפנינו למעשה שלושה סכסוכים בו־זמניים, המצטלבים דרך שבעת החודשים המדממים. שלושת הסכסוכים המקבילים הם ארוכים ועמוקים – כל אחד עם מקורות, תחביר והיגיון משלו. סכסוכים אלה שזורים יחד במציאות הקשה, אך לא ניתן לצמצם אותם לסכסוך אחד או להיגיון אחד, לכן קיימת כאן מה שאני מכנה טריאליות מבנית (structural triality). ואלה השלושה:

● סכסוך גאופוליטי – הצטלבותם בעזה ובנגב של הגיונות ואינטרסים אזוריים ואף גלובליים, ובעיקר מאבקה של האימפריה האמריקאית והעולם המערבי, אשר ישראל חוד החנית שלו, יחד עם סעודיה, מצרים, ירדן, מול צירי כוח אחרים, כמו הגוש האסלאמיסטי בהובלת איראן והגוש "המזרחי" בראשות רוסיה וגם סין. מתקפת הטילים של איראן, כמו גם השותפות הפעילה של חזבאללה ושל כוחות החות'ים מתימן במתקפות על ישראל, וההתארגנות הצבאית נגד כוחות אלה, ובראשה התמיכה הכלכלית והצבאית הבלתי־מסויגת של ארה"ב בישראל, הבליטו שוב את חשיבות הממד הגאופוליטי מאז ה־7.10 ובכלל.

● סכסוך קולוניאלי-לאומי – הממד החשוב ביותר, שהוא ליבו של המאבק הנוכחי, והממד החשוב ביותר של הסכסוך על הארץ, נובע מתהליך השתלטות של הציונות על המולדת הפלסטינית. זהו סכסוך בעל אופי קולוניאלי התיישבותי מובהק – האינטנסיבי והפעיל ביותר בעולם במאה השנים האחרונות, כאשר קבוצה משתלטת על אזור באלימות, מיישבת אותו, מנכסת את משאביו, מכפיפה ומגזיעה את אוכלוסייתו הילידית ומדירה אותה מכוח פוליטי, מאזרחות ומשיתוף במוסדות השלטון והכלכלה.

● סכסוך אתנוקרטי – בו בזמן, מתקיים סכסוך בתוך מרחב האזרחות הישראלית בין יהודים וערבים-פלסטינים. זהו אחד הצירים המרכזיים של הפוליטיקה הישראלית, שכוללת את הניסיון של גוש "הימין" להפוך את ישראל למדינת אפרטהייד רשמית, עם עליונות חוקית, מרחבית ופוליטית מעוגנת של הקהילה היהודית, אל מול מאבק הקהילה הערבית פלסטינית לשוויון אזרחי ולהכרה זהותית.

3. רה־קולוניזציה – או קולוניאליזם נגדי

ממד נוסף שבלט במתקפת הטרור הרצחנית של 7.10 הוא מה שאני מכנה קולוניאליזם נגדי (counter-colonialism), המבקש לקדם רה־קולוניזציה של הארץ על ידי כוחות האסלאם, תוך שימוש בטרור נפשע נגד אזרחים. מטרות אלה בולטות בהצהרות ובמעשי החמאס, הג'יהאד וארגונים נוספים כבר עשרות שנים. אך ב־7.10 בסיוע ארגונים אסלאמיסטיים בלבנון, תימן ועיראק ובגיבוי אקטיבי של איראן (שגם תקפה בעצמה) פרויקט הקולוניאליזם הנגדי עלה מדרגה באופן משמעותי.

כאן כדאי לערוך הבחנה מושגית בין דה־קולוניזציה, שמשמעותה שחרור, זכויות לכול וכינון משטר צודק לכולם, לבין קולוניזציה נגדית counter-colonization האסלאמית של הארץ, המבקשת את הרס הישות הפוליטית הישראלית הלגיטימית לפי כל חוק או נורמה בין־לאומיות והחלה של חוקי השריעה על כל הארץ ומעבר לה. ממד זה של קולוניאליזם נגדי חסר בתיאוריות הקולוניאליות החשובות הנפוצות כיום בעיקר בקרב השמאל העולמי. אומנם כתבתי על התופעה בעבר, אך בעקבות 7.10 התחזקות פרויקט הקולוניאליזם הנגדי האלים מקבלת אצלי חשיבות נוספת בהבנת עוצמתה של הדיאלקטיקה השלילית הגוררת את הארץ הזאת לתהומות חדשים.

הפגנות ענק במשך חודשים ארוכים ומחאה מרשימה במאות קמפוסים ברחבי העולם שכללה מאות אלפי סטודנטים, מובילות לכך ששאלת פלסטין היא הנושא המוסרי והפוליטי המוביל בקרב הדור הצעיר

4. טלטלה ושבריריות ישראלית

הטלטלה בעקבות מכת 7.10 ומול האלימות הרב־זירתית חשפה גם את שבריריותה של ישראל באופן בולט. השבריריות בולטת כאשר מדינה שאינה מצליחה להגן על מאות אלפים מאזרחיה לאורך הגבולות מפלישה, הרס, קטל וחטיפה, ונאלצת לראשונה בהיסטוריה לפנות חבלי ארץ שלמים. זהו אחד הממדים החשובים בניתוחים שאני מציע למצב המשתנה פוסט־7.10.

אם כך, ישראל כמדינה כובשת ועוצמתית נמצאת בו בזמן במצב שברירי שלא היה כמוהו בכל תולדותיה. למרות עוצמתה הצבאית היא איננה מסוגלת להכריע ארגון טרור רצחני אך קטן. עקב הדנ"א הישראלי האגרסיבי של מדיניות האלימות, ההתפשטות וההשתלטות רבת־השנים על הפלסטינים, השבריריות הישראלית שנחשפה עוברת תרגום למה שאני מכנה תוקפנות שברירית, שבמסגרתה המדינה מגבירה דווקא את תוקפנותה מול העם המתקומם, ואת הפרויקט הקולוניאלי, במקום לחפש נתיבים של הסדר ופיוס, שאליהם עוד נחזור. וכך, האלימות הישראלית הפרועה בעזה מבודדת ומחלישה אותה מבחינה דיפלומטית, חוקית ומוסרית ובאופן פרדוקסלי הופכת אותה לשברירית יותר.

5. העולם אינו שותק

התפתחות חשובה בשבעת החודשים האחרונים היא התעצמות המעורבות הגלובלית, החיונית כמובן ליישוב הסכסוך בעתיד, כמו בכל הסכסוכים הדומים בעולם. מדובר בהתארגנות של גורמים צבאיים, משפטיים, דיפלומטיים ושל החברה האזרחית בעולם. ההתייצבות המערבית לצד ישראל מול הטרור החמאסי ומול המתקפה האיראנית הם ציון דרך במאבק הגלובלי.

אך בו בזמן, ההתגייסות מול החורבן שישראל השיתה על עזה ומול מצב הכיבוש והאפרטהייד המתמשכים – גם היא עלתה מדרגה. במישור המשפטי, עתירות משמעותיות לבתי הדין בהאג הובילו לדיון ביקורתי חריף ותקדימי בדבר האשמת הג'נוסייד ופשעי המלחמה הישראליים (והחמאסיים). פעילות דיפלומטית מואצת באו"ם ובאיחוד האירופי הובילה למספר החלטות משמעותיות, אם כי לא לחלוטין מחייבות עדיין עקב הווטו והחסות האמריקאית, שגם היא מגלה סימני חרטה לנוכח התנהגות מדינת החסות המתפרעת שלה.

היבט נוסף ומשמעותי לא פחות הוא התארגנות החברה האזרחית העולמית למען פלסטין כפי שחזה ג'ון קולינס בספרו החשוב "פלסטין הגלובלית". הפגנות ענק במשך חודשים ארוכים ומחאה מרשימה במאות קמפוסים ברחבי העולם שכללה מאות אלפי סטודנטים, מובילות לכך ששאלת פלסטין היא הנושא המוסרי והפוליטי המוביל בקרב הדור הצעיר. חורבן עזה, הגירושים בגדה ודיכוי האזרחים הפלסטינים בישראל רק מגבירים את התגייסות ההמונים לטובת חירות לפלסטינים, וגם כאן ניכרת עליית מדרגה משמעותית בשבעת החודשים המדממים.

6. יש אסטרטגיה ישראלית

בחוגים רחבים בפוליטיקה ובתקשורת נהוג לציין שלישראל אין אסטרטגיה במלחמה הנוכחית מול עזה, לאחר שקונספציית הביטחון של הממשלה קרסה ב־7 באוקטובר. התפיסה המקובלת גורסת שנתניהו מאריך את המלחמה בעיקר עקב רצונו לשמור על כסאו ושאין תוכנית ל"יום שאחרי" שכבר מזמן נמצא כאן. טיעונים אלה לטעמי נכונים רק חלקית.

מבט רחב יותר מגלה שלמרות הלקחים והלחצים, האסטרטגיה הישראלית שרירה וקיימת ומבקשת להשתלט ככל האפשר על המרחב בין הירדן לים. אסטרטגיה זו מבקשת למשוך את המלחמה ככל האפשר כדי לקדם "מתחת לרדאר" יוזמות התנחלות חדשות, ובכך למנוע באופן מרחבי הקמת מדינה שהעם הפלסטיני זכאי לה ככל העמים.

ייהוד המרחב ממשיך אם כך כמטרה עיקרית של המדיניות הישראלית. על אף שהאירועים בשבעת החודשים חשפו פעם נוספת את "שקר הביטחון בהתיישבות" – כאשר התגלה שוב כי ההתיישבות לא רק שאינה מסייעת לביטחון, אלא שהיא אף הבטן הרכה של חוסר הביטחון הישראלי. למרות זאת, האסטרטגיה הקולוניאלית ממשיכה. בהקשר זה יש להבין גם את האישור השערורייתי של 68 התנחלויות בגדה המערבית, את התוכניות לבנות עוד 18 יישובים יהודיים בנגב שאושרו לאחרונה, ובמקביל את המשך הטיהור האתני אל מול הבדווים בבקעת הירדן, בדרום הר חברון וממש השבוע את הריסתם של 200 מבנים וגירוש היישוב הבדווי אבו עסא.

עקב מגמה ברורה זו, ניתן לומר שלישראל יש אסטרטגיה וגבולות, ושהיא מקדמת את הסיסמה –
From the river to the sea – Palestine will NOT be free!

נראה שיש מוצא היוצר מרחב שלישי עם חלופה אחרת לקיטוב ולעוינות. חלופה של שוויון וביטחון לפלסטינים וליהודים – שתי מדינות במולדת משותפת אחת

7. דרך שלישית – עבור שני העמים

מול היעדר דיאלוג ושיח מקוטב לחלוטין בין פלסטינים, יהודים וגורמים בין־לאומיים, חסרה באופן בולט וצועק דרך שלישית, המקדמת את עתידם ואת ביטחונם של שני העמים במולדת המשותפת. דרך שכזאת מציעה תנועת "ארץ לכולם", המבקשת לכונן איחוד קונפדרטיבי של מדינות ישראל ופלסטין במולדת משותפת, שבה בהדרגה יהיו הגבולות פתוחים עם חופש תנועה ומגורים, ובה הבירה תהיה משותפת, ובה יהיו שתי מדינות בגבולות 67' המקדמות הגדרה עצמית של שני העמים לפי החוק הבין־לאומי ותוך קידום מתווים של צדק ופיוס. פרטים נוספים למתווה קיימים באתרים ובפרסומים.

כך, לקראת סיום, מבט נוסף על הניתוח שהצעתי לעיל מראה שאם נחבר את האות הראשונה של שבעת הממדים שזיהיתי – אסון, פיצול סכסוכים, רה־קולוניזציה, טלטלה ושבריריות, העולם אינו שותק, יש אסטרטגיה, ייהוד המרחב ודרך שלישית… נקבל את המונח אפרטהייד. לפי הניתוח שלי, המצרף של שבעת הממדים הללו לפי המגמות הנוכחיות מוביל להעמקה של משטר האפרטהייד בין הירדן לים בעתיד הנראה לעין, תהליך שיעמיק את האסון ויוביל ככל הנראה לאסונות נוספים.

אך זאת אינה גזרת גורל, ואם נתמקד בממד האחרון – דרך "ארץ לכולם" – נראה שיש מוצא היוצר מרחב שלישי עם חלופה אחרת לקיטוב ולעוינות. חלופה של שוויון וביטחון לפלסטינים וליהודים – שתי מדינות במולדת משותפת אחת. חזון זה ביטא יפה המשורר מרזוק אל־חלבי (הנמצא בקבוצת הלמידה שלנו) בשירו מ־2021 "גילוי לב עדיין לא הרג אף אדם":

… אִם יִפְתְּחוּ אֶת הַמַּפּוֹת
כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת קַוּוֵיהֶן
וִיחַשְּׁבוּ אֲתָרִים
וַאֲנָשִׁים
וּמַעֲבָרִים בְּטוּחִים
אֱמֹר לָהֶם:
גַּלְגְּלוּ אֶת מַפּוֹתֵיכֶם
יֵשׁ לָנוּ רַעְיוֹן שֶׁיָּכִיל אֶת כֻּלָּם
תְּהִי כָּל הָאָרֶץ
שְׁתֵּי שָׂפוֹת
שְׁנֵי שֵׁמוֹת
שְׁנֵי צְבָעִים
וּשְׁתֵּי צַמּוֹת
אוּלַם חֻקָּה אַחַת תִּהְיֶה לְכָל יוֹשְׁבֶיהָ
חֲשֹׁוב עַל הֶעָתִיד
כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מוּגָן מֵהֶעָבָר הָאַכְזָרִי
וּמֵהַשִּׁעֲמוּם
וּכְדֵי לִמְנֹעַ אֶת נְפִילָתְךָ בְּבוֹר
יַחַד עִם אוֹיֶבְךָ
אוּלַי לֹא תַּצְלִיחַ לְהָשִׁיב אֶת הַפַּרְדֵּס
שֶׁכֻּסָּה בְּשַׂלְמַת בֶּטוֹן
אוּלָם אַל תַּסְכִּים לְהִתְמַקֵּחַ עַל סְפָרִים
שֶׁלָּקְחוּ
כְּדֵי שֶׁהַחַיִּים יוּכְלוּ לְהִימָּשֵׁךְ
כְּכָל שֶׁיִּתְרַחֵב הֶחָזוֹן
כָּךְ יִתְרַבּוּ דַּרְכֵי הַמִּלּוּט מִן הָרֶגַע הקשה…
הַכּוֹבֵל
נַשְׁאִיר אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
בַּת־חוֹרִין
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ מָקוֹם לְסִפּוּר שְׁלִישִׁי

טקסט זה מבוסס על הרצאה שהוצגה במסגרת כנס ״מן האסון אל שלום מבוסס שותפות?״ שנערך במכון ון ליר בירושלים במאי 2024.