"אני עוטה רעלה [חג'אב] ובת למשפחה דתית, אך אין זה מונע ממני למתוח ביקורת על 'כפיית הרעלה' על האישה המוסלמית". במילים אלה נפתח מאמרה של העיתונאית הלבנונית באדיה פחס באתר דרג'. פעמים רבות כשהיא מבטאת את עמדתה בסוגיה היא נתקלת בביקורת, שמלווה לא אחת בלעג, שכן דעותיה עומדות לכאורה בסתירה למראה שלה. אלא שלתפיסתה היא מנתחת את התופעה ומתנגדת לה מעמדה של מתבוננת, והיא טוענת שזוהי זכותה ואף חובתה.
אוהבת את הרעלה אך מתנגדת לכפייתה
פחס מקדימה ואומרת כי מעולם לא חשבה להסיר את הרעלה וכי מעולם לא הייתה עבורה הרעלה מכשול בחייה המקצועיים. היא אינה מקנאת בנשים גלויות ראש או במי שבחרו להסירה. "אני מזוהה עם החג'אב שלי ואוהבת אותו עד כדי כך שהוא הפך להיות כמו איבר בגופי…" כלשונה, אך התחושות הללו לא מנעו ממנה לחקור ולחשוב על הסיבות לכפייתו.
היא מודה ביושר כי הרעלה נכפית עליה כמו על מיליוני נשים מוסלמיות בעולם, והיא רואה בה את הצעד הראשון לדיכוי האישה המוסלמית ולהפקעת חירותה. טענותיה אינן "חזרה על קלישאות פמיניסטיות עכשוויות", היא מציינת, אלא תוצר של מעקב אחר מצבן של הנשים המוסלמיות ואחר המצוקות הקשות שהן חוות מלידתן ועד מותן.
מנהג, לא ציווי דתי
פחס מבקרת את הפרשנות הרווחת שלפיה עטיית הרעלה היא חובה דתית המעוגנת בקוראן או בחדית'. המילה המפורשת חג'אב מופיעה בקוראן חמש פעמים, אך השימוש בה בקוראן אינו זהה למובנה המקובל, כלומר כיסוי ראש או כיסוי הגוף. המשמעות של המילה בקוראן היא של מחיצה או מסך בהקשרים שונים ללא קשר לסוגיית הלבוש הנשי. נוסף על כך, פחס טוענת כי מהימנותן של מסורות החדית' העוסקות בסוגיה מוטלת בספק.
חשוב לציין כי ישנם פסוקים אחרים בקוראן הדנים בלבוש ובצניעות של האישה תוך שימוש במונחים שאינם חג'אב, כגון ח'מאר (רעלה המכסה את ראש האישה ואת פניה ויורדת ומכסה את מפתח הצוואר ואת החזה) או ג'לבאב (גלימה המכסה את הגוף כולו).
טענתה המרכזית היא שעטיית החג'אב אינה מצווה דתית מפורשת אלא מנהג או מסורת שהפכו ברבות השנים לביטוי דתי. פרשני הקוראן הראשונים, כך היא סבורה, פירשו את "פסוקי הרעלה" באופן שגוי תוך התעלמות מההקשר ההיסטורי.
הטקסט הקוראני, לתפיסתה, התייחס למנהגים ולמלבושים שחלפו מן העולם, ולא ביקש לקבוע חזות מוגדרת שתחייב נשים בתקופות מאוחרות יותר. מעבר לכך, פחס מדגישה, פוסקי ההלכה נותרו חלוקים ביניהם לגבי מהות הרעלה: האם היא מכסה את הראש ואת הגוף תוך חשיפת הפנים והידיים? או שעליה לכסות את הגוף על ידי הג'לבאב או הנקאב (כיסוי ראש וגוף המותיר רק חריץ צר לעיניים)?
פחס מסבירה כי ישנו מנגנון שלם שמתגייס להפעיל לחץ על הילדות לכסות את ראשן. המשפחה של הצעירה לא יטרחו להסביר לה את הסיבות לעטיית החג'אב, אלא יפתו אותה בכסף ומתנות וירעיפו עליה מחמאות
אמצעי שליטה של האסלאם הפוליטי
פחס קושרת בין כפיית הרעלה לבין ההתחזקות של כוחות האסלאם הפוליטי, הסוני והשיעי, מאז שנות השבעים. אנשי דת והוגים אסלאמיסטים מובילים מאז קמפיינים לכפיית "תרבות החג'אב" כהגדרתה, שכן זהו אחד מכלי הנשק החשובים ביותר לשליטה בחברות אסלאמיות.
היא סבורה שכוחות האסלאם הפוליטי ממשיכים להשיק קמפיינים לעידוד עטיית הרעלה דוגמת "יום החג'אב העולמי", שיזמה בשנת 2013 נאט'מה ח'אן, מוסלמית מניו יורק. אף שמטרתה המוצהרת של ח'אן הייתה לקדם ערכים של סובלנות דתית, פחס רואה בכך שכפול של קמפיין "הרעלה שלך יקרה יותר מהדם שלי" שהושק באיראן בשנות השמונים. הסיסמה שבמרכז הקמפיין נכללה לא אחת בצוואות של חללי מלחמת איראן-עיראק, והיא נועדה לעודד את נשות איראן לעטות את הרעלה לאחר המהפכה האסלאמית.
כוחות האסלאם הפוליטי יצרו לדבריה גרסה מחודשת של האסלאם התואמת את הפרויקט הפוליטי שלהם, וכחלק מכך הכניסו חידושים רבים בדת או התעלמו מטקסטים דתיים שלא תאמו את מטרותיהם ואף שיבשו אותם. אולם הם נעצרו בסוגיית הרעלה ודחו כל ניסיון לפרשנות מחודשת בנושא משום שהכירו בהיותה כלי חיוני לשליטה בחברה.
מיניות האישה אינה מקור כל הרע
פחס מותחת ביקורת חריפה על כך שהפוסקים המוסלמים, סונים ושיעים גם יחד, מורים לנערה המוסלמית לעטות חג'אב בגיל תשע, הגיל שבו סימני ההתבגרות המינית מתחילים להופיע והיא עוברת מילדות לבגרות. מעבר אשר לתפיסתם הופך את אותה מחויבות לעטיית חג'אב למצוות דת כמו תפילה וצום.
היא מתנגדת לתפיסה הסטריאוטיפית המשותפת לכל הדתות המונותאיסטיות שלפיה הגוף הנשי המעורר את תשוקת הגבר הוא סמל לחטא ומקור לתועבה ועל כן יש לכסותו. היא מעירה בסרקזם כי החג'אב הפך לדרך הקלה והמהירה ביותר לחיסול הפיתויים, ולכאורה "ככל שתתחיל החברה לכסות [ברעלה] את הנערה בגיל צעיר יותר, כך המידה הטובה תנצח בשלב מוקדם יותר".
למעשה, פחס מסבירה, ישנו מנגנון שלם שמתגייס להפעיל לחץ על הילדות לכסות את ראשן. המשפחה והסביבה הקרובה של הצעירה לא יטרחו להסביר לה את הסיבות לעטיית החג'אב, אלא יפתו אותה בכסף, מתנות, בגדים וירעיפו עליה מחמאות, שהרי היא ילדה! אך אם האל בירך אותה בחשיבה ביקורתית היא תתחיל לשאול שאלות, הבירורים שלה יעמיקו, והיא תמרוד, אחרת היא "תהפוך מבויתת".
היא מציינת כי לאחרונה החלו גם מוסדות החינוך לייפות את המהלך של עטיית החג'אב בקרב נערות צעירות, ובכך הצטרפו אל מוסדות הדת והמשפחה. עטיית הרעלה מוצגת במוסדות החינוך כ"כניסה למלכות אללה", ובמסגרתם החלו להיערך חגיגות שנתיות לציון ההגעה לגיל הבגרות וקיום המצוות. וכך בכל שנה נוצר מה שהיא מגדירה "צבא של נשים רעולות המעוצבות לפי הדגם הרצוי לשלטון".
הרעלה אינה בחירה
לקראת סיום המאמר פחס מדגישה כי חג'אב וחופש בחירה הם דבר והיפוכו, ואינה מקבלת את טענתן של נשים מוסלמיות שונות כי מדובר בבחירה אישית. היא חוזרת וטוענת כי הלחצים המופעלים על נשים מוסלמיות, בין במישרין או בעקיפין, הם עצומים. פחס מודה שבמקרה הפרטי שלה, בראש ובראשונה אין לה האומץ להיות שונה, והיא סבורה כי מוסלמיות רבות ממש כמוה פשוט רוצות להרגיש שייכות.
