מאז נבחר מסעוד פזשכיאן לנשיא איראן לאחר מותו הפתאומי של הנשיא הקודם ראיסי, רבים מנסים לתהות על קנקנו. מאז עלה פזשכיאן לשלטון נאלצה איראן להתמודד עם שינויים ועם זעזועים נרחבים הן בזירה האזורית בדמות נפילת משטר אסד וקריסת ארגון חזבאללה והן בזירה העולמית עם חזרתו של טראמפ לבית הלבן.
ד"ר פאטימה א־סמאדי, מומחית ירדנית בענייני איראן, טורקיה ומרכז אסיה, מנתחת במאמר שפרסמה לאחרונה באתר מרכז אל־ג'זירה למחקרים, את האתגרים הניצבים בפני מדיניות החוץ האיראנית. סמאדי שואלת האם יהיה פזשכיאן גורבצ'וב של איראן ויצליח לחלץ אותה מבידודה העולמי, או שמא יהיה גורלו כגורל אבו אל־חסן בני־סדר, נשיא איראן שהודח בידי ח'ומייני בשנת 1981 ונמלט לצרפת.
סמאדי סבורה שהדמות הבולטת מאחורי המאמצים לקרב את איראן לארה"ב היא מוחמד ג'וואד זריף. זריף לפי סמאדי פועל כדי לשכנע את פזשכיאן ואת האייתוללה ח'אמנאי להסכים לשיחות ישירות עם וושינגטון. זריף, מי שכיהן בעבר כשר החוץ האיראני וכשגריר איראן באו"ם, יחד עם חוג מקורביו, מבקשים להחיות את המשא ומתן עם המערב בתקווה להגיע להסכם שיפתח דף חדש ביחסים עם המערב וייתן מענה לצרכים הכלכליים האקוטיים של איראן.
הדיון האיראני סביב ההתקרבות לארה"ב קשור ללחץ שהסנקציות האמריקאיות מפעילות על הכלכלה ועל הציבור האיראני. הסנקציות שהוטלו על איראן בתחילת 2012 הגבילו משמעותית את הגישה של המדינה למערכת הפיננסית הבין־לאומית. כמו כן, הוטלו סנקציות חמורות על יצוא נפט ופטרוכימיה, והוגבל היבוא של מוצרים מסוימים למדינה.
ההשפעה הכוללת של הסנקציות הללו על הכלכלה האיראנית ועל ההכנסה של הציבור הייתה קשה ביותר. על אף שבהצהרות שונות גורמים רשמיים מבקשים להפחית מהשפעת הסנקציות, המציאות מראה אחרת.
למעשה, סמאדי טוענת, מעבר להשפעה הרסנית לטווח קצר, לסנקציות יש גם השפעה ארוכת טווח במניעת צמיחה כלכלית. מחקרים מראים כי ההשפעה של סנקציות כלכליות בין־לאומיות נמשכת בדרך כלל שנתיים עד ארבע שנים, ולאחר מכן המשק ממשיך את דרכו אך בקצב חלש יותר.
מעבר לבלימת יבוא ויצוא, פגעו הסנקציות גם בקשרים מדעיים בין־לאומיים, בפיתוח ובמחקר, בהשקעות זרות, במכירת נפט ומוצריו, וכן הביאו לשיבוש היחסים הבנקאיים והפיננסיים
בחסות הסנקציות – צמיחה כלכלית שלילית
בספר שיצא לאור על ידי אוניברסיטת סטנפורד ב־2024 בשם "כיצד פועלות הסנקציות: איראן והשפעות המלחמה הכלכלית", המחברים מסבירים כי הסנקציות מגבילות את צמיחת הכלכלה האיראנית ומונעות ממנה להגיע לקצב התואם את הפוטנציאל שלה, ובכך מונעות מהמדינה את האפשרות להגיע לצמיחה כלכלית גבוהה ובת־קיימה. עם זאת, כאשר הלחץ של הסנקציות נחלש מתרחשת צמיחה כלכלית מוגבלת.
הכלכלה האיראנית הפסידה יותר מ־20 מיליארד דולר מדי שנה בתחום היצוא והיבוא. כתוצאה מהסטגנציה, נפגע המשק קשות בשנים הראשונות, מה שהוביל לירידה בצמיחה הכלכלית בטווח של 8%- עד 13%-.
מעבר לבלימת יבוא ויצוא, פגעו הסנקציות גם בקשרים מדעיים בין־לאומיים, בפיתוח ובמחקר, בהשקעות זרות, במכירת נפט ומוצריו, וכן הביאו לשיבוש היחסים הבנקאיים והפיננסיים. הסנקציות מנעו מאיראן את היכולת לכונן קשרים כלכליים חדשים בניסיון להחיות את המשק האיראני. המשבר גרם גם לבריחת הון בהיקף של מיליארדי דולרים מדי שנה, נוסף על בריחת מוחות ובעלי מקצועות חופשיים שהם חשובים לא פחות.
לאחר הסרת הסנקציות כתוצאה מחתימת הסכם הגרעין, נבלמו המגמות השליליות, והצמיחה הכלכלית האיראנית עלתה בין 2015 לאמצע 2017 ל־14%. אולם כאשר הטילה ארצות הברית מחדש את הסנקציות ב־2018, ספגה הכלכלה האיראנית מכה קשה, והצמיחה הכלכלית בה ירדה שוב. האיסור לבצע עסקאות דולריות עם איראן, שחייב את כל מדינות העולם, הביא לעלייה משמעותית באינפלציה במדינה.
למרות כמה פריצות דרך, ובהן ההסכם האסטרטגי עם סין, ההסכם האסטרטגי עם רוסיה והצטרפות איראן לארגון שנגחאי ב־2022, לא נוצר שיפור ניכר אל מול הסנקציות
הפוליטיקאים הקיצוניים באיראן שמבקשים לשמר את העמדה הבדלנית של המדינה מייחסים את השיפור בצמיחה הכלכלית שחל בשנת 2020 למדיניותו של הנשיא ראיסי, שביקש להתגבר על הסנקציות באמצעות כינון קשרים כלכליים עם מדינות מתפתחות. אולם הפוליטיקאים הרפורמיסטים בראשות זריף טוענים כי הסיבה לכך היא שוושינגטון שחררה מעט את החבל ולא החריפה את הסנקציות. זאת הודות להשפעתם של כמה לוביסטים איראנים שפעלו מול המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית.
לפיכך, כאשר נבחר נשיא דמוקרטי בסוף 2020, הניבה הפעילות הלוביסטית של איראן פירות, וחלק מהלחצים פחתו. שינוי המדיניות האמריקאית אפשר לאיראן להגדיל בהדרגה את מכירות הנפט שלה ולהשיג צמיחה כלכלית חיובית. באותה שנה עמד קצב הצמיחה על 3.55%; ב־2021 עלה ל־4%, ונשאר עד היום ברמות דומות.
סמאדי מציגה הוכחות לכך שאף מדינה שהוטלו עליה סנקציות כלכליות ופיננסיות לא הצליחה לבלום את השפעותיהן בכוחות עצמה. כל מדינה כזאת, ללא יוצא מן הכלל, ספגה נזקים חמורים, לרבות צמיחה כלכלית מופחתת ושיעורי אינפלציה גבוהים.
גם הנתונים הקיימים בדבר הפעילות הכלכלית באיראן מלמדים על כך שעיקר הצמיחה בה בשנים האחרונות (משנת 2020 ואילך) נבעה מהקלה בלחץ של הסנקציות ומהגדלתן של מכירות הנפט, נוסף על חידוש חלק מיכולות ההפקה ששובשו במהלך מגפת הקורונה ויצירת קשרים כלכליים חדשים עם מדינות העולם.
לפיכך, על ההנהגה האיראנית להבין שאם הלחצים יסלימו שוב ומכירות הנפט ירדו, תחזור הצמיחה הכלכלית ככל הנראה לטריטוריה שלילית. הבידוד הכלכלי של איראן בעקבות הטלת הסנקציות הביא לבידוד יחסי של איראן מהמערכת הפיננסית העולמית, והדבר משתקף גם בהיבטים המדיניים: למרות כמה פריצות דרך, ובהן ההסכם האסטרטגי עם סין, ההסכם האסטרטגי עם רוסיה והצטרפות איראן לארגון שנגחאי ב־2022, לא נוצר שיפור ניכר אל מול הסנקציות.
נשיא דמוקרטי בטהראן, נשיא רפובליקני בוושינגטון
חזרתו של הנשיא הרפובליקני טראמפ לשלטון הובילה להחמרת הסנקציות, לפרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין, לירידה במכירות הנפט האיראניות ולנסיגה ביחסי החוץ הכלכליים, דבר שגרם לירידה בקצב הצמיחה הכלכלית ל־4%. אם תחליט ארה"ב ליישם מדיניות של הידוק הסנקציות, תידרדר הכלכלה האיראנית אף יותר.
על רקע זה הזרם הקיצוני בתוך הפוליטיקה האיראנית ממשיך לטעון כי הכלכלה האיראנית יכולה להתגבר על הסנקציות ועל יחסי החוץ המתוחים ולהגיע לצמיחה גבוהה. אולם הזרם המתון מבקר טענות אלה ומסביר כי אותם בדלנים הם אלה שיפיקו תועלת אישית מהחרפת הסנקציות.
המאבק על מדיניות החוץ של איראן על רקע ההשלכות הכלכליות המשמעותיות בתקשורת האיראנית מתמשך. הכותבת מציינת כי לאחרונה פרסם עיתון אעתמאד הרפורמיסטי המתפרסם בטהראן ניתוח של סך ההפסדים שנגרמו לכלכלה האיראנית כתוצאה מהסנקציות. בכתבה מתחו ביקורת גם דמויות מתוך לב המשטר של הרפובליקה האסלאמית על הנזק שנגרם לכלכלה האיראנית כתוצאה מהסנקציות.
סעיד רזא עאמלי רנאני, לשעבר מזכ"ל המועצה העליונה של מהפכת התרבות ודיקן הפקולטה ללימודים בין־לאומיים באוניברסיטת טהראן, הצר על כך שהנזקים, שמוערכים בסכום של כ־1.2 טריליון דולר מאז 2012, פגעו בעיקר בעם האיראני, ובכלל זה בנגישותו לתרופות ולמוצרים רפואיים.
סמאדי מזכירה כי אל מול הבידוד היחסי של איראן בזירה העולמית ולמרות הניסיונות של חוגים מתונים במדינה לעודד התקרבות בין ארה"ב לרפובליקה האסלאמית, המשבר בין שתי המדינות הוא עמוק וישן. פוליטיקאים איראנים סבורים שלא ניתן לבטוח בארה"ב לאחר שזו נסוגה מהסכם הגרעין והמערב לא היה מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסכם.
נראה כי זריף לקח על עצמו את המשימה לדחוף לשינוי בעמדתו של האייתוללה ח'אמנאי, שדוחה לעת עתה שיחות ישירות עם ארצות הברית, משימה שבגינה הוא זוכה לביקורת חריפה מיריביו הפוליטיים באיראן. זאת במיוחד משום שהמערב, שאליו זריף שועט, אינו מפסיק לקרוא להפלת המשטר, שזריף טוען שהוא מאמין בו ומחויב להגן עליו.
זריף נחשב בעבר למתנגד חריף של מדיניות מפקד כוח קודס לשעבר – קאסם סולימאני – לגבי המעורבות האיראנית בסוריה, וכעת אולי יוכל לעצב מדיניות אזורית שונה
הפגישה הסודית
במאמר שפרסם מרכז אל־ג'זירה למחקרים, טען המחבר מוג'תבא פרדוסי פור, בכיר במשרד החוץ האיראני, כי איראן מוכנה להיכנס למשא ומתן ישיר אם היא תבטיח את ההגנה על האינטרסים הלאומיים שלה. עם זאת, ההחלטה הסופית נותרה תלויה בהנחיות הממשל האמריקאי החדש וברצינותו בהשגת הבנות אמיתיות.
הפגישה בין אילון מאסק ושגריר איראן באו"ם ב־11 בנובמבר 2024 לבקשת דונלד טראמפ, נתפסה כ"בלון ניסוי" לאפשרות של דיאלוג בין וושינגטון לטהראן. מאסק התעקש לשמור את הפגישה בסוד, ואיראן הכחישה שהפגישה בכלל התקיימה. אבל העובדות מצביעות על כך שהשיחות נמשכו באמצעות דמויות פוליטיות ואנשי עסקים.
לפי הדיווחים הביע טראמפ נכונות להקל את הסנקציות, אך דרש בדיקות מחמירות יותר של מתקני הגרעין האיראניים והגבלות על היכולות של הפקת אנרגיה.
מדיניות החוץ של איראן אינה יכולה להיות מנותקת מההתרחשויות האזוריות הרבות בשנה וחצי האחרונות. נפילת משטר אסד בסוריה ועלייתן לשלטון של קבוצות אשר עוינות את איראן היו מכה אסטרטגית להשפעתה האזורית של איראן.
כעת ישנם קולות באיראן, שוב בהובלת זריף, הקוראים להגדיר מחדש את מערכת היחסים עם ציר ההתנגדות מתוך התחשבות באינטרסים האסטרטגיים של איראן. זריף נחשב בעבר למתנגד חריף של מדיניות מפקד כוח קודס לשעבר – קאסם סולימאני – לגבי המעורבות האיראנית בסוריה, וכעת אולי יוכל לעצב מדיניות אזורית שונה.
מוסדות המדינה אינם ששים להתנגחות פומבית עם הנשיא ועם חוגו האינטלקטואלי, אך הם מונעים בראש ובראשונה מתוך שאיפה לשמר את הזהות של הרפובליקה האסלאמית
השינויים שהתרחשו במדינות האזור מעודדים תחרות בין איראן לסעודיה על ההגמוניה האזורית. אומנם כוננו השתיים מחדש יחסים דיפלומטיים, אך חוסר היציבות האזורי מעודד תחרות. כך למשל נראה היה שסעודיה עומדת בראש רשימת המדינות הנהנות מהמצב החדש בסוריה, ונראה שהתחרות תמשיך להתרחש במדינות שסועות כמו עיראק, סוריה ותימן.
לצד זאת, ההסלמה בחזית עם ישראל היא אתגר מרכזי במדיניות החוץ של איראן. ישראל אומנם לא הצליחה לגרור את איראן למלחמה גלויה שבה ארצות הברית עומדת לצידה של ישראל, אבל היא עדיין מבקשת לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית.
הכותבת סבורה שאיראן צריכה לאמץ אסטרטגיות דיפלומטיות מורכבות כדי להתמודד עם הסוגיות הבוערות של הסלמה. היא סבורה כי זריף עשוי להיות הדמות הדומיננטית שתוכל להפוך את פזשכיאן לגורבצ'וב האיראני ולשבור את חומת הבידוד האיראנית מהעולם. אולם היא מזהירה מפני הביקורות ההולכת וגוברת נגד זריף בתוך הפוליטיקה האיראנית ומפני הקולות הקוראים להדחתו.
נכון לעכשיו המנהיג העליון אינו משמיע את קולו בנוגע לעתידו של זריף, אבל ייתכן שהוא צריך ללמוד מהמקרה של אבו אל־חסן בני־סדר, שהודח בידי ח'ומייני. אומנם מוסדות המדינה אינם ששים להתנגחות פומבית עם הנשיא ועם חוגו האינטלקטואלי, אך הם מונעים בראש ובראשונה מתוך שאיפה לשמר את הזהות של הרפובליקה האסלאמית, ובמקרה של סכנה הם עלולים לבחור בדרך של עימות.
