סוריה שלאחר 8 בדצמבר 2024 היא תעלומה. חידה שפתרונה יכול להצביע על עתידו של המזרח התיכון כולו. מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב־2011 היא שימשה כלוח משחק שעליו התעמתו כוחות אזוריים ועולמיים באמצעות שליחים על חשבון חייהם ומשאביהם של אזרחי סוריה במעגל דמים בלתי־נגמר. אך מאז נפילת משטר אסד, קיימת תקווה כלשהי שהמדינה הקרועה תהפוך מזירת קרב בין מעצמות לצומת דרכים שיגשר ביניהן.
ישראל, טורקיה, ארצות הברית, רוסיה, איראן, לבנון ומדינות ערב בהובלת סעודיה, יכולות כולן להועיל למשטר החדש שנבנה בדמשק, אך לכולן גם אינטרסים משלהן בסוריה העלולים להקשות את בנייתה מחדש. במאמר זה ננסה לסקור את האפשרויות השונות לעתידם של יחסי החוץ של סוריה על ההזדמנויות והאתגרים שגלומים בהן.
שאיפותיו של המשטר החדש
למרות חילופי השלטון המהירים והיעילים ממשטר אסד למשטר החדש של א־שרע ותומכיו, נותרים לו אתגרי ענק בייצוב המדינה. מחקר של מחלקת המחקרים הפוליטיים במרכז הערבי למחקרי מדיניות, שפורסם ב־16 בפברואר 2025, מראה את עומק הקשיים – כלכלתה של סוריה הרוסה לחלוטין, ומרבית התשתיות הציבוריות שלה נחרבו בשנות המלחמה.
כמו כן, המבנה של כלכלת סוריה הוא בעייתי מלכתחילה וכולל יותר ממיליון עובדים במגזר הציבורי שתלויים במשכורות שהמשטר, לפי המחקר, אינו מסוגל כרגע לשלם. שר הפיתוח המנהלי בממשל החדש טען בפומבי כי המגזר הציבורי זקוק בסך הכול לכ־600-550 אלף עובדים, ואת כל השאר הממשל שואף לפטר, מה שעתיד ליצור מתיחות רבה. פרט לכך, צעדים לצמצום הנזילות בשווקים והצפה של סחורות טורקיות מחריפים את המצב, מקשים על שאריות התעשייה המקומית ומונעים משיכה מפיקדונות.
סמכויותיו הבלתי מוגבלות של שלטון א־שרע הזמני יאפשרו לו לתמרן בקלות רבה יותר בין ההזדמנויות והאתגרים האזוריים – אך גם מסכנות אותו ללא מנגנון מוסכם לחלוקת כוח ולפתרון מחלוקות
כדי לפתור זאת, השאיפה המרכזית של משטר א־שרע היא להסיר את הסנקציות המערביות שהוטלו על משטר אסד (וכן על ארגונו של א־שרע "היאת תחריר א־שאם", שהוכר במדינות רבות כארגון טרור), מה שיאפשר את פתיחתה של סוריה לכלכלה העולמית. הקשר עם המערב כבר החל להתבסס – משלחת אמריקאית בכירה כבר ביקרה בדמשק, וכך גם שרי חוץ אירופאים שונים. א־שרע יהיה חייב לבסס את הקשרים האלו כדי לזכות בהסרת הסנקציות, בסיוע ובהשקעות מצד המערב בתהליכי השיקום.
עם זאת, ליחסים עם המערב ובפרט עם ארה"ב יש חשיבות נוספת למשטר החדש. במאמר של מחמוד עלוש, חוקר יחסים בין־לאומיים ומומחה לענייני סוריה וטורקיה, שפורסם באל־ג'זירה ב־23 בפברואר 2025, מוזכר כי לארה"ב עוד יש נוכחות צבאית בצפון־מזרח סוריה, בחבל הכורדי. כפי שנראה בהמשך, א־שרע זקוק באופן חיוני לארה"ב כדי להשתלט על אזור זה, שהוא כרבע משטח המדינה, וכדי להטמיע את הכוחות הכורדיים במערך הביטחוני של סוריה החדשה. כמו כן, עלוש מציין כי מבחינת א־שרע, ארה"ב היא היחידה שתוכל לגרום לישראל לסגת מהשטחים שכבשה בדרום המדינה עם נפילת משטר אסד.
המחקר של המרכז הערבי גם מצביע על כך שעוד לא הושגו הסכמות על המבנה השלטוני הרצוי או אף על חוקה זמנית, ולכן כרגע לממשלת המעבר של אחמד א־שרע סמכויות כמעט בלתי־מוגבלות. הדבר יאפשר לשלטון א־שרע לתמרן בקלות רבה יותר בין ההזדמנויות והאתגרים האזוריים, אך גם מסכן אותו בהתנגשויות אלימות רבות יותר ללא מנגנון מוסכם לחלוקת כוח ולפתרון מחלוקות.
המשטר החדש והמעצמות העולמיות: ההזדמנות והסכנה
כפי שראינו, א־שרע יהיה מעוניין מאוד בקשרים חיוביים עם המערב לביסוס שלטונו. עם זאת, למערב יש דרישות משלו מא־שרע בסוגיות של מאבק בטרור, ביטחון המיעוטים והליך פוליטי דמוקרטי (גם אם נראה שמדינות אירופה לא יפעילו לחץ רב מדי בעניין, לאור התגובה הרפה לעימותים הרצחניים ולמעשי הטבח ברצועת החוף הסורית בתחילת מרס).
כמו כן, למערב (בעיקר לארה"ב) צפויות להיות בקשות מסוריה בעניין הקשרים עם ישראל ואולי אף בשאלת קבלת הפליטים שברחו לאירופה בשנות המלחמה. עלוש טוען כי סביר שא־שרע יסתייע בגורם חדש-ישן כדי לעמוד מול הדרישות המערביות במשא ומתן – רוסיה.
ולדימיר פוטין, תומכו הגדול וכנראה גם מארחו של בשאר אל־אסד, זכה ליחס פרגמטי להפליא מצד א־שרע. הבסיסים הרוסיים בחמיימים ובלטקיה נותרו על כנם, וא־שרע אף הצהיר שברצונו לבנות יחסי עבודה טובים עם רוסיה, מתוך הכרה במציאות הגאופוליטית ובאפשרותו לתמרן בין הקשר עם רוסיה לבין המערב. בשנות המלחמה בדאעש שימשה סוריה מקרה נדיר של אחדות אינטרסים בין רוסיה לבין ארצות הברית ושותפותיה, וייתכן בהחלט שהיא תחזור לשמש זירה של שיתוף פעולה בין המעצמות.
בעוד ממשל ביידן מיהר לתת לגיטימציה לשלטון הסורי החדש, כנראה גם בגלל עוינותו לסוריה, ממשל טראמפ עודנו מתייחס אליו בחשדנות
הדבר במיוחד בולט על רקע השינוי החד במדיניות של ממשל טראמפ מול אוקראינה ואהדתו לעמדה הרוסית. מנגד, א־שרע יכול להיעזר במשקלה של רוסיה כדי להשיג עמדה טובה יותר במשא ומתן מול מדינות אירופה, שעוינות את פוטין הרבה יותר.
עם זאת, בניגוד לעבר, עלוש טוען שרוסיה אינה רואה בממשל הסורי או באף גורם סורי משמעותי בעל ברית נאמן (פרט אולי לשרידי הכוח של המשטר הקודם, המבוססים בעיקר באזור החוף). בשל כך, מעמדה במדינה יציב הרבה פחות מבעבר, והיא תיאלץ להיאבק מעמדת נחיתות מול טורקיה, ארצות הברית, מדינות ערב ואף מול ישראל על השפעה וכוח. כמו כן, רוסיה תיאלץ כנראה לשמור גם היא על קשר טוב עם משטר א־שרע כדי להגן על האינטרס שלה ביציבות ביטחונית אזורית ובשמירת בסיסיה ונמליה במזרח הים התיכון.
מנקודת המבט הרוסית, מדובר בתוצאה עגומה לשנים של השקעות צבאיות וכלכליות עצומות בסוריה. מהמחקר גם עולה כי בעוד ממשל ביידן מיהר לתת לגיטימציה לשלטון הסורי החדש, כנראה גם בגלל עוינותו לסוריה, ממשל טראמפ עודנו מתייחס אליו בחשדנות, בין השאר בגלל העמדה הישראלית העוינת. כמו כן, במחקר שפרסם האנליסט האסטרטגי עמאד קדורה במכון הערבי למחקרי מדיניות ב־6 בפברואר 2025, הוא מעלה ששר החוץ האוקראיני היה מהראשונים שביקרו בסוריה לאחר נפילת אסד, והציע לקדם את השותפות איתו, ללא ספק על בסיס הנחה שהמשטר ירצה לשתף פעולה נגד רוסיה.
המשטר החדש והכוחות האזוריים: משיכת החבל
מעבר לארה"ב, למדינות אירופה ולרוסיה (וכמו כן סין), סוריה החדשה מצויה בלב המאבק על עיצוב המזרח התיכון המשתנה. משטר אסד היה אולי הנקודה המרכזית ביותר ב"ציר ההתנגדות" האיראני, אך אותו ציר נטש אותו ברגע האמת ואפשר את קריסתו.
זהותו של המשטר החדש עמומה יותר – מצד אחד, הוא נתמך במובהק על ידי טורקיה מבחינה כלכלית, מודיעינית וצבאית. מצד שני, מדינות ערב ובעיקר סעודיה ניסו למשוך אותו אליהן בפיתויים דיפלומטיים וכלכליים. בו בזמן, גם איראן וגם ישראל מחזיקות באינטרסים משמעותיים בסוריה, והן יתעקשו לנצל את המדינה כדי לשמור על האינטרסים שלהן.
הגורם המשפיע ביותר על המשטר החדש הוא כאמור טורקיה. קדורה במאמרו קובע שלאורך מרבית ההיסטוריה מאז נפילת האימפריה העות'מאנית, ראו סוריה וטורקיה זו את זו כאויבות ואת הגבול הארוך ביניהן כקו מחלוקת. טורקיה חששה מאוד מהתמיכה של משטר הבעת' הסורי במפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), האתגר הביטחוני העיקרי של ממשלת טורקיה בעשורים האחרונים, וכן מתמיכתו בתנועות שמאל טורקיות.
מנגד, המשטר הסורי האשים את טורקיה בעידוד פעילות האחים המוסלמים, שאותם הוא דיכא באכזריות עוד מאז טבח חמאה בשנת 1982. כמו כן, סוריה ראתה בקשר הטורקי-ישראלי שהתהווה לאורך השנים איום דו־צדדי. על אף שבתחילת שנות האלפיים, לדברי קדורה, התהדקו היחסים ואף היו הצהרות שלפיהן טורקיה רואה בסוריה "שער לעולם הערבי" ו"עורק חיים", שינה זאת לחלוטין פרוץ המלחמה בשנת 2011.
טורקיה עמדה לצד המורדים (אם כי היא ניסתה גם לתווך בינם לבין אסד לצד רוסיה ואיראן בשיחות אסטנה, כפי שמראה מאמרו של חסן אחמדיאן שיוצג בהמשך), ואף פלשה לצפון סוריה כדי להילחם באוטונומיה הכורדית ובדאעש. קדורה טוען שהטורקים חששו גם שאינטרסים חיוניים שלהם ייפגעו בשל דחיקתם החוצה מסוריה על ידי רוסיה ואיראן.
לטורקיה ולסוריה יש אינטרס משותף בפיתוח תשתיות תחבורה ואנרגיה מתקדמות בסוריה. טורקיה תזכה כך ב"שער פתוח" למדינות המפרץ, לסעודיה ולירדן, ותוכל לחזק את מעמדה כצומת מעבר קריטי
השינוי הבא הגיע כעת, עם נפילתו הפתאומית של משטר אסד ועלייתם לשלטון של א־שרע ותומכיו בסיוע טורקי מסיבי. קדורה קובע שטורקיה תשאף לקדם מספר אינטרסים מרכזיים בסוריה, ובראשם (כפי שיורחב בהמשך) – כיבוש או פירוק מנשק של האוטונומיה הכורדית שהתהוותה צפון־מזרחית לנהר הפרת, ומקיימת (כך נטען) קשר הדוק עם ה־PKK.
המחקר של המרכז הערבי גם מראה שהשוק הסורי מוצף כיום בסחורות טורקיות, וניתן להעריך שטורקיה תשאף להמשיך ולקדם את היצוא ממנה לסוריה, על היתרונות הכלכליים שבכך. קדורה מזכיר כי כבר החל לחץ טורקי על סוריה לתיקון של רישום הגבולות הימיים בין המדינות (מה שיאפשר לטורקיה לנסות ולהפיק גז טבעי במזרח הים התיכון) ולהחייאת הסכם הסחר החופשי ביניהן.
פרט לכך, קדורה במאמרו טוען שלטורקיה ולסוריה יש כעת אינטרס משותף בפיתוח תשתיות תחבורה ואנרגיה מתקדמות בסוריה. טורקיה תזכה כך ב"שער פתוח" למדינות המפרץ, לסעודיה ולירדן, ותוכל לחזק את מעמדה כצומת מעבר קריטי בין מדינות אלו לאירופה, לרוסיה ולקווקז. תשתיות אלו יוכלו לכלול כבישים מהירים, מסילות ברזל, תשתית חשמל ואף צינור גז המתוכנן לעבור מקטר דרך עיראק, טורקיה וסוריה ועד אירופה. יש לכך פוטנציאל עצום לקידום כלכלתו של האזור כולו, וטורקיה גם תזכה בכך בכוח השפעה רב מתוקף שליטתה במוקדי הקשר בין המפרץ למערב.
ניתן לציין גם ששלטונו של א־שרע מבוסס על כוחות אסלאם פוליטי, שהם בעלי קרבה מחשבתית ל"מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמיסטית השולטת בטורקיה (וגם לקטר, ששליטה תמים בן חמד היה המנהיג הזר הראשון שביקר בסוריה לאחר חילופי השלטון). לבסוף, ניתן לשער שארדואן ומשטרו מעוניינים בסוריה יציבה ומתפתחת שתוכל להחזיר אליה את מיליוני הפליטים שעברו לטורקיה במהלך המלחמה.
לסעודיה כמה יתרונות עבור א־שרע – בראש ובראשונה הכסף שהיא יכולה להשקיע בשיקום וכן כוח ההשפעה שלה על המדיניות המערבית כלפי המשטר הסורי החדש
מול קשר הדוק זה עומדות מדינות ערב, ובעיקר סעודיה. עלוש מזכיר שסעודיה היא עמוד התווך של מדינות "העומק הערבי", וטוען שא־שרע מעוניין לכוון את ארצו לעבר מדינות אלו ולהעמיק את החיבור הדיפלומטי עימן. מדובר במדינות המפרץ וכן בשכנותיה של סוריה – ירדן, עיראק ולבנון. בחירתו של א־שרע בסעודיה כמדינה הראשונה שבה ביקר מחזקת טענה זו, וכך גם ביקורו בפסגה הערבית המיוחדת בקהיר בתחילת חודש מרס.
לטענת עלוש, לסעודיה כמה יתרונות עבור א־שרע – בראש ובראשונה הכסף שהיא יכולה להשקיע בשיקום וכן כוח ההשפעה שלה על המדיניות המערבית כלפי המשטר הסורי החדש. לסעודיה גם חשיבות אסלאמית-תרבותית עקב שליטתה בעיר מכה ובעלייה לרגל לביצוע מצוות החג', ותמיכה סעודית בא־שרע יכולה לתת לו לגיטימציה מהממסד הדתי הסוני, שאין לזלזל בה.
סעודיה מצידה תהיה מעוניינת בהגברת השפעתה במדינה, אך ייתכן מאוד שהיא תדרוש שתוצג מסגרת ברורה לעיצוב השלטון החדש בסוריה שיכלול כוחות פוליטיים נוספים מעבר לא־שרע ולנאמניו, לפי המחקר של המרכז הערבי.
מדינות ערב אחרות כמו מצרים עשויות ללחוץ על כך אף יותר מחשש שטורקיה תזכה לדומיננטיות בסוריה. השלטון החדש עשוי לקבל זאת מתוך רצון להפגין פתיחות, על אף שתומכיו הטורקים אינם בהכרח מעוניינים בכך. עם זאת, עלוש טוען בעד הסכמה טורקית-סעודית על עתיד סוריה, שתקדם את חזון "השער הגאופוליטי" שסוריה החדשה תהיה במרכזו. אי־הסכמה כזו עלולה להותיר את סוריה חלשה, מפוצלת ובלתי־יציבה, כאשר עתידה יישאר לוט בערפל.
נוסף על סעודיה וטורקיה, ייאלץ המשטר החדש להתחשב באיראן. בעוד איראן איבדה את מרבית השפעתה בסוריה עם נפילת אסד ונסיגת חזבאללה, היא עדיין תהיה מעוניינת לשמור על אינטרסים חשובים במדינה. נתיבי המדיניות האיראנית האפשריים לשמירה על אינטרסים אלו מפורטים במאמר שפרסם חסן אחמדיאן, חוקר באוניברסיטת טהראן, במרכז המחקרים של אל־ג'זירה ב־23 בינואר 2025.
אחמדיאן מציין שאיראן הקימה לעצמה אויב מר בדמות המורדים הסורים על ידי תמיכתה במשטר אסד השנוא, והמשטר החדש צפוי להמשיך ולפעול נגדה על סמך איבה זו
אחמדיאן מסביר שמעבר למקומה של סוריה כבעלת ברית מרכזית של איראן, היא שימשה גם כנתיב אספקה מרכזי לכוחות "ההתנגדות" בלבנון, וחילופי המשטר קטעו את הנתיב הקריטי הזה. כמו כן, מקומה של איראן במאזן הכוחות האזורי נפגע קשות, וגבר הסיכון לבעלי בריתה הנותרים של הרפובליקה האסלאמית בעיראק ובלבנון.
אחמדיאן מציין שאיראן הקימה לעצמה אויב מר בדמות המורדים הסורים על ידי תמיכתה במשטר אסד השנוא, והמשטר החדש צפוי להמשיך ולפעול נגדה על סמך איבה זו. עדויות לכך עולות מההאשמות שהפנו א־שרע ואנשיו כלפי חזבאללה ו"מדינות זרות" (כרמז לאיראן) על מעורבות בעימותים הרצחניים באזור החוף, האשמות שאיראן הכחישה.
נוסף על כל אלו, איראן מייחסת חשיבות לשמירה על המקומות הקדושים לשיעה ובראשם קבר סיידה זינב ליד דמשק, מה שגם שימש הצדקה מול הציבור האיראני והציבור השיעי בעולם הערבי לנוכחות האיראנית במדינה.נ
עם זאת, אחמדיאן טוען שאיראן עוד מתאוששת מההלם שבאובדן בעלת בריתה החשובה, ולכן עוד לא גיבשה מדיניות להבטחת האינטרסים הללו עם שינוי המשטר.
יש לציין שאחמדיאן רואה גם יתרונות לאיראן במצב החדש. תחזוקת משטר אסד לא הייתה זולה וגבתה מאיראן מיליארדי דולרים והשקעת כוח אדם רב, כאשר המשטר כבר לא היה מסוגל להילחם למען עצמו. איראן כעת אינה מחויבת כל כך לתמוך בצד מסוים בסכסוך ויכולה לצמצם את ההתנגדות כלפיה בעולם הערבי. כמו כן, הנסיבות החדשות נותנות לאיראן מרחב תמרון דיפלומטי רב יותר ומפנות את האחריות הכלכלית והביטחונית לסוריה כלפי טורקיה ומדינות ערב.
איראן תוכל להתאים את מדיניותה ליחס שהמשטר החדש יראה כלפיה, ותוכל לתגמל התנהלות פרגמטית מצידו בשיתוף פעולה ישיר או עקיף, ובכך לקדם את היותה של סוריה גשר אזורי ולא מוקד עימות. גורמים רשמיים באיראן כבר הצהירו שיחסה של טהראן למשטר החדש תלוי בהתנהלותו, ושר החוץ האיראני קרא להקמת ממשלה רחבה שתשמור על יציבותה ואחדותה של סוריה. הדבר מתבקש עקב החשש שאובדן שליטה ואנרכיה בסוריה יזלגו לעיראק וללבנון, ואף יאיימו על ביטחונה של איראן עצמה.
נראה שכרגע א־שרע מעוניין להימנע מעימות ישיר או עקיף עם ישראל, אך עלוש טוען שא־שרע מעוניין להסתייע בבסיסים הרוסיים בחוף הסורי כקלף מיקוח כדי שישראל תיאלץ לסגת מהשטחים שכבשה
עם זאת, מול איראן המתמהמהת עומד גורם שפועל בנחרצות ובמוצהר למען שמירה על סוריה מפוצלת, חלשה וחסרת השפעה – ישראל.
מחד גיסא, ישראל הייתה עוינת ביותר למשטר אסד, תקפה את כוחותיו פעמים רבות, ואף תרמה למפלתו באמצעות המכות שהנחיתה על איראן וחזבאללה בסוריה ובלבנון. אך מאידך גיסא, היא בהחלט אינה מעוניינת בשלטון ריכוזי של א־שרע ושל אנשיו בדמשק; היא השמידה (לטענת המחקר של המרכז הערבי למחקרי מדיניות) 85% מהאמצעים הצבאיים של אסד כדי שלא יפלו לידיהם, כבשה כ־600 קמ"ר בדרום סוריה, והיא מעוניינת למנוע מהמשטר החדש להתנער מהסיווג כטרוריסטים אצל המערב.
בעוד א־שרע מעוניין לשמור על ממשל יחיד בעל כוח חמוש מאוחד ולמנוע פדרליזציה או יצירת אוטונומיות של המיעוטים – הכורדים בצפון־מזרח, הדרוזים בדרום והעלווים ברצועת החוף – כבר הצהירה ישראל בגלוי על מחויבותה להגנת הדרוזים (בחלק מהמקרים אף כנגד רצונם), והיא דוחפת כנראה גם לעצמאות כורדית. אפילו בקרב העלווים, תומכיו העיקריים של משטר אסד, היו ניסיונות להיעזר בישראל להגנה מפני המשטר החדש. נראה שכרגע א־שרע מעוניין להימנע מעימות ישיר או עקיף עם ישראל, אך עלוש טוען שא־שרע מעוניין להסתייע בבסיסים הרוסיים בחוף הסורי כקלף מיקוח כדי שישראל תיאלץ לסגת מהשטחים שכבשה.
התנגשות בין משטר א־שרע לישראל יכולה לדעת אחמדיאן לעודד התקרבות מחודשת לאיראן, ועשויה להפוך את סוריה דווקא לזירת שיתוף פעולה איראנית-טורקית
עד נפילת המשטר בסוריה הייתה נקודת מאבק בולטת מאוד בין ישראל לאיראן, כאשר ישראל פועלת לרוב באופן צבאי ישיר, ואילו איראן באמצעות שליחים. כעת ייתכן שהמצב יתהפך – אחמדיאן מעלה את האפשרות שסוריה החדשה תגיע לנורמליזציה עם ישראל (אולי במסגרת עסקה כוללת עם סעודיה), אך מצד שני הוא מעריך שייתכן כי היא תיכנס לעימות עם ישראל ועם מדינות המערב במקרה שהיא לא תעשה את רצונן.
גם קדורה מעלה את החשש מעימות עם ישראל, וקובע שכדי לממש את חזון "השער הפתוח", יהיו טורקיה וסוריה חייבות לחזק את יכולות ההגנה שלהן. התנגשות בין משטר א־שרע לישראל יכולה לדעת אחמדיאן לעודד התקרבות מחודשת לאיראן, ועשויה להפוך את סוריה דווקא לזירת שיתוף פעולה איראנית-טורקית. טהראן תפעל במקרה כזה לחיזוק המשטר בדמשק כמשקל נגד להתעצמות הישראלית.
עם זאת, החשש מתרחיש כזה עשוי לעודד את המערב להמשיך את ההתקרבות למשטר הסורי החדש כדי למנוע ממנו לחזק את הקשר עם איראן ולהגן על האינטרס הישראלי. ניתן לסכם שהשלטון הסורי החדש הוא צומת מכריע בשאלת מאזן הכוחות האזורי וגם בקביעת המבנה הגאופוליטי העתידי של האזור – גשר בין מזרח למערב ובין הכוחות האזוריים או חזית נוספת במאבקי הכוח הבין־מעצמתיים.
בשלב הבא נבחן את סוגיית האזור הכורדי כדוגמה לדינמיקה הזו ונראה כיצד היא יכולה להשפיע על עתידם של יחסי החוץ הסוריים.
כורדיסטן כאבן הבוחן
שיטת המשטר של סוריה החדשה עודנה נמצאת בתהליכי עיצוב. נראה שאחמד א־שרע שואף לשמור על שלטון ריכוזי ומאוחד, ללא כוחות חמושים עצמאיים. עם זאת, המתנגדים הראשיים לכך הם המיעוטים – מתחילת מרס מיליציות חמושות שהמשטר החדש מכנה "שרידי משטר אסד" מבצעות מתקפות גרילה ואף לחימה גלויה באזורים העלוויים (שהובילה גם למעשי טבח באזרחים); הדרוזים בדרום הקימו מספר מועצות צבאיות מקומיות, ואפילו כוחות המשטר החדש אינם מאוחדים בינם לבין עצמם.
כמו כן, חמושים מקומיים, גורמי פשיעה ושרידי משטר אסד מבססים רשת הברחות של נשק וסמים באזורי הגבול הלבנוני, כך לטענת המרכז הערבי למחקרי מדיניות. עם זאת, האתגר הביטחוני הקשה ביותר מבחינת א־שרע היה "כוחות סוריה הדמוקרטיים" (Syrian Democratic Forces – SDF).
במאמר של עומר כוש, עיתונאי וחוקר סורי, שפורסם באתר אל־ג'זירה ב־20 בפברואר 2025, מתואר כי כוחות אלו, שמבוססים בעיקרם על "היחידות להגנת העם" (YPG) הכורדיות, כוללים כ־60-40 אלף לוחמים. הם שולטים באזור רוג'אבה (בכורדית), הכולל כמה מחוזות עשירים במשאבים בצפון־מזרח סוריה – חסכה, רקה, קאמישלי ודיר א־זור.
כוש מזכיר כי אזורים אלו, המצויים בין נהר הפרת לבין הגבולות עם עיראק וטורקיה, מכילים את מרבית משאבי הנפט של סוריה, כאשר כיום רווחי הנפט מגיעים בעיקרם ל־SDF ולשלטון האזרחי המקושר אליו, שהמפלגה הכורדית PYD שולטת בו. מפלגה זו נחשבת לזרוע הסורית של "מפלגת הפועלים של כורדיסטן" (PKK), העוינת את השלטון הטורקי.
בשל כך, לטענת קדורה, ה־SDF הם האיום הביטחוני המונע את פיתוח התשתיות המשותפות לטורקיה, סוריה ועיראק, ולכן על טורקיה לעודד את השתלטות המשטר הסורי החדש על השטחים ממזרח לפרת ואת פיזור כוחות ה־SDF או את שילובם בצבא.
מלכתחילה, לדברי כוש, כוחות ה־SDF קיבלו את עקרון האחדות של סוריה, אך התנו את הצטרפותם לצבא החדש בשמירה על נשקם ובשילובם כגוש עצמאי עם המשך שליטה אזרחית באזוריהם. במילים אחרות, ה־ SDF היו מוכנים להשתלב רק באופן פורמלי בהנהגה החדשה בעוד המצב בפועל נותר כשהיה.
ל־SDF יש קלפים חשובים בידיהם: הם מנהלים בתי כלא שכלואים בהם לוחמים החשודים בהשתייכות לדאעש ומחנות המאכלסים את משפחותיהם. הם גם שולטים בחלק גדול מהגבולות
מנגד, השלטון הסורי החדש דוחה את קיומם של גופים עצמאיים בצבא החדש וגם דורש (להלכה) את עזיבתם של כל הלוחמים הלא־סורים. אומנם המשטר החדש בדמשק, לפי כוש, אינו מתנגד למתן מידה של אוטונומיה לשלטונות המקומיים באזורים אלה במסגרת של ביזור מנהלי שתכלול את כל אזורי סוריה תוך הכרה חוקתית בזכויות התרבותיות של המרכיב הכורדי, אך הוא אינו מוכן לקבל שלטון מקומי או פדרליזציה.
כוש גם מוסיף כי בעוד ה־SDF, ובעיקר הכוח הכורדי, שלטו בכשליש משטח סוריה, מה שאפשר להם לנצל את משאבי הטבע העשירים באזורים אלה, ובהם רוב שדות הנפט והגז, הרוב באזורים אלה אינו כורדי. חלק גדול מהאזרחים הם ערבים מוסלמים, אשורים ונוצרים סורים. קיימת אי־נוחות רבה בקרב הציבור הערבי מהפעולות ומהמגמות של ה־PYD, שהיא הכוח השולט בפועל באזורים אלה.
עם זאת, ל־SDF יש קלפים חשובים בידיהם: הם מנהלים בתי כלא שכלואים בהם לוחמים החשודים בהשתייכות לדאעש ומחנות המאכלסים את משפחותיהם. הם גם שולטים בחלק גדול מהגבולות עם עיראק ועם טורקיה ובמעברי הגבול עם עיראק ועם חבל כורדיסטן העיראקי, וכאמור יש להם כיום גם שליטה על הכנסות משדות הנפט והגז.
לעומת זאת, השלטון החדש רואה את עצמו מסוגל לנהל את בתי הכלא ואת המחנות וסבור כי משימת ניהולם מוטלת על המדינה הסורית. הוא הציע לפיקוד הקואליציה הבין־לאומית נגד דאעש למסור את ניהול בתי הכלא והמעצר לצבא סוריה החדש. לפי המרכז הערבי למחקרי מדיניות, ארצות הברית עומדת בינתיים לצד הכורדים בסוגיה זו, אך היא מעוניינת להעביר את בתי הכלא לאחריות טורקית.
ישנה האפשרות שישראל תעודד את הבדלנות הכורדית כדי להשאיר את סוריה חלשה ומפוצלת, כאשר סימנים ראשונים לכך הופיעו בהתבטאות של ראש הממשלה נתניהו ובהכרזת מפקד ה־SDF
לטענת כוש, בהתאם לגישה הפרגמטית של א־שרע בניהול המדינה עד עתה, הוא נקט בעיקר דיאלוג ומשא ומתן לפתרון המחלוקות עם ה־SDF. אך חלק מהגורמים בשלטונו סבורים שה־SDF מתמהמהים ומנסים לקנות זמן. א־שרע ואנשיו רואים בסוגיה הכורדית עניין סורי פנימי שיש לפתור במסגרת הלאומיות הסורית הכוללת על ידי הבטחת זכויותיהם במדינת חוק ומשפט. על בסיס זה, ביקשו הרשויות החדשות בדמשק מההנהגה הטורקית להימנע מכל פעולה צבאית נגד ה־SDF כדי לאפשר זמן להגיע להבנות.
עם זאת, כבר היו כמה מקרי לחימה בין כוחות המשטר החדש (ובעיקר המיליציות שנקראו בעבר "הצבא הלאומי" ופעלו בצפון סוריה תחת הנחיה טורקית ישירה) לבין כוחות ה־SDF.
ואכן, ב־10 במרס, קיבל מט'לום עבדי, מפקד ה־SDF, את תנאיו של א־שרע וחתם על הסכם לפירוק הכוח הצבאי, להטמעתו בצבא הסורי החדש ולמסירת השליטה האזרחית לדמשק בתמורה להכרה בכורדים כ"עם ילידי" באזורי מגוריהם בסוריה. כמו כן, ההסכם קורא לחזרת הפליטים לכפריהם, לאחר שתושבים כורדים רבים גורשו מבתיהם ברחבי צפון סוריה.
כוש העלה את האפשרות שהדיאלוג הפנימי יוביל להשתלבות ה־SDF בסוריה החדשה בדרכי שלום. סייע בכך גם מכתבו של מנהיג ה־PKK הכלוא עבדאללה אוצ'לאן ל־SDF, שהורה על פירוק נשקו של ה־PKK, וסביר להניח שכלל גם קריאה להשתלבות בסוריה החדשה.
אומנם מלכתחילה הציבו את עצמם ה־SDF מחוץ לדיאלוג הסורי על ידי אי־השתתפות בוועדה המכינה לדיאלוג הלאומי, אך יש גם קולות פנימיים הקוראים להם להשתתף באופן פעיל כדי לגבש חוקה שתבטיח את זכויות הכורדים הסורים במסגרת של אזרחות שווה, ואכן הם ויתרו על דרישת הפדרליזם.
השלטון הסורי יכול לקדם שיתוף פעולה ופיתוח אזורי, ובו בזמן לנסות לשמר את יציבות מדינתו. מנגד, נאמנות יתר לצד מסוים או נוקשות מוגזמת עלולות להפוך את סוריה לבובה
אחמדיאן העלה את האפשרות שישראל תעודד את הבדלנות הכורדית כדי להשאיר את סוריה חלשה ומפוצלת, כאשר סימנים ראשונים לכך הופיעו בהתבטאות של ראש הממשלה נתניהו ובהכרזתו של מט'לום עבדי, מפקד ה־SDF, שהוא מוכן לקבל עזרה מכל אחד – במשתמע כולל ישראל. עם זאת, חתימת ההסכם למעשה העניקה ניצחון נוסף לא־שרע והוציאה את ישראל מהתמונה.
כבר היה נראה שא־שרע מוצא את עצמו לכוד בין הלחץ הטורקי המסיבי לפירוק האוטונומיה הכורדית לבין הדרישות של המערב ושל ארה"ב לשמירה על זכויות המיעוט הכורדי כבעל ברית קרוב של המערב במלחמה בטרור. עם זאת, ממשל טראמפ, שכקודמיו אינו אוהד את הכורדים, תיווך במשא ומתן והפעיל כנראה לחצים על הכורדים לחבור לא־שרע, מתוך הכרה ביכולתם המוגבלת להתמודד איתו ועם הטורקים גם יחד.
הפתרון הראשוני לשאלת כורדיסטן הוכיח את הצלחתו של א־שרע לנצל גורמים חיצוניים כדי לקדם את רצונו בשלטון סורי אחיד וריכוזי. מנגד, א־שרע הוכיח בו־זמנית שהוא מצליח בינתיים להימנע ממלחמה פנימית קשה ויקרה, וכי הוא אינו כפוף לחלוטין לחזון השאפתני של תומכיו באנקרה.
מעבר לאתגרי הניהול הפנימי העצומים, המשטר החדש שהוקם בסוריה עומד בפני בחירות קשות בתחום מדיניות החוץ. התנהלות פרגמטית וזהירה, שנקט עד עתה, יכולה לאפשר לו לבנות את מעמדו כמגשר בין מעצמות עולמיות ואזוריות. השלטון הסורי יכול לקדם שיתוף פעולה ופיתוח אזורי, ובו בזמן לנסות לשמר את יציבות מדינתו. מנגד, נאמנות יתר לצד מסוים או נוקשות מוגזמת עלולות להפוך את סוריה לבובה או להפוך אותה שוב ללוח השחמט של מאבקי הכוח במזרח התיכון על חשבון אזרחיה הסובלים.
