בהתמודדות עם חמאס – הכוח הצבאי לא יענה את הכול. הכוח הצבאי יכול לפגוע בבכירי חמאס ובמסגרותיו הצבאיות והאזרחיות, אך אין ביכולתו לעוקרו מהשורש ולמנוע את שרידותו ואת השתקמותו בהמשך. ממשלת ישראל, שבחלוף כשנה וחצי של כתישה צבאית ברצועת עזה, מתכחשת למה שהתחייבה לו בהסכם החטופים, נדמית לאותו פנאט צר מוחין שמכפיל ומשלש את מאמציו ככל שאיננו משיג את יעדיו.
מבט כולל על תולדות חמאס מאז הקמתו בשנת 1987 ממחיש בבירור את מגמת־העל: חמאס התערה והכה שורשים בקרב הציבור הפלסטיני בעזה ובגדה ככל שמאמצי ההסדר המדיני עם הזרם המרכזי הפלסטיני (פתח, אש"ף, הרשות הפלסטינית) התבררו כנושאים פרי באושים. מבחינה זו, גישת ישראל עשתה את מלאכת הסיכול המדיני של חמאס ונרקם מכנה משותף של "חבירה אנטגוניסטית" בין ישראל לבין חמאס, למרות היריבות המרה ביניהם.
אויבו המושבע של חמאס הוא הסדר מדיני על בסיס חלוקה לשתי מדינות. מסיבה זו יצא חמאס חוצץ נגד יוזמת השלום הערבית, שקיבלה אישור גורף גם של מדינות האסלאם, וחבר לציר ההתנגדות בהובלת איראן וחזבאללה.
חמאס מודע היטב לכך שרוב רובו של הציבור הפלסטיני בגדה וברצועה תומך בפתרון מדיני של חלוקה, אם אכן יהיה זמין ובר־מימוש. מבחינה היסטורית, התרחבות התמיכה הציבורית הפלסטינית בו – מעבר ל"גרעין הקשה" הפונדמנטליסטי של נאמניו המונה לכל היותר 15-10 אחוזים מכלל הציבור – נבעה כל כולה מאכזבת הציבור הרחב עקב כישלון ההתקדמות המדינית.
הלחץ הצבאי כולא את החטופים בין הפטיש לבין הסדן: הוא פוגע אנושות בשרידותם, ובה בעת הוא מחזק את נחישות חמאס להחזיק בהם כאמצעי אסטרטגי לשרידותו
הברירה כיום היא בינרית, ואין בילתה: או השלמת הסכם החטופים הכרוכה בנסיגת ישראל מרצועת עזה, סיום המלחמה והשקת מאמצי השיקום או שיבה לסבבי הדרך הצבאית שכשלה עד כה ונועדה לכישלון. השלכותיה של זו האחרונה עלולות להיות כבדות מנשוא: קריסת המאמצים להשבת החטופים וגזירת גורלם לשבט, כיבוש רצועת עזה על למעלה משני מיליון תושביה חסרי הכול ותאבי הנקם ואפשרות בריחתם בהמוניהם (לפחות חלקית) לעבר הגבול המצרי.
כתוצאה מכך יתערער הסכם השלום עם מצרים, ויקרין בתורו על גישת ירדן מחששה שמא זהו תקדים למה שיקרה בתחומה. בכיבוש רצועת עזה ובהשלטת ממשל צבאי בה ללא חלופה שלטונית פלסטינית, ממשלת ישראל דנה את עצמה למעמד של מיעוט דמוגרפי, אומנם גדול – בכל ארץ ישראל שמן הים ועד הנהר. "עולם של הבדל" מפריד בין כיבוש (occupation) לבין שליטה (rule).
ההישענות על הלחץ הצבאי כגורם שייאלץ את חמאס לנטוש את דרישתו לנסיגת ישראל מעזה ולסיום המלחמה הוא מקסם שווא שהוכח עד כה ככישלון חרוץ: הלחץ הצבאי גזר את גורלם למוות של לפחות 41 מן החטופים. בעיני חמאס – החטופים הם בראש ובראשונה נכס אסטרטגי שנועד לשמר את עצם שרידותו ולאפשר את שיקומו, וזאת מעבר לשימוש בו לצורך שחרור אסיריו בישראל. לכן הלחץ הצבאי מחזק דווקא את נחישות חמאס שלא לשחרר חטופים.
כך יוצא שהלחץ הצבאי כולא את החטופים בין הפטיש לבין הסדן: הוא פוגע אנושות בשרידותם, ובה בעת הוא מחזק את נחישות חמאס להחזיק בהם כאמצעי אסטרטגי לשרידותו. טבועה אפוא סתירה חזיתית ובלתי־ניתנת לגישור בין השלמת שחרור החטופים לבין המשך המלחמה. התנהלות סותרת זו מובילה לכך שהחטופים לא ישרדו בעוד חמאס ישרוד.
ממשלת ישראל פועלת לרוקן את הסכם החטופים מתוכנו. בהפרתה את ההסכם, הנובעת מסירובה לשלם את מחירו בנסיגה ובהפסקת המלחמה, היא מצמצמת אותו אך ורק לכדי חילופי שבויים ישראלים ואסירים פלסטינים, ובכך מסכלת את עצם מימושו, וזאת כאמור בניגוד חזיתי לאמור בהסכם.
השלמת הסכם החטופים ושדרוגו להסכם מדיני הם הדרך היחידה שתשמוט את קרקע התמיכה הציבורית בחמאס. על כורחו ייאלץ חמאס להשלים עם תבוסתו
מעבר לשיקולים פוליטיים בדבר שרידותה של הקואליציה בישראל, נראה שאת ממשלת ישראל מניע שיקול מהותי מדיני בעת הנוכחית: טרפוד האפשרות של כל הסדר מדיני שיכלול את רצועת עזה והגדה המערבית כאחד. תנאי הכרחי למימוש השיקום ברצועת עזה ולשדרוגו להקשר מדיני מובהק (על יסוד התוכנית המצרית, שקיבלה גושפנקה כלל־ערבית וכלל־אסלאמית) הוא השלמת הסכם החטופים עד סופו.
לא בכדי הציב הקונצנזוס הערבי בוועידת הפסגה בקהיר (מרס 2025) ובעקבותיו הקונצנזוס האסלאמי את השלמת עסקת החטופים כ"קדימות העליונה" ("אל־אווליה אל־קוצוא"). זהו תנאי בל יעבור שהוסכם גם על ישראל מפורשות בתוכנית הזאת. אולם השלמת הסכם החטופים ושדרוגו להסכם מדיני הם הדרך היחידה שתשמוט את קרקע התמיכה הציבורית בחמאס, בדגש על שדרוגו המדיני.
על כורחו ייאלץ חמאס להשלים עם תבוסתו המדינית משום שאין הוא יכול להצטייר בקרב הציבור הפלסטיני כמסכל של אפשרות תוכנית השיקום של עזה לאחר שהמיט עליה את אסונה.
אם ישראל תתמיד במבוקשה לכיבוש עזה, תתמיד גם החבירה האנטגוניסטית בין ישראל לבין חמאס כאילו לא נלמד דבר ולא נשכח דבר בעקבות אסון 7 באוקטובר. נדמה כי ממשלת ישראל זקוקה לאויב החמאסי כדי להצדיק את התמדתה במלחמה. הכשלת השלמתו של הסכם החטופים (וביטוי מובהק לכך הוא שיבתו של בן גביר לממשלה לאחר שפרש ממנה מסיבה זו) נועדה אפוא לסכל, ובפועל כבר מסכלת, את האפשרות היחידה ליצירת מתווה שיסלול את הדרך למוצא מדיני מן המבוי הסתום.
