החורבן בעזה וזניחת המאבק המזוין

תמונותיהם של המוני העזתים השבים מדרום לצפון לבתיהם נעשו מייד לאייקונים, אך קיבלו פרשנויות שונות בקרב ציבורים שונים. בציבוריות הישראלית למשל, נתפסו התמונות כעדות לכישלון של סיסמת "הניצחון המוחלט". בקרב הפלסטינים היו שראו בכך את סמל הצֻמוד הפלסטינית, ניצחון העמידה האיתנה והחיבור לקרקע. אחרים, בעיקר תומכי חמאס, ראו בכך את תמונת הניצחון של ההתנגדות על ישראל בהמשך לשבעה באוקטובר.

לעומת זאת, פלסטינים רבים, וביניהם אינטלקטואלים ואנשי עט, מסרבים בתוקף לראות בקטסטרופה העזתית עדות לניצחון כלשהו. אדרבה, לדידם התמונות מספרות על עשרות שנים של טרגדיה פלסטינית בלתי־פוסקת, והן מצריכות התבוננות פנימית באשר לשאלה על דרכי המאבק. אחד מהם הוא החוקר והפובליציסט הפלסטיני מאג'ד כיאלי, שבמאמרו במגזין האינטרנטי אל־מג'לה מבכה את החורבן ברצועה וקורא לרוויזיה במחשבה הפוליטית הפלסטינית.

מי שמתבונן היטב בתמונות של הפסקת האש מעזה אינו יכול לפרש זאת כניצחון, הוא כותב. בתמונות אלו מבחינים בחסרי בית אומללים השבים אל לא כלום בלא כלום. הישרדותם של אלו תלויה כעת בחסדיהם של גורמים בין־לאומיים ואף בחסדיה של ישראל, אם זו תאפשר כניסת סיוע הומניטרי.

תמונות השבים על רקע עיי החורבות מריצות כמו סרט נע את החוויה הפלסטינית של ששת העשורים האחרונים ומעוררות מחדש את הדיון על הפליטות, על המחירים הכבדים ששילמו פלסטינים בגופם ובקניינם, ומנגד על ההישגים הפוליטיים המוגבלים שצברו.

המציאות שנשקפת מתשדירי תעמולה רחוקה מהמציאות בשטח. לטענת כיאלי, המציאות היא שעזה נותרה בלתי־ראויה למגורים, ובעוד ישראל משחררת אסירים פלסטינים, בפועל הפכו תושבי הרצועה לאסירים הנמצאים בחזקתה, בין אם השלטון יהיה נתון בסוף בידי חמאס או בידי הפתח.

חמאס מוכרח להכיר באמת הפשוטה שאין ביכולתו להשמיד את ישראל וכי גם אין מי שמצפה ממנו לעשות כן

נוכח מציאות זו, הוא מלין, הפלגים הפלסטיניים ממשיכים לנהל את מלחמות האתמול. כל אחד מהם נאבק על שליטה בחלקה הפוליטית, החברתית והגאוגרפית שנידונה להצטמק, וזאת מבלי להידרש לשאלות הנוקבות בדבר המשך קיומו של העם הפלסטיני ומבלי לשתף את העם בקבלת ההחלטות באשר לעתידו הקולקטיבי. הם ממשיכים לפעול באופן אנטגוניסטי ובדלני, המכלה לשווא את האנרגיות הלאומיות הפלסטיניות ומאפשר לישראל לצפות בהנאה במתרחש.

בהיעדר הנהגה ראויה, כיאלי מטיל את המלאכה על הפלסטינים הבלתי־חמושים מבין אלה שאינם משתייכים לאף לא אחד מהפלגים. במעט הרוח שנותרה במפרשיהם, שמורה להם הזכות לדרוש ולחקור את מנהיגיהם על הבחירות שלהם ועל ההחלטות שהם קיבלו בשורה ארוכה של נושאים – בניהול המשא ומתן מול ישראל, בדרכי ההתנגדות החמושה ואופייה, בטיב הניהול הקהילתי־חברתי, במרחק בין התקוות שנטעו בחסידיהם לבין המציאות הקונקרטית.

שמורה בידיהם הזכות ואף החובה לבקש דין וחשבון מהקברניטים הפלסטינים על המחירים ועל הקורבנות, על מה שהתנועה הלאומית והנהגתה עשו לאורך השנים בירדן, בלבנון, בגדה ובעזה.

לפני הכול, הפלסטינים בכלל והעזתיים בפרט צריכים לדרוש לקבל תשובות לגבי עתידה של עזה. כיאלי מניח לפתחם של הפלסטינים מספר שאלות, כגון "כיצד הם יוכלו לחיות בחורבות של אסון הומניטרי? אילו אמצעי מחיה עומדים עבור משפחות ההרוגים, הפצועים, הנכים, המגורשים והעקורים? אילו מאמצים מושקעים למנוע את המשך חידוש המלחמה בעזה? איך הופכים זאת למאמץ אמיתי, קונסטרוקטיבי וחף מכל תעמולה שקרית אשר כל תכליתה היא לחגוג באופן נאיבי את "הניצחונות" של חמאס בעוד העם הפלסטיני מושפל ומושמד?"

כיאלי אינו חוסך שבטו מחמאס, וקובע כי הדיון האזרחי הפלסטיני אינו מפקיע מחמאס את מחויבותו לערוך חשבון נפש ציבורי. כפלג שהביא את הפלסטינים לחורבן הנורא מכול, הלה חייב להשתחרר מדוגמות בלתי־ריאליות שבהן הוא דבק עד כה. חמאס מוכרח להכיר באמת הפשוטה שאין ביכולתו להשמיד את ישראל וכי גם אין מי שמצפה ממנו לעשות כן.

על יסוד שתי ההכרות האלו – מודעות לאסון ההומניטרי וריאליזם פוליטי באשר ליחסי הכוחות – מונחת המשימה השלישית: הפניית כל האנרגיות הפוליטיות הפלסטיניות להסרת המצור על עזה ולשיקומה

יתר על כן, חמאס אינו יכול להתפאר בכישלונה של ישראל לאתר את כ־100 חטופיה האחרונים, שכן בינתיים לקחה ישראל בשבי את שני מיליון תושבי עזה כבני ערובה וחיזקה את אחיזתה בגדה המערבית. מוכרחים להודות, הוא ממשיך, כי הצלחתו של חמאס ב־7 באוקטובר היא טקטית בלבד, אך במישור האסטרטגי מדובר בכישלון קולוסלי שהביא בסופו גם לשינויים גאופוליטיים לרעת הארגון.

דווקא משום אחריותו לפורענות שבאה על רצועת עזה, מוטלת על חמאס האחריות להטות את הספינה לכיוון הנכון. זהו חשבון נפש היסטורי, שכן לחמאס היו שתי נקודות יציאה מהמסלול בדרך לאבדון שבו הוא בחר לקחת את הפלסטינים. האחת הייתה כמובן לא לקחת את הפלסטינים להרפתקת הדמים של השבעה באוקטובר. השנייה הייתה בידיה בשנים 2007-2005 עת יצאה ישראל מרצועת עזה וחמאס נטל בכוח את מושכות השלטון.

בהיעדר ישראל, חמאס יכול היה להציב אלטרנטיבה ראויה לרשות הפלסטינית בגדה המערבית ולקיים דגם פלסטיני מוצלח המוכיח כי הפלסטינים יכולים לנהל מנהל תקין ומוצלח כתבנית למדינה פלסטינית עתידית מכל הבחינות.

כיאלי מסביר כי על יסוד שתי ההכרות האלו – מודעות לאסון ההומניטרי וריאליזם פוליטי באשר ליחסי הכוחות – מונחת המשימה השלישית: הפניית כל האנרגיות הפוליטיות הפלסטיניות להסרת המצור על עזה ולשיקומה. הסרת המצור על עזה צריכה להשתלב בחיבורה הגאוגרפי והאדמיניסטרטיבי לגדה באופן שיבטיח בהמשך גם אחדות פוליטית של הישות הפלסטינית, שבתורה תקרב הזדמנויות כלכליות שיסייעו בשיקום הרצועה.

כיאלי מסכם כי את הרוויזיה הפנים־פלסטינית יש דחיפות לערוך במהרה. יוזמת הטרנספר של טראמפ נמצאת מעבר לפינה ופרויקט ההתנחלות, חימוש המתנחלים והסיפוח של הגדה הם כעת חלק ממדיניות ממשלתית. מול רשימת האתגרים הללו ועם הכרה עמוקה במחיר הבחירות הפוליטיות השגויות, הוא תובע מהפלסטינים לשנות את המנטליות הפוליטיות שלהם, להציב יעדים סבירים, בני יישום ולכונן מחדש את המוסדות הפוליטיים על מצען של כל מוסכמות יסוד אלו.

על רקע האזרחות הישראלית שניתנה להם, ניתן לומר כי התנועה הלאומית הפלסטינית הדירה את הפלסטינים אזרחי ישראל הן מקבלת ההחלטות והן מהפתרון הפוליטי

המודל: המאבק החדש־ישן של הפלסטינים בישראל

אסעד גאנם, חוקר מדע המדינה ומומחה לפוליטיקה השוואתית באוניברסיטת חיפה, מגיע למסקנות זהות לשל כיאלי באשר לתועלתו של המאבק המזוין. במאמר במגזין אל־מג'לה הוא עורך ניתוח היסטורי של אסטרטגיות המאבק של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל כדי להציע אלטרנטיבות למאבק המזוין.

גאנם מסביר כי הנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות פיצלו בין הפלסטינים והכתיבו אסטרטגיות שונות של מאבק מול הניסיון לנשל את הפלסטינים מאדמתם ולהקים מדינה יהודית גדולה. המאבק של הפלסטינים בישראל החל בעצם הסירוב להיעקר. לאחר מכן, קיבלו הפלסטינים הנשארים בגבולות מדינת ישראל את האזרחות הישראלית.

הגם שיש המתווכחים עם בחירתם לקבל את האזרחות, הרי שלא ניתן לערער על כך שהבחירה בהישרדות ובהישארות היא זו שהותירה חבלי מולדת פלסטיניים כמו הגליל, הנגב והמשולש עם נוכחות פלסטינית.

על רקע האזרחות הישראלית שניתנה להם, ניתן לומר כי התנועה הלאומית הפלסטינית הדירה את הפלסטינים אזרחי ישראל הן מקבלת ההחלטות והן מהפתרון הפוליטי. הדרה זו משתקפת יותר מכול בפתרון שתי המדינות, שאינו מגדיר באופן ברור את עתידם. חרף ההדרה, מצאו הפלסטינים אזרחי ישראל נתיבות לתנועה הלאומית, וביתר שאת מאז שנות השבעים הם משתלבים בכוחות עצמם בתנועה הלאומית בהקימם מוסדות ומיזמים לאומיים בתוך גבולות מדינת ישראל ומחוצה לה.

חיל החלוץ הפלסטיני בישראל הורכב מקשת רחבה של אנשי רוח ומעשה, אינטלקטואלים ופוליטיקאים. ע'אנם מציין בין היתר את מנסור כרדוש ואת סאלח בראנסי ממייסדי התנועה הפוליטית אל־ארד (الأرض) ואת הפרלמנטרים הקומוניסטים אמיל חביב, תופיק טובי, תופיק זיאד וסליבא ח'מיס. אלו, לצד ראשי רשויות ופעילים נוספים, יצקו תוכן חיובי בקיום הפלסטיני בתוך ישראל וביססו את אתוס ההישארות בארץ והשמירה על הזהות הפלסטינית.

כישלונו של המאבק המזוין

אלא שפלסטינים אחרים בנסיבות שונות בתכלית גמרו אומר לבסס את התנועה הלאומית על אתוסים של פליטות, שיבה, שחרור או מאבק מזוין כאסטרטגיית מאבק עיקרית. לאסטרטגיה של המאבק המזוין היו קונים רבים, אך ברבות השנים קמו לה מתנגדים מתוך האינטליגנציה הפלסטינית.

הללו, כגון מאג'ד כיאלי ויזיד סאיע', הגיעו למסקנה שהמאבק המזוין על מכלול היבטיו וגם באופן מוגבל אינו אסטרטגיה מוצלחת עבור המטרה המרכזית שהיא שחרור לאומי. טענתם הייתה שהמאבק המזוין לקח שבי גם את הארגונים שהשתמשו בו כאסטרטגיה עיקרית. אין תמה כי אתוס המאבק המזוין סייע בגיוס הפלסטינים, בחיזוק הזהות הפלסטינית ובתיקוף זהותם הקולקטיבית, אך בכל הנוגע למטרה שלשמה הוא נועד – להיות כלי מאבק נגד ישראל – הוא נכשל.

גאנם טוען שההיסטוריה הפלסטינית מלמדת אותנו שבכל פעם שנעשה שימוש במאבק המזוין, התוצאות היו הרות אסון עבור הפלסטינים. מנגד, המאבק הפלסטיני העממי העיקש בגדה ובעזה מ־1967 ועד שנות התשעים הוא זה שהביא את הסכם אוסלו ואת הקמת הרשות הפלסטינית.

ברם, מאז שנות התשעים צבר המאבק המזוין הפלסטיני פופולריות בשלוש הזדמנויות עיקריות. הראשונה במחצית השנייה של שנות התשעים לאחר חיסול יחיא עיאש ובעקבות מספר היתקלויות נוספות בין חמאס לבין ישראל; הפעם השנייה באינתיפאדה השנייה, והפעם השלישית בעקבות המבצע המוצלח מבחינה צבאית של חמאס ב־7 באוקטובר.

"העתיד הפלסטיני מושתת על שינוי הדרגתי ומתוכנן ולא על שחרור צבאי באבחה אחת, כפי שטעה לטעון מוחמד דיף בתחילת המלחמה הנוכחית"

גאנם קובע כי מתקפה זו, למרות ההצלחה הצבאית של חמושי חמאס מול צה"ל, החזירה את הפלסטינים בישראל עשרות שנים לאחור. בדומה לכיאלי, הוא טוען כי המחירים הקטסטרופליים שהפלסטינים שילמו מאז השבעה באוקטובר הם ההוכחה הטובה לחוסר תוחלתו של השימוש בנשק.

להוותם של הארגונים החמושים, ישראל מחזיקה במיטב הנשק המערבי ובטכנולוגיות המתוחכמות ביותר ונהנית ככלות הכול מתמיכה כמעט בלתי־מסויגת מהמערב ומארצות הברית. גאנם מדגיש כי חוסר התוחלת של המאבק המזוין אינו מערער על עצם הלגיטימציה של המאבק הפלסטיני הצודק ועל זכותם לבחור בכל מאבק העומד לרשותם כפי שגם מתיר להם החוק הבין־לאומי, אך הזכות השמורה להם להפעיל כוח אין פירושה היחפזות לפעולות שפועלות כחרב פיפיות.

לשיטתו, השיעור של הנכבה לא נקלט היטב בקרב גורמים כמו חמאס, ולדבריו: "האנשים הללו מתעלמים מהלקחים אשר עלינו להפיק מהנכבה ועד היום, והם שהעתיד הפלסטיני מושתת על שינוי הדרגתי ומתוכנן ולא על שחרור צבאי באבחה אחת, כפי שטעה לטעון מוחמד דיף בתחילת המלחמה הנוכחית".

בחמאס שכחו כי המטרה של השחרור הפלסטיני היא זו המכתיבה את האמצעים ואת דרכי המאבק. ומכיוון שהמטרה היא שחרור משלטון העוול וכינון מרחב הומני ושוויוני בתוך מדינה דמוקרטית השוחרת את החוק הבין־לאומי לתועלתו ולרווחתו של האדם הפלסטיני, כל פעולה אשר מביאה לתוצאה הפוכה, דהיינו חיסולו או גירושו של האדם הפלסטיני, חותרת תחת ייעודו של המאבק הפלסטיני.

הקריאה למאבק משותף בעל נוסח אחיד היא הכרחית במיוחד בתקופה הזו כאשר תחזוק מערכת של עליונות גזעית בכל המרחב שבין הים עד הנהר צובר תאוצה

גישת הפלסטינים בישראל למלחמה ומקומה בעיצוב המאבק החדש

גאנם גורס כי הפלסטינים בישראל והאליטות שלהם הקדימו להבין את הנזק הצפוי מהמלחמה עוד בתחילתה. אי לכך, מאבקם האזרחי נסוב למן ראשית המלחמה סביב הפסקתה. הפעילות האזרחית בקרב הפלסטינים בישראל מוגבלת ומרוסנת לדעת גאנם, ולמודת פחדים מפני ענישה קולקטיבית מצד מדינת ישראל, אך היא חייבת להתגבר לנוכח מגמות הפשיזציה של הממשלה והחברה.

כעת, צו השעה, גאנם קובע, הוא ניסוח מחדש של תחומי המאבק המשותף לכל הפלסטינים ברוח האסטרטגיות שבהן נהגו הפלסטינים בישראל. לפיכך, בשלב הראשון, הישארות והיאחזות בקרקע היא תנאי יסודי עבור כל הפלסטינים.

בשלב השני, הוא קורא לפתח חזון משותף שיכלול אסטרטגיות משותפות שיתאימו לעם הפלסטיני כולו – מנצרת דרך יריחו ועזה ועד למחנות הפליטים במדינות ערב. לשיטתו, הקריאה למאבק משותף בעל נוסח אחיד היא הכרחית במיוחד בתקופה הזו כאשר תחזוק מערכת של עליונות גזעית בכל המרחב שבין הים עד הנהר צובר תאוצה, ומעמדם של הפלסטינים בישראל מעורער ודומה יותר מתמיד למעמד אחיהם מעבר לקו הירוק.

עם ההבנה הזו הפלסטינים צריכים להיעזר בשתי התנסויות מוצלחות – זו של הפלסטינים בישראל מאז 1948 וזו של הפלסטינים כולם מאז 1967 ועד 1994. גאנם אינו מביט בערגה רומנטית לעבר התקופות הללו, שכידוע היו כרוכות בממשל צבאי נוקשה שניהל את כל תחומי החיים. עם זאת, הוא מבקש לאמץ את הגישה הפלסטינית הכללית בתקופה זו. גישה זו הניבה לדעתו פירות, בוודאי יותר מאשר המאבק המזוין, אשר תמיד זימן על הפלסטינים התרגשויות של פורענויות נוספות, אשר שיאן במלחמה הנוכחית בעזה.

בסיכומו של דבר, שני הדגמים האלו מלמדים על החשיבות של ריאליזם, של ההיאחזות בקרקע המציאות ושל הזהירות מפני הליכה שולל אחר אידאולוגיות אוטופיסטיות ומיתיות. האחרונות, הוא מסכם, גזרו על הפלסטינים מלחמות "קיומיות" במובן המיתי אשר מסתיימות בהעדר קיום במובן הגשמי.

מי שמעוניין במולדת פלסטינית דמוקרטית, פתוחה, שוויונית ופלורליסטית, אשר מגינה על זכויות הפרט של הפלסטינים ושל מי שאינם פלסטינים, מוכרח להישען על החזון הזה – המסופק, המרוסן, הסבלני אך העיקש והמתמיד.