ב־2003 פלשה ארצות הברית לעיראק כרוח סערה במטרה להפיל את שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין ולכונן תחתיו דמוקרטיה. ואומנם מאז ועד היום נערכו בעיראק חמש מערכות בחירות, אך המדינה אינה מצליחה להתרומם ולהיכנס לנעליים הגדולות שנתפרו לה. חוסיין, שהשתייך למיעוט הסוני במדינה, הנהיג שלטון עריצי שהפלה לרעה את הרוב השיעי, ולאחר נפילתו דובר על כינון שלטון המבוסס על "הרמוניה עדתית": שיתוף פעולה ענייני בין העדות השונות למען שיקום המדינה, ניהולה והצעדתה לעבר עתיד טוב יותר. אולם עד מהרה הלכה והתבססה הדומיננטיות השיעית בשלטון, ותוצאות הבחירות האחרונות, שנערכו באמצע אוקטובר השנה, העלו על נס את התנועה הסָדְריסטית – תנועתו של איש הדת השיעי מוקתדא א־סָדר – ככוח המרכזי במדינה. במאמר באתר א־ספיר אל־ערבי מתאר העיתונאי החוקר העיראקי ספאא ח'לף כיצד שקעה עיראק בסיאוב פוליטי אלים, וכיצד תוצאות הבחירות האחרונות הן עוד שלב בתוכנית של א־סדר להשתלט על המדינה ולכונן קלפטוקרטיה אסלאמית שתמלא את מאווייו הפוליטיים והדתיים.
מוקתדא א־סדר הוא איש דת שיעי דומיננטי בעיראק המחזיק בתואר הדתי "סייד", והוא בן דודו של מוסא א־סדר, מייסד תנועת אמל הלבנונית. לאחר הדחתו של סדאם חוסיין, קיבץ א־סדר את מאמיניו לכדי תנועה פוליטית חדשה וחמושה, שצברה פופולאריות בהתנגדותה למעורבות הזרה בעיראק, ולא היססה להשתמש בנשקה כנגד האמריקאים וכוחות הקואליציה שלהם. עם זאת, לסדריסטים קמו בעשור האחרון ארגונים שיעים חמושים מתחרים שממומנים על ידי איראן. הארגונים הללו, שהתאגדו עם עוד כמה ארגונים כדי ליצור ארגון גג בשם "הגיוס העממי", זכו לפופולאריות בעקבות מאבקם במדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה ובעקבות העובדה שהגנו על האזרחים השיעים במהלך המלחמה, והצליחו לתרגם את הפופולאריות הזו גם במישור הפוליטי, כשהקימו את "ברית פתח" – רשימה פרלמנטארית המורכבת מנציגיהם של ארגוני הגיוס העממי, ושזכתה למספר משמעותי של מושבים בבחירות ב־2018.
באותה שנה החליטה ממשלת עיראק על הכרה רשמית בכוחות הגיוס העממי, ובכך למעשה מיסדה את פעילותם ואימצה אותם כמעין "משמר הרפובליקה". עליית קרנם של הארגונים הללו, כותב ח'לף, פגמה בשאיפתו של הזרם הסדריסטי להיות הכוח המזוין המשמעותי היחיד בעיראק והיחיד שיש לו לגיטימציה להגן על העדה השיעית ולהילחם ב"כיבוש הזר".
ח'לף חוזר במאמרו אל הימים שלאחר הפלת משטר סדאם חוסיין, ומתאר כיצד נולדו שורשי הבעיות במערכת הפוליטית בעיראק. תחילה, השאירו האמריקאים בעיראק שלטון המבוסס על חלוקה ועל שותפות בין העדות השונות במדינה, אך ב־2006 החלו השיעים – בהובלת ראש הממשלה בזמנו נורי אל־מאלכי – להשתלט על מוקדי הכוח, תוך סילוק גורמים שעלולים להתנגד לתהליך זה. אל־מאלכי השתמש בהסכמים ובתכסיסים שונים כדי להיאחז בשלטון בכוח במשך שמונה שנים, מה שהביא לסדרת "אסונות פוליטיים וביטחוניים" כהגדרתו של ח'לף. כך, לאחר הבחירות ב־2010, אל־מאלכי מנע מהרשימה המתונה חסרת השיוך העדתי בראשות איאד עלאווי להרכיב ממשלה, אף שזכתה במספר הקולות הרב ביותר. בתחילת 2013 אל־מאלכי ריסק באלימות הפגנות שקטות של האוכלוסייה הסונית במדינה, מה שגרם לרבים מהם לפנות להתנגדות חמושה, יצר את ארגון המדינה האסלאמית, וסלל את דרכו של הארגון להשתלטות על צפון עיראק. הולדת הארגון הסוני הרצחני הייתה המניע להקמת הארגונים השיעיים החמושים למלחמה בו, אותם ארגונים שיתאגדו עד מהרה תחת "הגיוס העממי". נוסף על כך, כל הדברים הללו רק חיזקו את השאיפות הבדלניות של הכורדים בצפון המדינה, מה שעירער עוד יותר את בסיס השותפות העדתית בעיראק, שהפך בשלב זה לתיאורטי בלבד. המלחמה במדינה האסלאמית היא שהעלתה על נס את הארגונים החמושים השיעיים, והם נעשו פופולאריים מספיק עד שבבחירות ב־2018 הממסד העיראקי איפשר להם לרוץ לפרלמנט, ובכך הכשיר אותם כשחקנים פוליטיים לגיטימיים וסלל את דרכם עד לממשלה. "המסקנה מבחירות 2018 היא שהמערכת הפוליטית לא הציבה מסגרת ברורה בכל הנוגע לגורמים המתחרים על השלטון, ולא קיימה את הבטחתה להקים ישויות מפלגתיות שיבטיחו יציבות" כותב ח'לף, "במקום זאת, היא אפשרה לפלגים חמושים להיות חלק אינטגראלי מהשותפות השלטונית".
אותם פלגים הקימו במהרה ממשלה בדמותם, בראשות עאדל עבד אל־מהדי. ממשלה זו החלה נוטשת את רעיון הדמוקרטיה באופן גלוי, פעלה ללא התחשבות ברצון העם ורמסה את החופש הפוליטי, וכל זאת על רקע קיטוב עדתי והתחזקות התפיסה שעדיף להשתמש בנשק מאשר בפוליטיקה. התמהיל הזה ערער את שארית האמון של העם בשלטון ובטהרת כוונותיו, וב־2019 פרץ במדינה גל מחאות נרחב המכונה מחאות תישרין, ובו אזרחים רבים הביעו את מורת רוחם מהשחיתות השלטונית, מהאבטלה ומהתנהלות השלטון באופן כללי, במה שהפך במהרה לדרישה להפלת השלטון ולהחלפתו. על פי ח'לף, מדובר היה ב"רוח מחאה נדירה ומיוחדת במינה, שכמעט הצליחה לכפות כינון משטר חדש בעיראק, לולא הטריז שא־סדר הצליח לתקוע בשורותיה".
השלטון ניסה לדכא את המחאה בכל האמצעים שעמדו לרשותו, כולל באמצעות שליחת כוחות הגיוס העממי לטבוח במפגינים. היקפה העצום של המחאה הטיחה בראשי המיליציות השיעיות של הגיוס העממי את העובדה שהפופולאריות שקנו לעצמם בקרב אזרחי עיראק באמצעות הלחימה בסוריה כבר איננה. לעומתם, א־סדר ראה במחאה זו הזדמנות פז להחלשת יריביו הפוליטיים ולחיזוק מעמדו, תוך ניצול העובדה שהמחאה התמקדה בהתנגשויות אלימות עם כוחות הביטחון, ולא הצליחה להגיע לכדי גיבוש חלופה דמוקרטית יותר לשלטון הקיים. כך, מסביר ח'לף, הסדריסטים פיזרו הבטחות לפעול לרפורמה פוליטית, לאחר מכן תמכו פומבית במחאה והצטרפו באופן אקטיבי לשורות המוחים, עד שלבסוף נטשו אותה ועברו צד כדי לנסות ולהקים שלטון משלהם.
הדומיננטיות של א־סדר ברחוב העיראקי הצליחה למצב אותו בנפרד מהזרם שלו בתור רפורמטור וחכם דת המייצג את העם ותומך בדרישותיו לשינוי, בעוד שהתנועה הפוליטית שלו המשיכה להיאחז בחלקה בשלטון. בכך הצליחו הסדריסטים לפסוח על שתי הסעיפים, כשניצלו את משאבי השלטון מבפנים והרחיבו את השפעתם בו, בזמן שדמותו של א־סדר ותמיכתו במחאה היו ערובה עבורם במקרה של החלפת המשטר. ואומנם הממשלה נפלה בעקבות המחאות, והזרם הסדריסטי הצליח להחליש את כוחם את הארגונים השיעים האחרים, ולהוביל השנה לקיום בחירות מוקדמות שתוצאותיהן מבשרות טובות עבור שאיפתם להיאחז בשלטון למשך זמן רב ככל האפשר.
לדברי ח'לף, הסדריסטים תיכננו מההתחלה "לרסק את יריביהם ואת בעלי בריתם כאחד" בבחירות השנה, תוך ניצול שקיעת התמיכה בארגונים השיעיים האחרים. הם פעלו לאישור החוק להגדלת מספר אזורי הבחירה, והכריזו על החרמת הבחירות תוך שהם משקיעים מאמצים רבים לגיוס מצביעים חדשים, במיוחד בקרב שיעים שתמכו בעבר בארגוני הגיוס העממי. כך, כשהסדריסטים חזרו בהם מכוונתם לכאורה להחרים את הבחירות, בסיס התמיכה שלהם גדל משמעותית מתחת לרדאר, ורשימתם "סָאִירוּן" ("קדימה") זכתה במספר המושבים הרב ביותר. הטקטיקה הזו לא זרה לפוליטיקה העיראקית, ומפלגות נוספות השתמשו בה כדי להגדיל את כוחן, אך לא באותה הצלחה כמו הסדריסטים. ארגוני הגיוס העממי נדהמו לראות את תוצאות רשימתם "פתח", שאיבדה כמעט שני שלישים מכוחה הפרלמנטארי, והחליטו שלא להכיר בתוצאות הבחירות ולנסות להטיל ספק ציבורי באמינותן בניסיון להשיג תוצאה טובה יותר. אליהם הצטרפו רשימות שיעיות נוספות, שלכולן מטרה משותפת: למנוע מהסדריסטים להקים ממשלה בלעדיהם. ארגוני הגיוס העממי כבר קיבלו איתות מפטרונם האיראני שעליהם להפסיק עם החרמות ולנסות להגיע להידברות עם הסדריסטים בנוגע לישיבה משותפת בממשלה, וזאת מתוך חשש שהם עלולים למצוא את עצמם במהרה מחוץ למוקדי קבלת ההחלטות.
הדבר העיקרי שמדאיג את ארגוני הגיוס העממי הוא הצהרות העבר של מוקתדא א־סדר, שהכריז כי יש לפרק את הגיוס העממי כארגון גג עצמאי, ולשלב את הארגונים ה"ממושמעים" מתוכו בכוחות הביטחון הרשמיים של עיראק. מעשה שכזה, סבורים בגיוס העממי, יהיה מותו של הארגון והחלשה של המעורבות האיראנית במדינה ושל "ציר ההתנגדות האסלאמי" הנמתח מאיראן ועד לבנון. בגלוי הם דואגים להצהיר שזה יהיה צעד להגדלת ההשפעה האמריקאית בעיראק ולגרירתה לעבר נורמליזציה עם ישראל והצטרפות להסכמי אברהם, אולם ח'לף מציין שמה שמדאיג אותם בפועל הוא הידיעה שהם לא יוכלו לעמוד מול א־סדר כשהוא נמצא בשלטון וכשברשותו כוחות הביטחון העיראקיים, בתוספת המיליציה של התנועה הסדריסטית ושאריות המיליציות של הגיוס העממי.
למרות זאת, לא כל ארגוני הגיוס העממי נענו להכתבה האיראנית להידברות, והעדיפו פתרון מוכר יותר: שניים מהארגונים הללו "עסאיב אהל אל־חק" ו"גדודי חזבאללה" (שלמרות שמו אינו נושא קשר ישיר לארגון הלבנוני), כבר החליטו שהדרך להשיב לעצמם את השפעתם שאבדה היא באמצעות הסלמה אלימה. לפי ח'לף, הפעלת אלימות היא אמצעי נפוץ בין הגופים השונים בעיראק דווקא למען הפחתת המתיחות ביניהם. "אפילו הגופים הפוליטיים שאינם חמושים כורתים בריתות עם גופים חמושים, ובבריתות הללו הלא־חמושים בדרך כלל נדחקים לשוליים ואינם מצליחים להוות תחרות אל מול הרובים והמל"טים", כותב ח'לף. לדבריו, כחלק ממסעות הבחירות שלהם, הכוחות השיעיים התרגלו להחליף ביניהם מסרים אלימים כדי להגיע לפשרות שיאפשרו להם להציג הישגים וישמרו על האיזון העדין בין הכוחות במדינה. "המסרים האלימים לרוב מצליחים להפיג את המתיחות בין הצדדים, ודוחפים אותם להידברות שמבוססת על ההסכמים הסודיים ביניהם בדבר חלוקת השלטון", מסביר ח'לף, "לפיכך, אלימות נקודתית היא הדבר היחיד שמונע מהגורמים השואפים לשותפות בשלטון לגלוש לאלימות גדולה יותר".
אפשר לראות את העיקרון הזה באירועים האחרונים במדינה: כתגובה על מפלתם בבחירות, "עסאיב אהל אל־חק" ו"גדודי חזבאללה" החליטו לנסות למנוע מא־סדר להקים ממשלה בלעדיהם באמצעות הטלת מצור על האזור הירוק בבגדד בשעה שא־סדר ערך פגישות עם גורמים פוליטיים שונים במטרה לנסות ולהקים את ממשלתו. ואכן, במחיר של שני הרוגים הם הצליחו לגרום לא־סדר לעזוב את בגדד ולהודיע על כישלון השיחות. עם זאת, "גורם אלמוני" הגיב על האירועים הללו בשליחת כטב"ם נפץ אל נכס ממשלתי, במה שהוכרז כניסיון התנקשות בראש הממשלה הזמנית מוסטפא אל־כאזמי. בסופו של דבר, ההסלמה הזו התמתנה וסופה צפוי בגיבוש יחסים חדשים בין הצדדים, אולם לדברי ח'לף מאבק השליטה בין הגורמים השיעיים עלול להגיע למעשים קיצוניים עוד יותר. "הדבר דומה לניהול משק פיאודלי", הוא כותב, "כשלבעליו כוונה גמורה לשרוף אותו עד היסוד אם האינטרסים העתידיים שלהם ייפגעו".
אם מסתכלים על היסטוריית המדינה ועל תוצאות הבחירות האחרונות, כותב ח'לף, "ניתן להבין ש־18 השנים שבהן לכאורה יוצבה דמוקרטיה – כזאת שמתקיימת על נשק, שחיתות ומערכות בחירות שאינן מביעות את רצון הציבור – היו בסך הכול השקעה מוצלחת עבור אלה המבקשים להישאר בשלטון ולבנות כוחות שיביסו ויהרסו את יריביהם, עד אשר יישארו יחידים בשלטון ויכוננו מחדש משטר דכאני, כזה שייתכן שיוגן על ידי פופוליזם דתי". אולם עיראק ניצבת בפני אתגרים שספק אם תוכל לעמוד בהם, קל וחומר כשהמערכת הפוליטית מפוררת ונעה הרחק מהכיוון הדמוקרטי: החל בעליית מחיר הנפט, שהוא ענף יצוא עיקרי במדינה, עבור במשבר מים חמור וכלה בגידול חד באוכלוסין. "האופטימיות המוגזמת שלדבריה ממשלה הומוגנית יכולה להציל את עיראק מממשלות המבוססות על שותפות ועל שבריריות פוליטית היא רק תירוץ לצבירת כוח", חותם ח'לף. "המצב כעת קרוב יותר מאי פעם לפיצוץ של בעיות חברתיות-כלכליות שאף נשק לא יוכל לכבות".
