מאבקים לאומיים לאורך ההיסטוריה שאבו את עולם הדימויים שלהם מהשיח המגדרי הפטריארכאלי, וכך הפך השיח הלאומי לאתר נוסף מיני רבים שבו יחסי הכוחות הבלתי־שוויוניים בין נשים וגברים משתמרים, משתכפלים ומונכחים כסדר חברתי. בתוך עולם הדימויים הזה, אונס משמש כמטפורה נפוצה ואפקטיבית במיוחד להצתה של רגשות לאומיים בכלל ובמקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט. במקביל לכך, בשנים האחרונות מתגברת המודעות בעולם הערבי למאבק בפטריארכיה, ומצד הנשים הערביות נשמעת ביקורת רבה על התפיסות החברתיות כלפי מקומן של נשים בחברה.
ההתקוממות הפלסטינית כנגד הכיבוש הישראלי באינתיפאדה הראשונה, כפי שנרשם בתיאורים עיתונאיים, הביאה אל הרחובות סיסמאות וקריאות שתיארו את הפלסטינים כאישה הנאבקת באנס שלה וכגבר המתגבר על אין-אונות ומשיב לעצמו את גבריותו שאבדה. המשורר הסורי ניזאר קבאני האדיר בשירו "ילדי האבנים" את צעירי עזה במאבקם העיקש כנגד מדינת ישראל, ומנגד, עמדו מנהיגי מדינות ערב מן הצד כלוקים בגבריותם, מכיוון שאינם עומדים לצד הפלסטינים ונלחמים איתם. "למדונו איך להיות גברים כי גברינו שלנו נעשו רכים" כתב קבאני בשירו "הזועמים". הוא ייחס גבריות לכוח ולמאבק, ולעומתה, את הרכות, כפי שמקובל בתפיסות מגדריות מקובלות לנשיות, הוא תיאר כנשיות של המנהיגים הערבים.
החיבור בין אונס לכיבוש הישראלי בעזה כיכב גם בתרבות הפופולארית הישראלית. למשל באופרת הרוק הישראלית "מאמי" מ-1986 שעסקה בין היתר במפגש בין ישראלים ובין פלסטינים מהשטחים בתוך ישראל. אחד השירים המפורסמים באופרה "האונס" מתאר שבעה עובדים פלסטינים מעזה בבר תל אביבי כשהם באים לאנוס את מאמי המלצרית, נערה מעיירת פיתוח בדרום הארץ. בדיאלוג שבו מאמי מתחננת שיחוסו עליה, מטיחים בה העזתים כי ב״דם וזרע נגאל את פלסטין!״ כדי להחזיר את הכבוד הפלסטיני האבוד, עליהם להשיב 'מידה כנגד מידה' ולאנוס את מאמי. כך מנקודת מבטם, או מנקודת מבטה של היצירה הישראלית, הכבוד הלאומי הפגוע של העם הפלסטיני יוכל להיגאל דרך אונס.
בשנים האחרונות ניתן למצוא גופי תקשורת המתייחסים לרצועת עזה כמי שנאנסת על ידי ישראל בתיאור ההרס והחורבן שנותרו בה לאחר המבצעים עופרת יצוקה (2009) ו"צוק איתן" (2014). הדימוי נועד להצביע על יחסי הכוחות בין ישראל לפלסטינים, ואכן לא מדובר כאן אף פעם במקרי אונס ממשיים, שאכן לא התרחשו. ולמרות זאת, הבחירה בכותרות כאלה היא מודעת, ומטרתה להעצים או להמחיש את עוצמת הפגיעה הישראלית בעזה, את ההרג ואת החורבן.
אבל אם אונס ופגיעה מינית נותרות בשיח הלאומי בגדר מטפורה בלבד, איזה מקום מקבלים אירועים ממשיים של פגיעה מינית? היכן והאם הם באים לידי ביטוי? נראה כי המטפורה והמציאות אינם מנותקים זו מזו. השימוש בדימויים מגדריים בתוך השיח הלאומי והתקשורתי מסיט את תשומת הלב הציבורית מתרבות אונס אמיתית, ויוצר, במודע או שלא־במודע, השתקה, התעלמות והזנחה של הנושא. עדויות שונות מהשנים האחרונות מעלות כי בעקבות המצב הכלכלי הרעוע של הרצועה, הרעב, העוני ומדיניות הסגר הישראלית – תופעת האלימות המינית 'משגשגת', אך הנפגעות והנפגעים אינם זוכים למענה מהרשויות והבעיה אינה מדוברת כלל בשיח הציבורי. בריאיון לאתר "הארץ", מתאר מוחמד מנצור, פסיכולוג אשר עובד בעזה, כי יותר משליש מהילדים אשר מגיעים אליו לטיפול ממחנה הפליטים ג'באליה משתפים כי חוו פגיעה מינית אחת לפחות. אך קשר השתיקה בנושא האונס והמענה המועט שנפגעים יכולים לזכות לו בתנאי החיים הדוחקים בעזה מונעים מהילדים להגיע לטיפול, וכך כמעט שאין סטטיסטיקה או מחקר מסודר על אודות הכמות והאופי של הפגיעות המיניות המתרחשות בעזה.
ארבע שנים בתוך פעילותה של תנועת #ME TOO, ניתן לראות כיצד שיח מגדרי שוויוני מוביל לשינוי גם אצל נשים בעזה, אשר נחשפות דרך המדיה החברתית לדיונים על אלימות מינית ובוחרות ליטול בהם חלק דרך פרסום קטעים אישיים ודרך כתיבת פרוזה. באתר האינטרנט "אנחנו שמעבר לגדר", המתרגם לעברית טקסטים אישיים פרי עטם של תושבים ושל תושבות מרצועת עזה, פורסמו בשנים האחרונות עדויות של נשים על נושאים שנחשבים טאבו בחברה העזתית. הן כותבות על נושאים מגדריים מגוונים, וביניהם אונס, פגיעה מינית ועל התנגדות להאשמת הקורבן ולהפניית האשמה כלפיהן. הן כותבות גם על דימוי גוף, על סירוב ליטול חלק בתכתיבים החברתיים בנוגע ליופי ולהצלחה בחברה, על הרעיון של אחווה נשית, ובוחנות בביקורתיות את הסטנדרט הכפול שבו נשים בעזה נבחנות אל מול גברים במצבים של גירושים, רווקות ופערי גילאים בזוגיות. בסיפור הקצר "לא!" מאת הסופרת והעיתונאית העזתית סמא חסן, שאף תורגם לעברית, מתואר גבר האונס את אשתו באופן יומיומי במסגרת חיי הנישואים של השניים. הסיפור מפרט את התפיסות החברתיות בנוגע להיותה של האישה רכוש בעלה ורכוש משפחתה, ומעביר על כך ביקורת.
כתבים אלו ונוספים מתארים את השינויים החלים במעמד הנשים בחברה העזתית ומשקפים את הדרישה הנשית לשוויון ולשינוי. כתיבה נשית שכזו התובעת עבור עצמה ועבור החברה לבקר תפיסות מגדריות שמרניות, ודורשת מציאות חיים אחרת, יכולה להוביל לשינוי חברתי בנוגע לתפקידים המסורתיים בחברה ואף לעצב מחדש את השיח הלאומי-פלסטיני. כבר בתיאורים עזתיים של צעדות השיבה בשנת 2018 ניתן למצוא דגש על נוכחות נשית ועל החלק האקטיבי במאבק ובשיח הלאומי הפלסטיני.
תמרה יואלי היא סטודנטית לתואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ומגדר באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. גרסה ראשונית של מאמר זה נכתבה במסגרת הקורס "עזה: היסטוריה חברה תרבות ופוליטיקה" במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון (בהנחיית ד"ר יונתן מנדל וד״ר דותן הלוי).