חרף התנגדותה העקבית של פיפ"א לכך, המונדיאל האחרון בקטר היה רווי במחאה פוליטית, כזו שניסתה בכל דרך אפשרית לחמוק מן המגבלות שהוטלו על הנבחרות תחת המטרה המוצהרת של שמירה על ניטרליות פוליטית וכיבוד ערכי המארחים הקטרים. חלק מן הנבחרות האירופאיות הגיעו למגרש בכוונה עם סרט בצבעי דגל הגאווה והכיתוב one love – כפעולת מחאה על היחס המחפיר של קטר לקהילת הלהט"ב. משפיפ"א הכריזה כי תנקוט סנקציות על שחקנים אלה, המירו שחקני נבחרת גרמניה את הסרט בנעליים בצבעי דגל הגאווה. במקביל לכך, שחקני נבחרת איראן סירבו פה אחד לשיר את ההמנון של מדינתם, בתגובה לדיכוי האלים של המשטר באיראן כלפי מחאת החיג'אב במדינה. הנבחרות והשחקנים, המודעים לעובדה כי רבים בעולם צופים בהם, מצאו דרכים יצירתיות להביע את מחאתם. מדוע מלכתחילה נזקקו לדרכים עקיפות, ולא התאפשר להם להביע מחאה באופן ישיר? הדבר קשור לטענה, שנשמעה בין היתר על ידי פיפ"א, שלפיה מכיוון שהמונדיאל מתקיים בקטר יש לכבד את נוהגי המקום ואת התרבות המקומית, ובתוך כך אין להביע מחאה הקשורה לזכויות נשים, להט"בים או לזכויות אדם באופן כללי.
טענה זו העסיקה בין היתר שני כותבים במגזין האינטרנטי הלבנוני דרג', מגזין המזוהה עם עמדות ליברליות ובפרט עם הקהילה הלהט"בית בעולם הערבי, אשר את קולה הוא מבקש להשמיע. שני הכותבים – העיתונאית הלבנונית דיאנה מקלד, והעיתונאי התימני חסין אל-וואדעי, מצביעים על מתח בין שתי עמדות: מחד, חובה על המחזיקים בעמדה ליברלית להתנגד לדיכוי נשים, להט"בים ולהפקעת זכויות אדם באופן כללי, כפי שקורה בקטר. מאידך, ומתוך אותה עמדה ליברלית עצמה, נדמה כי אותם אנשים ממש מתבקשים להדגיש את החשיבות של כיבוד האחר ושל מנהגיו התרבותיים מתוך פלורליזם, ועל כן לפעול בהתאם למוסכמות הנהוגות בקטר כאשר התחרות מתרחשת בשטחה. כפי שיתברר בהמשך, שני הכותבים מכירים במתח זה וכן במידה מסוימת בצביעות מצד המערב ה"נאור" המאשים את קטר בגזענות שעה שהוא עצמו אינו חף מאותו פשע, אך עם זאת השניים מגיעים למסקנה כי עניין זה מתגמד לעומת חשיבותן המכרעת והאוניברסלית של זכויות האדם, כבודו וחירותו – עקרונות אשר אינם יכולים ואינם אמורים להיות מופקעים אף לא במחיר של פלורליזם תרבותי.
הנושא של גיוון תרבותי נוכח מאוד במונדיאל בקטר, כמו בכל ממשק של מזרח ומערב, כותב אל-וואדעי. המתח בין מצדדי "כיבוד התרבות המקומית" לבין מי שמתעקש על זכויות אדם אוניברסליות גדול מתמיד. מחד, כאמור, בגישה המעודדת פלורליזם ורואה בריבוי דעות ותרבויות עניין שאינו רק ניטרלי אלא אף חיובי, ישנה חשיבות לכיבוד המאפיינים הייחודיים של כל תרבות. עמדה זו זוכה לפופולריות באווירה הפוליטית של היום, שדוחה דוגמות מובנות מראש ונוטה להיות גמישה ומכילה יותר כלפי תרבויות שעד כה היו בשוליים. מאידך, כפי שגם מקלד מציינת, כל זה אינו סיבה להגן על התנהלותה הירודה של קטר בהקשרי זכויות אדם. לדידה, גיוס ה"תירוץ" של הכרה בהבדלים תרבותיים מטשטש את העובדות, ומאפשר להעלים עין ואף להצדיק את הדיכוי. היא אף מדגישה כי קולות המבקשים להעלים עין ממדיניותה של קטר בנושאים של זכויות נשים, זכויות להט"בים, איסור שתיית אלכוהול וכדומה בטענה כי מדובר בהבדל תרבותי שיש לכבד, נשמעים בעיקר מצד ימנים באירופה ובארה"ב – ייתכן שכוונתה לכך שנדמה כי אותם ימנים משתמשים בצידוק זה כדי לנגח את השמאל הפרוגרסיבי, ואינם באמת מתעניינים כהוא זה בשימור מנהגים תרבותיים במקומות רחוקים כמו קטר.
אומנם נכון שבביקורת הנשמעת על קטר מצד המערב קיימת מידה רבה של מוסר כפול. הבחירה של שחקני נבחרות אירופאיות להתמקד באופן ספציפי בנושא זכויות להט"ב מצמצמת את הדיון להיבט מסוים מאוד של פתיחות וקדמה, ומציגה את מצב העניינים כאילו המדינות האירופאיות חפות מפגמים כגון גזענות או יחס בעייתי מאוד למהגרים. ההנחה שמסתתרת כאן כאילו הערכים האוניברסליים והנכונים הם הערכים המערביים, יכולה להיתפס כהתנשאות מערבית ואוריינטליסטית מצד המערב, שצמח והתפתח דרך קולוניאליזם ועל חשבון אזורים אחרים בעולם.
הטענה שיש לכבד את התרבות הקטרית, בין היתר על ידי קבלת האופן שבו קטר נוהגת בקבוצות מסוימות באוכלוסייה, מעמידה למעשה את הזכות של התרבות הקטרית לכבוד מעל זכותם של נשים ושל להט"בים לזכות בשוויון זכויות, ולמעשה גם בכבוד
עם זאת, ישנו הבדל מהותי בין תומכי הערכים האוניברסליים לתומכי הרלטיביזם התרבותי ("כבדו את התרבות שלנו") בהקשר זה. אומנם העמדה הטוענת בעד ערכים אוניברסליים אינה חפה מפגמים, בפרט כשהיא מאומצת על ידי ממשלות מערביות שההיסטוריה שלהן אינה חפה מדיכוי בעצמה, אולם תומכי הערכים האוניברסליים נשענים על סטנדרטים אובייקטיביים החלים על כלל בני האדם באשר הם, וטוענים בעד ערכים כגון דמוקרטיה, שוויון וחירות. לעומתם, אנשי "כבדו את התרבות שלנו" אינם מגדירים את ערכי התרבות לפי קריטריון אובייקטיבי ברור, ולא ברור על פי תפיסתם אילו ערכים בתרבות צריך לכבד ולאילו אפשר להתנגד ומדוע. אם להזכיר כדוגמה את ההקשר האיראני, "כבדו את התרבות שלנו" היא גם סיסמה של שלטון אנשי הדת באיראן האמורה להצדיק מדוע הם אוכפים עטיית חיג'אב בעזרת משטרת צניעות אכזרית. במקרה זה, לפתע, הסיסמה "כבדו את התרבות שלנו" אינה מצטיירת באופן כל כך חיובי. כלומר, הרעיון של כיבוד הייחודיות התרבותית סובל מפגם מהותי, והוא הקלות שבה ניתן לנצל אותו כדי להתעלל באנשים בטענה שזו ה"תרבות". רלטיביזם תרבותי שכזה מאפשר למיליציות חות'יות למנוע מנשים לעבוד, לנסוע לבד או לרכוש השכלה כדי שלא להרוס את ה"ייחודיות התרבותית" של תושבי האזור, וכך גם לגבי הטליבאן באפגניסטן. אם כן, ועל אף שהמערב אינו חף מפגמים בעצמו, הקריאות לרלטיביזם תרבותי נופלות בשל מספר כשלים, שאותם אל-וואדעי מפרט. הדרישה של קטר לכבד את תרבותה אינה יכולה לעמוד על בסיס מוסרי איתן מבלי לפחות להתייחס לכשלים אלו:
הכשל הראשון: התרבות היא קבועה ולא משתנה
תפיסה שגויה זו רואה בתרבות גורם קבוע ולא משתנה – אם התרבות שמרנית, פטריארכלית או הומופובית כיום, כך היא גם תישאר בעתיד. שגיאה זו עומדת בבסיס הקריאה לרלטיביזם תרבותי. אם תרבות יכולה להשתנות כל הזמן – כפי שקורה בימים אלה למשל במדינות כגון איחוד האמירויות וסעודיה, הנעות לאיטן לעבר עמדות שמרניות פחות, החשיבות של שימור והתייחסות מכבדת לכל מאפייני התרבות פוחתת, והרעיון של רלטיביזם תרבותי נעשה מרכזי פחות.
הכשל השני: תרבות מתפתחת בואקום
המחשבה שתרבות מתפתחת בואקום, ללא קשר לתרבויות השכנות לה, היא כמובן אשליה. זוהי אשליה שקל להפריך באמצעות עובדות היסטוריות: התרבות הערבית למשל היא שילוב של עקרונות מהפילוסופיה היוונית, החוק הרומי, ספרות ומדע ערביים קלאסיים, ערכים קדומים של חצי האי ערב, ערכי הנאורות האירופית ועוד. ערכים הנחשבים כיום "ערכי התרבות הערבית" הגיעו ממקורות שונים, ובכל מקרה לא מדובר בסט סגור: הוא מושפע ומשתנה תמידית כתוצאה ממגע עם תרבויות שכנות, בין אם ברצון ובין אם לא, בין אם באופן מודע ובין אם לא.
הכשל השלישי: לכל חברה תרבות אחת בלבד
בין מדינות ערב שונות יש הבדלים רבים באשר לחופש הדת, לחירויות הפרט, לזכויות נשים ולהט"בים ועוד, וכמובן קיים מגוון בתוך כל מדינה. באותו אופן, גם מדינות מערביות אינן אחידות בנושא – בכל מדינה מערבית יש מאבק תרבותי של ממש בין ימין לשמאל על נושאים כגון משפחה, מגדר, דת, הגירה, זכויות נשים ונושאים נוספים. כלומר, יש גיוון שקיים בפועל, אבל הדרך היחידה לאפשר אותו היא להכיר במסגרת כללית ואוניברסלית שבה קבוצות נוהגות על פי מאפייניהן התרבותיים הספציפיים, כל עוד הן אינן פוגעות במסגרת הכללית, שהיא זכויות האדם האוניברסליות.
הכשל הרביעי: זכויות של חברות גוברות על זכויות של יחידים
הטענה שיש לכבד את התרבות הקטרית, בין היתר על ידי קבלת האופן שבו קטר נוהגת בקבוצות מסוימות באוכלוסייה, מעמידה למעשה את הזכות של התרבות הקטרית לכבוד מעל זכותם של נשים ושל להט"בים לזכות בשוויון זכויות, ולמעשה גם בכבוד. כפי שמרחיבה מקלד, בקטר אין חופש ביטוי המאפשר לנו לדעת אם הנשים הקטריות תופסות את הדיכוי שלהן כחלק מ"עניין תרבותי". אין ארגוני עובדים שישקפו את עמדתם של אלפי עובדים זרים ושל מהגרים המועסקים בתנאים מחפירים, או לחלופין מערכת משפט מתפקדת שהם יוכלו לפנות אליה כדי לשפר את מצבם. הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים במדינה חיים בפחד מתמיד שיכלאו או אפילו יהרגו אותם. על כלל האנשים האלו צריך לחשוב כאשר חושבים על הזכות של החברה שיכבדו את מנהגיה התרבותיים.
הכשל החמישי: צריך לכבד את התרבויות על כלל מרכיביהן
בתרבות הערבית ניתן למצוא ערכים נפלאים שלא כדאי לוותר עליהם, כגון חוסן משפחתי, אחווה, הכנסת אורחים, כיבוד זקנים והגנה על נשים. לצד אלה, מתקיימים היבטים גזעניים ושוביניסטיים העשויים להוביל לאלימות: החוסן המשפחתי עלול להפוך לאלימות על רקע כבוד המשפחה; כיבוד הזקנים עשוי להפוך לדומיננטיות יתר של ערכי העבר המיושנים על פני ערכים מודרניים; הגנה על נשים עלולה להפוך לכלא חברתי על סף עבדות. "הכול או כלום" אינו דיל אפשרי בכל הנוגע לכיבוד תרבויות ולערכים חברתיים. בתרבויות יש סתירות פנימיות הנובעות בדיוק מכך שהן אינן עומדות במקום – מה שמחזיר אותנו לכשל הראשון.
בסיכומו של דבר, הכרה והימנעות מכשלים אלה היא תנאי מקדים לתחילתו של דיון על אודות החשיבות של שמירה על מאפיינים תרבותיים ייחודיים. בכל מקרה, מאפיינים אלה אינם יכולים לבוא על חשבון זכויות אדם אוניברסליות ובסיסיות המאופיינות בכך שכל אדם באשר הוא זכאי להן. אומנם ניתן לטעון שגם המערב הטוען בעד ערכים אלה אינו מממש אותם במלואם, ויש אמת בטענה זו. אולם הטענה שמסיבה זו מותר ואף חובה לאפשר למדינות אחרות כגון קטר לנהוג בניגוד לערכים אלה משום שהערכים האוניברסליים הם כביכול ערכים "מערביים" ולקטר יש זכות לשמר ערכים השייכים לתרבות "שלה" – היא כבר בלתי ניתנת להצדקה. העובדה כי הערכים ה"מערביים" מעניקים חירויות (לפחות בתיאוריה) לכל אדם, גם למי שאינו משתייך לתרבות המערב, היא בדיוק מה שהופך אותם לערכים אוניברסליים. ההפרדה בין "כיבוד התרבות" לבין "כיבוד זכויות אדם" בפועל מאפשרת למשטרים דכאניים להמשיך לדכא, תוך שהם משווקים זאת כתרבות שיש לכבד.
