כבר כמה שבועות מדברים על עסקת חטופים נוספת. לפי פרסומים מהשבוע האחרון, חברי קבינט המלחמה דנים שוב ושוב במגעים לעסקה כשעל השולחן הונחה הצעה קטרית הכוללת הפסקת לחימה מדורגת, שחרור חטופים ואפילו הגליה של ראשי חמאס מעזה. אך בעוד ההצעה הקטרית מוטלת בספק ובעוד ישנם דיווחים על תכנית מדינית אמריקאית ל "יום שאחרי נתניהו", ברשת סקיי ניוז בערבית דיווחו שנציגי החמאס מדגישים כי שחרור חטופים ישראלים חייב להיות תואם שחרור אסירים פלסטינים, ואילו איסמעיל הנייה בעצמו הצהיר כי "ישראל לעולם לא תקבל בחזרה את בני הערובה שלה אם לא תשחרר את כל האסירים מבתי הכלא".
שאלת שחרור אסירים היא שאלה קשה שנוגעת לטראומות המרכזיות והכואבות ביותר של הסכסוך. עד עתה, נראה שגורמים רשמיים מישראל שואפים לצמצם את שחרור האסירים ומדגישים את אלו "ללא דם על הידיים" בעוד הוגשו עתירות לבג"ץ נגד עסקה שכזאת בטענה ש"שחרור המרצחים בפרשת שליט הוביל לנהרות של דם והרס". מנגד, אישי ציבור שונים כח"כ מיקי לוי מצהירים כי בעבור שחרור כל החטופים הם מוכנים לשחרור של כל האסירים הפלסטינים מהכלא הישראלי.
בשני הצדדים הטוענים בעד ונגד שחרור האסירים נראה שעיקר ההתמקדות היא בטווח המיידי הקשור לחטופים ולא ביכולת להפוך את שחרור האסירים כפלטפורמה להסכם הפסקת אש רחב יותר או אפילו להסדר קבע. אך כפי שפרסם ד"ר ליאור להרס עוד ב־2016, מקרים שונים בעולם, ביניהם צפון אירלנד, מראים כי הסדרים בנושא זה יכולים להיות דווקא מרכיב משמעותי בקידום תהליך השלום. על פיו, ניתוח של הסכמים מהעשורים האחרונים מלמד שעקרון שחרור המעורבים באלימות שולב פעם אחר פעם גם בהסכמים הקשורים לסכסוכים א־סימטריים שבין מדינות לארגונים לא־מדינתיים. בין אם זה קמבודיה, אל סלבדור, מוזמביק, דרום אפריקה, בוסניה, סיירה לאון, אינדונזיה או צפון אירלנד – בכולן שחרור האסירים הפך לנדבך מרכזי בהסדר קבע כולל, והיה חלק מרכזי בצורך הפוליטי בפתיחת דף חדש שלאחר המלחמה.
שיעור מרכזי אפשר ללמוד מצפון אירלנד. בניסיון למצוא איזשהו מבט אופטימי מעבר לערפל המלחמה, דווקא בלפסט יכולה ללמד אותנו שצעדים שונים כהפסקת אש ושחרור אסירים אינם רק הפוגה אלא יכולים להיות הצעדים הראשונים לעתיד המיוחל.
עד שנות התשעים, בסך הכול לפני 30 שנים, נחשבה בלפסט לעיר המסוכנת ביותר באירופה – עם מיליציות מקומיות של קתולים ופרוטסטנטים, אינסוף מקרי ירי והפצצות אכזריות שהביאו לקורבנות רבים, משטר צבאי בחלק מהשכונות, חומות הפרדה ומחסומים. אך בתחילת שנות התשעים, צעד אחרי צעד, החלו שני הצדדים לרקום הסכמי תשתית להפסקת אש ארוכת טווח. הסכמי התשתית האלו המבוססים על הכרה בשני הצדדים, הביאו את המחתרת האירית, שנחשבה בבריטניה לארגון רצחני חסר פשרות, בסופו של דבר להכריז על הפסקת האש ב־1994, ובהמשך לחתימה על הסדר הקבע ב־1998.
נושא האסירים היה מרכיב מרכזי בסכסוך בצפון אירלנד. מעריכים כי לאורך שנות הסכסוך נכלאו כ־15,000 רפובליקנים ובין 5,000 ל־10,000 נאמנים לכתר הבריטי (לויאליסטים). לכן, לצד הפסקת האש, עמד שחרור האסירים כנדבך מרכזי בהסכם. שחרור "כולם כולל כולם" כחלק ממסמך העקרונות ובכפוף להעברת ההסכם במשאל עם, הביא לכך שמאות אסירים נאמני IRA עם "דם על הידיים" השתחררו בטווח של שנתיים מהחתימה על ההסכם. חלקם, כמו למשל פאט שיהאן או בילי האצ'ינסון, שהפכו בהמשך לנציגים רשמיים בממשל המקומי, היו תומכים נלהבים באלימות, לא הביעו שום חרטה, ואף יצאו וחזרו לכלא מספר פעמים בגלל מעורבותם באלימות. פאט שיהאן היה גם אחד הסמלים המרכזיים לשביתת הרעב המפורסמת של 1981, כששרד 51 יום ללא מזון כלל. אם כן, עולה השאלה: איך אסירים אלו נכללו בהסכם שלום?
על כך בעצם נקבעו כמה סעיפים. ראשית, השחרור מותנה בקבלת הסכם השלום וממחיש שהוא חלק ממנו וכפוף אליו וכי אין מדובר בחנינה. התנאים לשחרור כללו דרישה מהאסירים המשוחררים לא לתמוך בארגונים שממשיכים לפעול באלימות, לא לבצע פעילות טרור, לא לסייע לה ולא להטיף לה. נוסף על אלה, מזכיר המדינה יכול להשהות את רישיון השחרור אם הוא מגיע למסקנה שהאסיר הפר את תנאי השחרור.
כמו כן, האסירים שוחררו בפעימות ועל פני שנתיים בכפוף ליישום של שאר סעיפים בהסכם וכחלק מתוכניות לשיקום ולשילוב אסירים בחזרה בחברה. על פי מתווה זה, ב"הסכם יום שישי הטוב" שוחררו 450 אסירים בכמה פעימות בין ספטמבר 1998 ליולי 2000. לאחר שחרור האסירים הוקמו פרויקטים רבים שנועדו לסייע לאסירים להשתקם ולהשתלב בחברה; פרויקטים אלה התבססו על מימון מהאיחוד האירופי, והותנו בכך שהם תורמים לחברה ולא רק באופן אישי לאסיר המשוחרר.
למרות החשש הראשוני של הבריטים משחרור אסירים עם דם על הידיים, רוב האסירים ומשפחותיהם תמכו בהסכם השלום. מכיוון ששחרורם נתלה בהסכם כולל, שחרור כולם בכפוף לאישור ההסדר ולקידום רפורמה ממשלתית נרחבת הפך את כל האסירים, גם האלימים ביותר שביניהם לתומכים נלהבים בהסכם. בסופו של דבר בתוך שנתיים מהעברת ההסכם במשאל עם, שוחררו כל האסירים, וכלא מייז המפורסם נסגר לחלוטין. בכלל, שיעור האסירים שהפרו את תנאי השחרור היה נמוך מאוד – רק ל־16 בוטל רישיון השחרור בשל אי־עמידה בתנאי השחרור, ובסך הכול כ־40 אסירים נידונו למאסר חוזר, כשאף לא אחד מהם הואשם ברצח.
אכן עסקאות שחרור אסירים פלסטינים בעבר הביאו לאלימות רבה יותר, ונראה לפעמים כי מרבית האסירים ששוחררו בעסקאות חטופים הפכו בבוא הזמן לרעל שמתווסף לגלי האלימות. אך לצד זאת, שחרור אסירים היה תמיד חלק מהדיונים לקראת הסדר קבע
חוקרים שונים טוענים כי לאסירים היה תפקיד מרכזי בסופו של דבר בטרנספורמציה של הסכסוך. חלקם מדגישים עד כמה התמיכה הרחבה בהסכם בקרב הציבור הרחב הייתה קשורה לשחרור האסירים ועד כמה רתימתם אפשרה תמיכה בפשרות מצד הארגונים הצבאיים. וכך בסופו של דבר היה. בשנים שלאחר השחרור, מאות אסירים עם דם על הידיים הסתובבו ברחובות בלפסט לצד משפחות שכולות. ולמרות הקושי והמתח הבין־חברתי, פחתו מקרי האלימות בבלפסט באופן דרמטי. האסירים לשעבר פעם אחר פעם מארחים קבוצות ומספרים על תקופת המאסר שלהם, אבל יותר מכך על התמיכה בהסכם שהביא לחברה טובה ובטוחה יותר. חלק מהאסירים מארחים קבוצות בפרלמנט המקומי לאחר שהם נבחרו שוב לייצג את מחוז הבחירה שלהם. יש אסירים לשעבר שהפכו לדוברי המפלגה ובכמה פעמים בעשור האחרון השתתפו בקואליציה רחבה לצד לאומנים פרוטסטנטים מן הצד הנגדי. מסעם האישי ובמיוחד פעילותם היום מציגים את המהות של הסכם בין אויבים – ההכרה בגורל משותף, הצורך בפשרה ובפיוס. בעוד למעלה מ־130 בני הערובה הישראלים עדיין מוחזקים בידי חמאס, התהודה של שחרור האסירים בבלפסט יכולה לתת השראה לעתיד אפשרי אשר מצוי מעבר להפסקת האש.
בחזרה אלינו, אכן עסקאות שחרור אסירים פלסטינים בעבר הביאו לאלימות רבה יותר. בין אם מדובר בעסקאות של ג'יבריל או שליט, שבהן שחררו את שיח' יאסין ואת יחיא סינוואר, נראה לפעמים כי מרבית האסירים ששוחררו בעסקאות חטופים הפכו בבוא הזמן לרעל שמתווסף לגלי האלימות. אך לצד זאת, שחרור אסירים היה תמיד חלק מהדיונים לקראת הסדר קבע. עוד בהסכם קהיר מלפני 30 שנים, נקבע כי ישראל תשחרר כ־5,000 אסירים כצעד בונה אמון. גם בהסכם אוסלו ב' שנחתם ב־95' ועד הדיונים על הסדר הקבע ב־2000 ואפילו תחת ממשלתו הראשונה של נתניהו בהסכם ואי של 98' הוסכם כי שחרור אסירים יהיה חלק מהסדר הקבע. גם בממשלות שרון שוחררו 400 אסירים ב־2003, ולאחר מכן 900 נוספים לאחר בחירתו של אבו מאזן. כמו כן, הסכמי ז'נבה והסכם פז – עבד אל־ראזק מדברים על שחרור של כל האסירים במסגרת של הסכם קבע וכוללים שחרור עם חתימת ההסכם ובאופן מדורג על פני 30 חודשים.
בכל ההסכמים הללו היה שחרור האסירים הדרגתי והותנה ביישום התחייבויות פלסטיניות. אומנם עם הסתייגויות הקשורות לחתימה על הסכם עקרונות, להתחייבות לא לשוב לאלימות ולא להטיף לה וכמובן לגבי מידת המעורבות באלימות, אך ההכרה בכך שסוגיית שחרור האסירים היא מרכזית בסדר היום הפלסטיני הצריכה תמיד קביעת מתווה לשחרור.
אומנם יש עדין הבדלים בין צפון אירלנד וישראל והסכסוכים השונים בין הקהילות. הנדבך הדתי הופך למרכזי יותר בסכסוך בין ישראלים ופלסטינים; כמו כן מסגרות בין־לאומיות התומכות בהסכם כמו האיחוד האירופי או האיחוד הבריטי מורגשות בחסרונן בעיצוב מסגרת של הסדר קבע במזרח התיכון. אך גם לא מעט חוקרים ניתחו את קווי הדמיון והשוני בין הסכסוכים. כך כתב האינטלקטואל הפלסטיני-ירושלמי מהדי עבד אל־האדי בספרו מ־2004 "אירלנד ופלסטין": "ישנם הבדלים רבים בין הסכסוכים באירלנד ובפלסטין, אך ישנם גם קווי דמיון חזקים. למשל, שני הסכסוכים מתאפיינים בהיסטוריה ארוכה של מאבק לעצמאות ולשניהם פן דתי עמוק. שני העמים חזו בהתקוממויות, מרידות, מלחמות וניסיונות חלוקה של אדמתם, ושניהם פיתחו ושימרו זהות חזקה. בשני המקרים מסמכים חשובים נחתמו ב־1993 במטרה לסיים עשורים של עימות (הצהרת העקרונות בין ישראל ואש"ף בספטמבר והצהרת השלום הבריטית-אירית המשותפת בדצמבר), שסיפקו את התנאים הפוליטיים ההכרחיים שיאפשרו לצדדים להתחיל במשא ומתן".
כאשר אנו מסתכלים על בלפסט של היום, עם אסירים לשעבר רבים המשולבים בחברה ורמת אלימות פוליטית כמעט אפסית, כדאי לשאול האם יש פוטנציאל לערב שחרור אסירים במסגרת הסכם שלום יציב וכולל בין הצדדים. לפי ההיסטוריה של בלפסט, ניתן להניח שכן. על פיה, אפשר לקבוע הסתייגויות כמו אלו שלהרס מציע הקובעות קריטריונים למידת המעורבות של אסירים באלימות, תקופת המעורבות והפעילות, מידת הסכנה בשחרורם, ההשתייכות הארגונית, מסגרת זמן לשחרור, התחייבות להימנע מאלימות, ומעל הכול – מנגנון היישום והשילוב בחברה.
בסופו של דבר, בעוד שלום החטופים נמצא על הכף, הנקודה המרכזית היא האם אפשר להפוך את המשבר הנוכחי לפלטפורמה רחבה יותר – לא רק שחרור אסירים בעבור שחרור חטופים, אלא סעיף מרכזי במפת דרכים ארוכה להסכם הכולל שחרור של כל האסירים בטווח של כמה שנים בעבור הפסקת אש וחתימה על הסדר קבע. בלפסט מלמדת אותנו שזה אפשרי – ששחרור אסירים בכפוף להסדר קבע יכול דווקא לשפר את הביטחון ולחזק את התשתית ואת התמיכה הציבורית בהסדר הקבע. הכול תלוי אם הדבר נעשה כחלק מהסכם כולל או רק כדי להשיג הפוגה.
השאלה היא אם תושבי המדינה מוכנים להסדר כזה. בעיתות של ייאוש כמו היום, יש רק לקוות שיש מישהו סביב שולחן הממשלה שחושב שהדבר אפשרי.
