הנוהג של הריסת בתים במסגרת המאבק בטרור נתון לוויכוח עז זה מספר שנים בישראל: מישור אחד של הוויכוח הוא נורמטיבי (האם זה מוסרי?), ואילו המישור השני הוא אינסטרומנטלי (האם זה בכלל יעיל לקיים את הפרקטיקה הזו?). וישנה גם זיקה סמויה בין שני המישורים הללו: הרס בתים של בלתי־מעורבים הוא כלי פסול מוסרית לשם תכלית ראויה – מאבק בטרור הפוגע באופן חסר הבחנה. אפשר להתווכח עד קץ הימים אם המטרה מצדיקה את האמצעים, אבל אם הרס הבתים איננו יעיל ככלי למאבק בטרור, הרי שהעוול המוסרי הגלום בו הופך לקיצוני אף יותר, שכן הוא אינו משרת אפילו אותה תכלית ראויה. ואם יסתבר שהרס הבתים אף מגביר טרור במקום לדכא אותו, הרי שהעוול כבר זועק לשמיים.
מחקר חדש של ד"ר מיכאל פרידמן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ושל פרופ' אסטבן קלור מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית מבקש לשפוך אור על שאלת יעילותה של הפרקטיקה, תוך התמקדות בתקופת האינתיפאדה השנייה. המחקר משתמש במתודולוגיה ובמבנה מחקר משוכללים יותר משל מחקרים קודמים שעסקו בשאלה זו. לפני שנגיע למסקנות המחקר, יש צורך להכיר את שני הסוגים של הריסת בתים בהקשר צבאי באזורנו: הריסת בתים לוחמתית – הבתים נהרסים כי הם מקשים על לחימה (למשל בתים הצמודים לצירי תנועה או לגבול) והריסת בתים ענישתיות / הרתעתית (הריסת בתים של משפחות של חשודים או של מורשעים בפעילות טרור). במקרה הראשון ברור כי הנפגעים הם תושבים תמימים, אבל זה המצב גם במקרה השני – בני משפחה של מפגעים שיש ראיות כי סייעו להם, מן הסתם ישבו בכלא שנים רבות; לפיכך מי שגרים בבית שבו התגורר מחבל הם בהכרח אנשים שאין כל ראיה כי חטאו. בפשטות: חפים מפשע.
המחקר של פרידמן ושל קלור עוסק בשני סוגים של הריסת הבתים, אך מחלק אותם באופן קצת בעייתי לשתי קטגוריות: פעילות סלקטיבית לעומת כזו שהיא חסרת הבחנה. בעוד את הריסות הבתים הלוחמתיות החוקרים רואים כפעולה חסרת הבחנה, את הריסות הבתים הענישתיות / הרתעתיות הם מתייגים כפעולה סלקטיבית. החוקרים אומנם מכירים בכך כי "גם" בלתי־מעורבים נפגעים מההריסות (ואפשר לתמוה מדוע לא "רק"), אבל לטענתם הממצאים שלהם מלמדים כי הפלסטינים עצמם רואים בהריסת בתים ענישתיות פעולה סלקטיבית, ולכן הם מגדירים אותה כך. אך פה מגיע הכשל הגדול של המחקר: חוקרים מסיקים כי הפלסטינים רואים בהריסת בתים ענישתיות פעולה סלקטיבית משום שהיא אינה מביאה עימה רדיקליזציה של האוכלוסייה במחוז שבו התבצעה ההריסה, ואילו הריסת בתים לוחמתית כן מביאה להקצנה כזו. זוהי הקשה רעועה מאוד, וניתן בהחלט לספק הסברים חלופיים: הריסה לוחמתית נעשית במסגרת לחימה או במסות (חישוף קו גבול ארוך למשל), ולכן היא מהדהדת חזק בתודעה הקולקטיבית. הריסת בתים ענישתית היא מצומצמת יותר בהיקפה, ולכן פחות מהדהדת ברמת המחוז. בהחלט ייתכן כי הריסה ענישתית נחווית כאקט חסר הבחנה על ידי הפלסטינים ואף ייתכן כי היא מביאה לרדיקליזציה ברמת המשפחה שביתה נהרס (רזולוציה שהמחקר דנן אינו מגיע אליה).
המחקר נוטה לקבל באופן בלתי־ביקורתי הנחות יסוד שגויות עובדתית ובעייתיות מוסרית שהנחיל הממסד הביטחוני הישראלי, ובפרט אותו זיהוי בעייתי של הפרקטיקה של הריסת בתים ענישתית עם גישה סלקטיבית למאבק בטרור, בעוד שלא כך הדבר
כנהוג במחקרים מסוג זה, גם המחקר הנוכחי נוקט טון קר, נטול כל שיפוט מוסרי. אם את הטון הקר ניתן לייחס למוסכמות של השדה ולצורך לייצר תחושה של אי־הטיה אידאולוגית (או שמא להסוואה של הטיה שמן הסתם קיימת), הרי שבחינה מדוקדקת מלמדת כי המחקר נוטה לקבל באופן בלתי־ביקורתי הנחות יסוד שגויות עובדתית ובעייתיות מוסרית שהנחיל הממסד הביטחוני הישראלי, ובפרט אותו זיהוי בעייתי של הפרקטיקה של הריסת בתים ענישתית עם גישה סלקטיבית למאבק בטרור, בעוד שלא כך הדבר.
בעייתיות נוספת במחקר נובעת מאי־שיקוף מספק של מגבלותיו: האפקט "ארוך הטווח" מוגדר במחקר כתקופה של בין כחצי שנה (180 יום) ועד שלוש שנים (1,000 יום) אחרי הריסת הבתים. מובן שהחוקרים הגבילו עצמם לטווח זה – גם כך קשה לשלוט על משתנים ועל אירועים שונים העשויים להשפיע על שיעור הרדיקליזציה והטרור ו"למסך" את האפקט המבודד של הריסת הבתים, והחוקרים בהחלט עוסקים בכך. עם זאת, היה נכון מצידם לשקף טוב יותר את העובדה כי מגבלה זו אינה נובעת מכך שאין צפי לאפקט מאוחר יותר אלא מאתגרים מתודולוגיים הנוגעים לתיקוף ההשפעה של הריסת הבתים. מאידך, ממחקרים שנעשו במתודולוגיות אחרות, אנחנו למדים כי אירועים טראומתיים, ובפרט בתקופת הילדות, יכולים לייצר אפקט של נטייה לאלימות פוליטית וטרור גם שנים לאחר מכן – בבגרות, ולפעמים אף להיות משועתקים לדור הבא. הרס ביתך, לא פעם ללא התראה המאפשרת פינוי חפצים יקרי ערך, הוא בהחלט אירוע טראומתי, במיוחד אם אתה ילד, ולכן בהחלט לא נכון לבחון את האפקט שלו רק בצמצום לטווח של בין חצי שנה לשלוש שנים. אירוע כה מטלטל יכול גם להביא להתפתחויות שיתבטאו באלימות רק כעבור שנים, בפרט בהינתן טריגר מתאים. היה נכון לציין זאת.
ולממצאים: למרות הבעיות שבו, מדובר במחקר קפדני, שגם מהדהד ממצאים של מחקרים אחרים. מסקנותיו הן כי הריסות בתים לוחמתיות מעלות הן את ההקצנה (בטווח הארוך והקצר) והן את שיעור הטרור (בטווח הארוך) במחוז שבו הן התבצעו. לעומת זאת, הריסה ענישתית אינה משפיעה באופן מובהק לא על הרדיקליזציה ולא על שיעור הטרור במחוז. הממצאים דומים יחסית לממצאי מחקר קודם של אפרים בן-מלך ועמיתים, שלפיו הריסת בתים ענישתית מפחיתה את הטרור אך רק בטווח הקצר, ואילו הריסת בתים לוחמתית מגבירה את הטרור. אם כן, לפי המחקר הנוכחי, הריסת בתים ענישתית אינה משרתת את התכלית של הפחתת הטרור; ואילו הריסת בתים לוחמתית רק פוגעת בתכלית זו. בשני המקרים העוול שבאמצעי הפסול זועק, והתכלית הראויה נותרת יתומה.
ד"ר יריב מוהר הוא ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם וסוציולוג החוקר הנעה לפעולה קולקטיבית במסגרת תנועות חברתיות וארגוני גרילה וטרור ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית.
