אחרי ההלם הראשוני שספגו הפלסטינים מחתימת הסכמי הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל באה ההתעוררות. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס "חזר לעצמו" ושב לאחוז בהגה, כיאה למנהיג המבקש להחיות מחדש את הסוגיה הפלסטינית ולהניע את המערכת האזורית והבין־לאומית לפעולה.
זה תקופה ארוכה שאבו מאזן נמנע מיציאות תכופות לחוץ לארץ. גילו המתקדם, הקורונה, המצב הכלכלי בשטחי הרשות הפלסטינית, לצד חוסר התוחלת המדינית בין ישראל לפלסטינים ומדיניות ממשל טראמפ, גרמו לו להפחית במידה ניכרת את ביקוריו אצל מנהיגי העולם וכלאו אותו בתוך בועה של בידוד. המצב הכללי אותת לו שעדיף להמתין מליזום מהלכים שיסכנו אותו בוויתורים בתוך עולם משתנה ועתיד לא נודע. במילים אחרות: אבו מאזן בחר בסיכון מחושב והעדיף להתכדרר פנימה ולחכות להזדמנות ולא לזרום עם מה שיש לעולם להציע לו כעת, הצעות שכידוע רחוקות מהמינימום שהוא מוכן לקבל.
ההזדמנות הזאת, מבחינת אבו מאזן, הגיעה עכשיו. ביידן בשלטון, טראמפ נפלט החוצה, והוא עצמו יוצא מתוך הבדידות המזהרת כמושיע את עמו ולוחש: "אמרתי לכם".
עם ההזדמנות באה גם הפעולה. בשבוע שעבר יצא לירדן ולמצרים להשיב לעצמו את הרלוונטיות שהיה זקוק לה כל כך כמנהיג. הוא ביקש לקבל תמיכה מהמלך עבדאללה ומא־סיסי אל מול "השיגעון" שאיים לטרוף את החלום הפלסטיני וקיבל מהשניים את מה שהתאווה לשמוע: אישור מחדש של רעיון שתי המדינות, לא דבר מובן מאליו בימים של סחרור מדיני המערער את האמיתות הקדושות ביותר.
מסע יחסי הציבור המתחדש מרמאללה לא נועד רק לשם קבלת אהדה והבעת הזדהות. אבו מאזן צריך את מצרים וירדן שיתווכו בשבילו אצל הנשיא החדש בבית הלבן כדי להציל את מה שעוד אפשר להציל מ"מעללי" טראמפ, ובכלל זה פתיחה מחדש של משרדי אש"ף בוושינגטון, הציפייה לחידוש כספי הסיוע האמריקניים, ולא פחות חשוב מכך, החייאת יוזמתו המדינית לכינוס ועידה בין־לאומית, שלה הוא דוחף באדיקות ובעקביות בשנים האחרונות.
בנסיבות הנוכחיות ארצות הברית, מצרים וירדן הן גם הצוהר של אבו מאזן לאיחוד האמירויות ובחרין, שיחסי הרשות הפלסטינית עימן הידרדרו במדרון חלקלק. ברמאללה הבינו שעליהם להתעשת ולעצור את המשבר, בעיקר משום שפשוט אין ברירה אחרת. היו ימים שאבו מאזן הצליח לעצב מציאות, ואילו כיום, המקסימום שהוא יכול לשאוף אליו הוא להיות חלק ממנה ולנסות להשפיע מבפנים באופן פעיל, ולא כמשקיף מהצד.
על הרקע הזה החליטו ברמאללה להחליף את מדיניות הסירוב מול מדינות המפרץ בפייסנות. הפלסטינים מותירים מאחור את המשקעים ומתחילים להסתכל קדימה לפני שחלון ההזדמנויות ייסגר עליהם סופית. בתנאים החדשים שנוצרו, זו הדרך היחידה של אבו מאזן להישאר על המגרש, רוצה לומר, המשחק הזה לא יתקיים בלעדיי.
הפלסטינים גאים בכושר העמידה ובעקשנות של מנהיגם, שלא נכנע ללחצי "עסקת טראמפ" ועמד לבדו כחומה בצורה מול כל העולם. "ניצחנו את המשוגע", שבים ואומרים ברמאללה, בהתייחסם לנשיא היוצא דונלד טראמפ.
עם זאת, למרות ניצחונו של ביידן, ברשות הפלסטינית מבינים כי בניגוד לעבר, לא יהיה קל לכנס כעת ועידה בין־לאומית. גם בהנהגתו של ביידן, ארצות הברית אינה ששה לכפות על ישראל מהלכים מסוג זה. נוסף על כך, ההתייחסות לסכסוך הישראלי פלסטיני שינתה את פניה, ונפערו חורים גדולים מאוד ביסודות שעליהם נשענו המשא ומתן ויוזמות השלום שנערכו בין ישראל לפלסטינים עד כה. יוזמת השלום הערבית, שהייתה למסמך הרעיוני המכונן של הסכסוך, וקבעה כי כינון יחסים בין ישראל למדינות הערביות יבוא רק אחרי פתרון הבעיה הפלסטינית – איבדה את מעמדה כמקור סמכות יחיד ובלעדי לסכסוך בעקבות החתימה על ההסכמים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחרין.
ההתפתחויות האלה משליכות פנימה גם על הזירה הפלסטינית. השיח המתלהט בחודשים האחרונים על קיום בחירות לנשיאות ולמועצה המחוקקת, וכן המאמצים לחידוש הפיוס בין תנועות פתח וחמאס נדחקו הצידה במידת־מה ואיבדו מהבהילות ומ"מצב החירום" שנלוו אליהם. כעת אבו מאזן חש בטוח יותר ומעמדו הפוליטי התחזק, ולכן לא מקננת בו עוד אותה תחושת דחיפות בכל הקשור לדרישת חמאס והפלגים הפלסטינים להוציא צו נשיאותי, כצעד מקדים לקיומן של בחירות.
אין זה אומר שהוא פטור מהחובה לספק תשובות לאירופים ולאמריקנים כל אימת שיישאל על הפיצול הפנים פלסטיני ועל עתיד יחסיו עם חמאס, אך העיסוק שלו בנושא זה הצטמצם, והלחצים עליו מקרב החוגים הפוליטיים ויריביו הנושפים בעורפו חדלו מלמלא תפקיד משפיע.
הפלסטינים התיישרו עם המציאות והחליטו לשקם את יחסיהם עם מדינות המפרץ במקום להחרים אותן. הדבר הבוער ביותר מבחינת אבו מאזן הוא להשיב את רעיון שתי המדינות לסדר היום האזורי והבין־לאומי ולשכנע את העולם ואת המדינות הערביות שיש לשוב ולאמץ את החלטות האו"ם כנקודת פתיחה לכל יוזמת שלום לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים.
גם בהקשר הזה יצטרך יו"ר הרשות הפלסטינית להתיישר מול המציאות ולהתאים את עצמו כדי להמשיך להיות רלוונטי, ובכלל זה לקבל את הנוסחה החדשה, ולפיה מותר למדינות הערביות לעשות שלום נפרד עם ישראל ללא קשר לסוגיה הפלסטינית.
כך או כך, אבו מאזן התעורר בדקה ה־90, וטוב שכך. ההשתרכות אחר המדינות הערביות והניסיון לאמץ אותן לחיקו ולקבל את סיוען ואת חסותן לכינוסה של ועידה בין־לאומית אינם כניעה או חולשה, אלא מצביעים על "ריאל פוליטיק" והתפכחות מטעויות. בכל יוזמה פלסטינית לשלום שתונח מהיום ואילך על השולחן, יהיה על הפלסטינים להתחשב גם במדינות הערביות ולשתפן בתהליכי קבלת החלטות, ולא לזנוח אותן כפי שקרה בעבר.
