המלחמה הנוראה שהחלה באוקטובר הובילה לקיטוב בכל מרחבי השיח שבהם היא נגעה – הישראלי, הפלסטיני והעולמי. על אף שגם למעשים קונקרטיים חשיבות מכריעה, וברמה הזאת הרבה פחות ברור כיצד יש להשוות בין הזירות השונות הללו, בזירת השיח אנו נתקלים בתופעות דומות – בצד הפלסטיני וגם בשיח הפרוגרסיבי העולמי, ביקורת על חמאס ועל מעשיו מושתקת ומסומנת כתבוסתנית וכמסייעת לאויב. בשיח הפרוגרסיבי העולמי, חמאס ומעשיו מאומצים לעיתים אל חיק ה"שמאל" ונתפסים כ"אינתיפאדה" צודקת ונחוצה.
בשיר אבו מנה, פרופסור לספרות פלסטיני מאוניברסיטת קנט, מבקש לערער על הנחות אלו במאמר באנגלית שפרסם באתר המגזין הפרוגרסיבי-שמאלי ג'ייקובין. אבו מנה מביא אמירות של אנשי אקדמיה כמו אנדראס, מאלם שתיארו את המתקפה של חמאס כמוצלחת יותר מהאינתיפאדה הראשונה, מפני שההתנגדות הפלסטינית הצליחה בינתיים להתחמש. כנגד זאת, אבו מנה מצביע על העובדה שהאינתיפאדה הראשונה הייתה התקוממות עממית רחבת היקף ומוצלחת שאילצה את ישראל לוויתורים מדיניים חסרי תקדים. אבו מנה מעלה שני שיקולים עיקריים כנגד הקידוש האוטומטי של מעשי חמאס – ראשית כול, זו מתעלמת מכך שהתוצאות של מעשים אלו עבור הפלסטינים היו מזעזעות, ועל כן כלל לא בטוח שהם היו האינטרס של הפלסטינים; השיקול השני הוא שחמאס איננו מייצג את העם הפלסטיני, שבקרבו שוררות דעות פוליטיות מגוונות.
לבסוף, אבו מנה מצביע על הסטנדרט המוסרי הכפול של תומכי חמאס המערביים, כמו אלו שקראו למשל "לשרוף את תל אביב". הפשעים של ישראל, הוא מטעים, אינם מצדיקים פשעים חדשים כנגד האוכלוסייה הישראלית. המחויבות של מי שמתנגד לחמאס צריכה להיות מחויבות כללית למוסר ולחוק הבין־לאומי – וככזו היא אינה יכולה לפטור את חמאס מאחריות למעשיו הבלתי־חוקיים והנפשעים או לקרוא להמשכם.
מרואיינים עזתים הדגישו ש"חמאס היו צריכים לצפות מראש את התגובה הישראלית" וש"תפקידה של ההתנגדות היא להגן על האזרחים, לא להקריב אותם"
אבו מנה מזכיר לנו שהיומרה של חמאס לייצוג הפלסטינים מבוססת על מערכת בחירות אחת ב־2006, שאותה ניצח חמאס ב־45% מהקולות – לא רוב מיוחס, וכזה שהתבסס בעיקר על הצבעת מחאה כנגד פתח והרשות הפלסטינית. לא זו אף זו, עברו כמה וכמה שנים מאז 2006, שנים שבמהלכן הפעיל חמאס דיכוי פוליטי אלים בשטחים שבשליטתו ומנע לא רק בחירות אלא כל ביקורת פנימית. גם אם לחמאס הייתה פעם לגיטימציה דמוקרטית, הדבר אינו נותן לו "צ'ק פתוח".
כדי להבין מה טוב לפלסטינים צריך להקשיב לפלסטינים עצמם – ואלו כאמור נתונים בסבל מזוויע בעקבות המתקפה של הצבא הישראלי בתגובה על מעשיו של חמאס, כנראה המצב הגרוע ביותר שבו היו הפלסטינים מאז 1948. והינה, אבו מנה מדגיש, הפלסטינים יודעים זאת – ויש להם ביקורת חריפה על החמאס בעקבות זאת. סקר שערך Financial Times לא מזמן בעזה מראה שיש כעס הולך וגובר כנגד חמאס ועל כך שזה לא צפה את היקף מתקפת הנגד הישראלית ולא הגן על אוכלוסיית עזה במהלך המלחמה. מרואיינים עזתים הדגישו ש"חמאס היו צריכים לצפות מראש את התגובה הישראלית" וש"תפקידה של ההתנגדות היא להגן על האזרחים, לא להקריב אותם". ביקורת נוספת על חמאס נשמעה גם במדיה החברתית בחודשים האחרונים.
מקור נוסף לביקורת שכזו שאבו מנה מפנה אליו הוא העיתונאית הישראלית השמאלית הוותיקה עמירה הס. הס מדווחת על קולות המבקרים את הבחירה של חמאס בהתנגדות מזוינת מול צבא חזק הרבה יותר ועל התלונות של פלסטינים בעזה על חוסר ההגנה על חייהם ועל היעדרה של תוכנית אסטרטגית פוליטית מצד חמאס. אחד המרואיינים של הס – באסל – הביע תרעומת מפורשת על כך שפלסטינים מחוץ לרצועת עזה מצפים מתושבי הרצועה לא להעביר ביקורת על חמאס מפני שביקורת שכזו כביכול מחזקת את האויב.
שיעור התמיכה בחמאס ירד בחודשים האחרונים ב־11%, ועומד כעת על שליש מקרב הנסקרים. תמיכה במאבק המזוין ירדה בין דצמבר למרס מ־63% ל־46% בקרב כלל הנסקרים, ובעזה עצמה – מ־56% ל־39%
גם סקרים כמותניים שנערכו בשעת המלחמה ברצועה עצמה מחזקים הלך רוח זה. שיעור התמיכה בחמאס ירד בחודשים האחרונים ב־11%, ועומד כעת על שליש מקרב הנסקרים. תמיכה במאבק המזוין ירדה בין דצמבר למרס מ־63% ל־46% בקרב כלל הנסקרים, ובעזה עצמה – מ־56% ל־39%. אפילו חמאס עצמו חזר ואמר שהוא מוכן לחתום על הפסקת אש ארוכת טווח עם ישראל בתמורה למדינה פלסטינית בקווי 67'. ככלל, בקרב העזתים, עלתה בפרק הזמן המדובר התמיכה בפתרון שתי המדינות ב־35% – ל־62% – למרות המכשולים הכבדים העומדים בפני פתרון זה, ובראשם פרויקט ההתנחלויות. אבו מנה מפרש נתון זה כאינדיקציה לכך שהפלסטינים בעזה מקווים שתשומת הלב הבין־לאומית תוביל ללחץ על ישראל שיאפשר פתרון מדיני שכזה.
ואכן, מנגד, בקרב כלל הפלסטינים הנתונים תחת כיבוש, התמיכה בפתרון מדינה אחת ירדה ל־24% בלבד בזמן המלחמה. אבו מנה מפרש זאת כרצון של הפלסטינים בגדה להיפטר משלטון ישראלי בכלל ומן ההתנחלויות בפרט, אך גם כתוצאה של ההקצנה בחברה הישראלית ושיח הדה־הומניזציה החריף שהיא יצרה כלפי הפלסטינים בכלל והעזתים בפרט. הישראלים, הוא מטעים, תומכים בהריסתה של עזה, ומוטרדים רק מחיי החטופים, אם בכלל – וכלל לא מחיי העזתים. ישראל, לדעתו של אבו מנה, היא כעת "חברה נרקיסיסטית המתבוססת בדם של עצמה ומשתמשת בדם זה כתירוץ לבצע פשעים מונומנטליים כנגד העם הפלסטיני". הפלסטינים בתורם נרתעים מן החברה הישראלית וממה שהיא עוללה להם – "המחשבה הראשונה שלהם היא 'הגנו עליי מפני ישראל'". גם מסיבה זו, פלסטינים כעת אינם רואים את עצמם כמי שמסוגלים לחלוק מדינה עם החברה הישראלית. הפלסטינים, אבו מנה חותם, צריכים להתמודד עם הבעיות שלהם בצורה קולקטיבית ודמוקרטית – ולא דרך השקפה שנכפית עליהם מבחוץ.
