הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, שהושג בתיווך הנשיא טראמפ, לא רק מבשר רעות עבור אלה מקרב הפלסטינים שעדיין בנו על תמיכתן של מדינות ערב במאבק בכיבוש המתמשך, אלא שהוא גם מחזק את כוחם של המשטרים האוטוריטריים השולטים במזרח התיכון.
ראשית, ההסכם מחזיר את "עסקת המאה" של טראמפ לשולחן בצורה מאוד בולטת. מה שנדחה על ידי רוב השחקנים החשובים באזור, ובראשם כמובן הפלסטינים, נתמך באופן פומבי על ידי איחוד האמירויות, עובדה שמחזקת את הרלוונטיות שלו בנסיבות הנוכחיות.
שנית, נתניהו והאמירויות הוכיחו שישראל יכולה לנרמל את יחסיה עם העולם הערבי ללא הסכם עם הפלסטינים או תיאום עם הנהגתם. הדבר מחליש את כוחה הדל מלכתחילה של הרשות הפלסטינית, מעצים את חוסר האונים שלה ברמה האזורית ומעורר תסכול וזעם בקרב הפלסטינים מכל השכבות.
הסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים ולאחר מכן עם ירדן הוכיחו כי בין ישראל לבין חלק משכנותיה יכולים להתקיים יחסים דיפלומטיים גם בצל הכיבוש, אולם היחסים הללו מעולם לא התפתחו לכלל נורמליזציה מלאה ונועדו בראש ובראשונה לסיים את מצב הלוחמה בין הצדדים. במקרה של האמירויות המצב שונה בתכלית; שתי המדינות מעולם לא נלחמו ביניהן, והנורמליזציה המלאה המתוכננת ביניהן שומטת מהערבים ומהפלסטינים את אחד מקלפי המיקוח החזקים ביותר שהיו בידיהם, כמוזכר ביוזמת השלום הערבית.
לאחר הכרזת העסקה התפרסמו מספר ציוצים נלהבים באמירויות על הצלת העם הפלסטיני מסיפוח השטחים. לאחר שנתניהו הצהיר, שעות ספורות לאחר מכן, כי אין לו שום כוונה לבטל את תוכניות הסיפוח, הצייצנים מהאמירויות המשיכו להביע את התרגשותם מההסכם, אולם חדלו מלהתייחס לפלסטינים. יתר על כן, דיפלומטים אמירתים הצהירו כי דחיית הנורמליזציה עם ישראל משולה לאיום על הבטחון הלאומי של האמירויות.
הסכם ה"שלום" מופיע בתקופה שבה נתניהו וטראמפ חווים צלילה בתמיכה הציבורית בשלטונם בעקבות טיפולם הלקוי במשבר הקורונה. העסקה רלוונטית במיוחד עבור נתניהו, מכיוון שהיא מציגה אותו כשליט הישראלי היחיד שמסוגל לכונן הסכמים מדיניים עם מדינות המפרץ. אשליית החִיוּנִיות הזו מושכת את תשומת הלב הרחק מהמחאה הציבורית המתגברת בישראל נגד השחיתות השלטונית והפגיעה המתמשכת בדמוקרטיה. השימוש הציני אך המוצלח במילה "שלום" משקם את דימויו של נתניהו בקרב חלקים מהמרכז הפוליטי אם כי מרחיק ממנו את הימין האידיאולוגי. גם טראמפ זוכה לנקודות בקרב המרכז הפוליטי בארצות הברית ואולי בקרב יהודים ציוניים מהמרכז-שמאל. המהלך עתיד גם לשפר את היחסים בין האמירתית לבין הלובי היהודי-ישראלי בארצות הברית, שיכול עתה להציע אפשרויות נוחות יותר לפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית.
אולם ההסכם מסמל הפסד גדול מאוד לא רק עבור העם הפלסטיני, החווה כיבוש צבאי חונק מדי יום, אלא גם עבור מבקשי הדמוקרטיה הרבים ברחבי האזור. שלושת המנהיגים שהובילו את ההסכם חולקים פחד עמוק מתנועות עממיות באזור שאותן הם מתייגים כקיצוניות, שמאלניות, אנרכיסטיות או אסלאמיסטיות, על פי ההקשר. ההסכם מאפשר שיתופי פעולה רשמיים, ובתיאום עם ארצות הברית, נגד תנועות עממיות שעלולות לפגוע בשלטון האוטוקרטי באמירויות. ישראל, מצדה, מסייעת זה זמן רב לאמירויות בשימוש בטכנולוגיית מעקב לריגול אחר אזרחים, השתקה של ביקורת פנימית ופעילי זכויות אדם ודיכוי של מתנגדים פוליטיים.
שלושת השחקנים בהסכם גם מאוחדים ברצון לנטרול איראן ותומכיה באזור. איראן וישראל אמנם פועלות זו נגד זו בזירות שונות, אולם איחוד האמירויות נהנית מיחסי סחר מצוינים עם איראן משך עשרות שנים. אלא שבחודשים האחרונים התקפות איראניות במפרץ הערבי ובמפרץ עומאן גרמו לאיחוד האמירויות להרגיש פגיעה במיוחד וזקוקה להגנה. בנוסף, היא מעורבת באופן גובר בסכסוכים אזוריים בשנים האחרונות ותומכת בשליטים הפועלים לשימור הסטטוס קוו כמו במקרה של תימן, לוב, לבנון ומצרים. מסיבה זו, בעלות בריתה של איראן, ובמיוחד טורקיה, מאיימות על האינטרסים המדיניים והבטחוניים של איחוד האמירויות באזור. הסכסוך של מצרים והאמירויות עם טורקיה בלוב, והתמרונים של טורקיה בקפריסין השבוע, הן אחת הסיבות המרכזיות להפיכתה של הנורמליזציה בין ישראל לבין האמירויות לפומבית, ותמיכתה המיידית של מצרים בהסכם לאחר פרסומו. בעוד שהעסקה החדשה בין איראן לסין מסמנת את התגבשותו הנמשכת של מחנה תומכי איראן ונתמכיה, העסקה בין ישראל והאמירויות בחסות ארצות הברית מסמנת היטב את קווי המתאר של המחנה הנגדי.
כאשר מדינה ערבית שהחרימה את ישראל במשך עשורים משדרגת את יחסיה עמה בפומבי, עד כדי נורמליזציה מלאה, קל לראות בכך מהלך היסטורי ואף מרגש. אולם ישראל והאמירויות אינן חולקות גבול משותף, מעולם לא נלחמו ביניהן (גם כאשר סעודיה הרחוקה השתתפה במלחמות נגד ישראל), והאמירויות מעולם לא נחשבו לבעלות ברית של הפלסטינים, בשונה למשל מסעודיה וקטר. לכן הדרך ההגונה יותר לפרש את העסקה הנוכחית היא מפגן של כוח כלפי איראן וידידותיה באזור, ומהלך לחיזוק הדימוי של נתניהו וטראמפ בארצותיהם ובקהילה הבינלאומית. לצד זאת אנו מתקרבים צעד נוסף לקראת מימוש העסקה המושחתת של טראמפ שתקבר לנצח את שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים. במילים אחרות, אין לעסקה כוחנית זו דבר עם המילה "שלום", אף לא עם יעד צנוע יותר של הפגת סכסוכים אזוריים.
אולם לישראלים המעוניינים לחיות בשלום צודק עם שכניהם הפלסטינים יש דרכים רבות כדי להשפיע על כיוון ההתפתחויות. המחנה המתנגד לכיבוש בישראל לא פעל באופן אינטנסיבי, אם בכלל, במגרש האזורי, בוודאי לא במפרץ, כאשר הימין בנה היטב את כוחו במישור הרשמי ואף בדעת הקהל הערבית. עלינו לסרב להכיר בנתניהו כעושה שלום — תואר שהוא ללא ספק אינו ראוי לו, להזכיר שוב ושוב את הנסיבות האזוריות שהולידו את ההסכם, ולהיות ערים לנזק הפוטנציאלי של שיתוף פעולה בין מנהיגים שמסכלים כל שינוי יסודי בתודעה ובפוליטיקה של תושבי המזרח התיכון ביחס לזכויות אדם ולדמוקרטיה.
לצד זאת יכולים שוחרי השלום האמיתי בישראל לנצל את הנורמליזציה של היחסים עם האמירויות, בהנחה שזו אכן תתממש, למאבק תודעתי ופוליטי. עלינו לעודד מבקרים, תיירים וגורמי כוח מהאמירויות לתמוך ולהשקיע בשיתופי פעולה חברתיים, פוליטיים וכלכליים בין ישראלים לבין פלסטינים, שמטרתם פיוס ושלום אמת בין ישראל לבין הפלסטינים. יעד כזה חייב לעבור דרך סיום הכיבוש. בסופו של דבר, רבים מאזרחי האמירויות, והמפרץ בכלל, תומכים ברצונו של העם הפלסטיני לשחרור מכיבוש. יחד אתם נוכל לבנות ולפתח רעיונות חדשים לתכניות שלום אזוריות העונות גם לשאיפותיהם של הפלסטינים.
